גלובאליות ואיך יוצאים מזה

                      גלובאליות ואיך יוצאים מזה

 

אותם מדרחובים; כאילו מעולם לא יצאת מעירך. ככל שתרחיק תישאר באותו מקום ממנו באת. העיר שָם היא אותה העיר כאן, ולהפך. אותם גורדי שחקים, אותם כבישים מהירים, אותם פונדקים על אם הדרך. אותן חנויות. אותם מותגים –h.m” ", "Zara", "בֶּנֶטון" – – -, אותו שלל מסעדות גורמֶה, אותם קניוני ענק – – – ברוכים הבאים למדבר של הגלובאליות.

 

בשנות ה- 80 עוד התחרנו זה בזה מי קרא יותר כתבי-עת לאמנות, אמריקאיים בעיקר. המתח הדואלי – שָם-כאן – היה בשיא אונו. אלא, שמאז, נישאים על גלי האינטרנט במחשב וב"אַי-פון" ("גוגל", "יו-טיוב", "פייס-בוק", "טוויטר", "ספייק" – – -), איננו דולקים עוד אחר ה"שָם" הנחשק. כי ה"שָם" הוא כאן, בכל רגע ורגע. איך הגדרנו זאת בהזדמנות אחרת? – "המקום הפך לאתר". שהרי, ה"כאן" נמוג ופג בין פזמוני העולם של ה- MTV, או במהלך ההתוודעות הגואה לסרטי העולם בסינמטקים, או במסעות ריאליים ווירטואליים ("Discovery" ו”National Geography”), או בדין ירקות ופירות אקזוטיים הנמכרים במרכולינו, או – כאמור – ההתבטלות בפני השפה האורבנית האוניברסאלית החד-ממדית. בעידן השיא (וערב הדעיכה) של המודרנה – שנות ה- 60 – הודיעו לנו יודעי דבר בהתרגשות שאנחנו "כפר גלובאלי" והזהירו אותנו מפני "האדם החד-ממדי". והנה, אנו בשנות האלפיים ואנחנו עיר אחת גלובאלית ואזרחים של הוויה חד-ממדית. וכפי שהבחינו הורקהיימר ואדורנו עוד במחצית שנות ה- 30 של המאה הקודמת, חד-ממדיות משרתת את ברית ההון והשלטון. אז הזהירו אותנו אלה מפני פאשיזם האורב לחד-ממדי; היום אנחנו יודעים, שגם הדמוקרטיה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית בכוחה לחשוף פני מפלצת.

 

דומה שהייתה זו נירה יצחקי, בעלת גלריה "שלוש" (אז, ברחוב חיסין 5), שהרימה את נס הגלובאליות של עולם האמנות הישראלי. היה זה – לא להאמין – עוד ב- 1989, כשהחלה עובדת בתל-אביב עם קבוצת אמנים מזרח-גרמניים, שפעלו תחת הנהגתו של R.Penk הניאו-אקספרסיוניסט. זמן קצר לאחר מכן, לאחר שכבר החלה משתתפת בירידים בינלאומיים, היא הציגה בגלריה התל-אביבית שלה, במקביל לישראלים (ולעתים ביחד איתם), אמנים בינלאומיים נוצצים כפיסטולֶטו (תערוכה עם מיכה אולמן), פטריק רנו, ג'אומה פלנזה, וויליאם קנטרידג' ואחרים. המותגים הגיעו ארצה ואת הזרם כבר לא ניתן היה לעצור. ב- 1995 החלה גלריה "דביר" (אז עדיין רק גלריה אחת ברחוב נחום, להבדיל משלושה החללים העכשווים בין תל-אביב ליפו) במהלך מקביל, כשהיא מציגה – בינות לתצוגות של האמנים הישראליים – את מירצ'ה קנטור, קלר פונטיין, דגלס גורדון, ג'ונתן מונק, לורנס ווינר ואת נדקו סולאקוב. וכך, כשפתחה עירית זומר בשדרות רוטשילד (אז, עדיין במרתף הסמוך לרח' בצלאל יפה) את הגלריה שלה ב- 1999, היא הצהירה במפורש על קו בינלאומי, תוך שהיא משלבת בתצוגות הישראליות את תערוכותיהם של וולפגנג טילמנס, רינקה דייקסטרה, הוגו רונדינונה ונוספים. גלריות דוגמת "נוגה" עלו אף הן על אותו מסלול (גלריה "ג'ולי מ" השכנה אף פתחה גלריה תאומה במרחב בתי-הזיקוק של טורונטו, מרכז אמנותי שוקק). השתתפות בירידי "באזל", "ארמורי" (ניו-יורק) וכו' הפכה לנוהג ישראלי קבוע, שכדוגמתו לא היכרנו בעשורים קודמים. אם אינני טועה, צקי רוזנפלד מגלריה "רוזנפלד" (אז עדיין ברחוב דיזנגוף) היה ראשון בנושא הירידים, ולו בזכות אחותו המתגוררת בארה"ב.

 

כל הנתונים הללו התחברו למפנה גדול של עולם האמנות הישראלי. אם לא שיטפון, הייתה זו אש בשדה קוצים. האש הגלובליסטית אחזה בשדה הישראלי הצמא כל כך לקשר עולמי. הלהבות הללו הגיעו עד מהרה למוזיאון הרצליה שבניהול דליה לוין. המנהלת, בעלת החושים החדים להתנהלות עכשווית נכונה, מיהרה לשלב ב"אשכולות" של תערוכות המוזיאון אמנים בינלאומיים. מאז שופץ המוזיאון ב- 1997 וזכה לחללי תצוגה נוספים, שולבו בתערוכותיו אינספור אמני חו"ל, ובהם – זיגמר פולקה, פיטר פישלי ודיוויד ווייס, קימיקו יושידה, ינקה שוניברה, הודו רודינונה, רינקה דייקסטרה, דגלס גורדון, מריאלה מוסלר ורבים רבים נוספים, עשרות. חלקם הגדול ידועים ומוערכים מאד. הוסיפו לפריפריה של הרצליה את הפריפריה הירושלמית –  מוזיאון ישראל, עם החיזוק המשמעותי של רכישה ותצוגות של אמנים עכשוויים (תחת שרביט אוצרותה האסרטיבית של סוזן לנדאו) – והרי לכם תפנית של ממש לעומת המדיניות המאופקת (בהיבט הבינלאומי) של מוזיאונים וגלריות בישראל עד שנות ה- 90.

 

שנות האלפיים של עולם האמנות הישראלי הוכשרו אפוא על ידי העשור הקודם לכיוון של זהות גלובאליסטית בלתי מתבדלת. לא עוד המסר של "כאן לא שם" נוסח "דלות החומר" 86, אלא להפך: "כאן, שם ובכל מקום". גם לא עוד המאמץ הזכור משנות ה-80-70 לייסד "מושבות ישראליות" של אמנים החיים בניו-יורק. שבגל הגלובאליסטי החדש, חברות הענק המערביות של המכירות הפומביות – "סותביס" ו"כריסטיס" – פתחו סניפים בתל-אביב. היה זה רק עניין של זמן עד שבית המכירה הישראלי "מונטיפיורי" יערוך ב- 2011 מכירה מקבילה בבית המכירות הלונדוני "בונהמס", ואילו בית המכירות הישראלי "מצא" יערוך בתחילת 2012 מכירה מקבילה בבית המכירות הפאריזאי הנודע "Drouot". סוחרי אמנות ישראליים, דוגמת "לושי" ("פטר ולושי – פרויקטים", תל-אביב) או ירון לוביץ (שבבעלותו, בנוסף לגלריה "מינוטאור" בתל-אביב, שתי גלריות בפאריז), ייבאו אמנים בינלאומיים ארצה וייצאו את אמנים ישראליים לחו"ל. מוזיאון "על התפר" בירושלים, בניהולו ואוצרותו של רפי אתגר, הציג ומציג בירושלים תערוכות נושא חברתיות עתירות באמנים הנוצצים ביותר של העולם במערב ובמזרח, הקרוב והרחוק גם יחד. במקביל, עלייה מספרית משמעותית ביותר אפיינה את נוכחותם של אמנים ישראליים בתערוכות מרכזיות בחו"ל. לשם הדוגמא, בבייאנלה בוונציה של 2011 הציגו הישראלים הבאים: סיגלית לנדאו (הביתן הישראלי), יעל ברטנא (הביתן הפולני), עומר פאסט (הביתן האיטלקי הבינלאומי), דני גל (ה"ארסנלה"). אירועים מסוג "ארט-פוקוס" (עם אצירה שהיא, לחילופין, ישראלית ובינלאומית) או "הבייאנלה של הים-התיכון (באוצרותו של בלו סמיון פיינרו)  מארחים אמנים בינלאומיים, תופעה שסנוניותיה עוד ב"אירועי תל-חי" מראשית שנות ה- 80 באוצרותו של אמנון ברזל. מוסדות כמו קשתו"ם (קשרי תרבות ומדע, משרד החוץ הישראלי) – בניהולו של רפי גמזו, או "ארטיס" – בניהולה של רבקה סאקר – מארגנים ביקורים בישראל של אוצרים ומנהלי מוזיאונים וגלריות מרחבי העולם. מדיניות חילופי סטודנטים ואירוח אמני חו"ל מרכזיים באקדמיות לאמנות ("בצלאל", "שנקר") – הפכה לנוהל של קבע. ובקיצור, יותר משאנחנו על המפה, המפה בנו ואנו בה.

 

בטרם תתפרצו בתרועות שמחה וגיל, שאלו את עצמכם: כיצד נראית האמנות בעידן הגלובאליזם?  אתם, שאינכם מחמיצים את הסיבוב השנתי בגלריות של צ'לסי ווויליאמסבורג, לונדון, ברלין, פאריז ובתערוכות הבינלאומיות המרכזיות – אין ספק ששמתם לבכם לתופעה העכשווית המדכדכת של השיוויון הבינלאומי: אותה בינונית חד-זהותית המותירה אתכם בשממונכם כמעט בכל התצוגות העכשוויות מסביב לעולם. עולם האמנות הבינלאומי הפך כה ממוסחר, כה נשלט על ידי כוחות המכירה והשיווק, עד כי עטה מסיכות זהות על פניהם של אינסוף האמנים המציפים את חללי התצוגות. מבלי שהתכוונו לכך, נשאבו גם האקדמיות לאמנות לשטפון, וכפי שמוכיחות תערוכות הסיום, מתכוני "האמנות הנכונה" – זו שתעמוד במבחן ציידי הכישרונות הצעירים – הם עיקר ההיצע האקדמי. מסלולי התמחות של "לימודי המשך" הפכו למסלולי שיגור של פרחי-אמנים אל ממסדי ההכרה האמנותית. אני חוזר על דברים שכתבתי בנושא הצלחה אמנותית בשנות האלפיים:

"לקראת שנות האלפיים, השתנה אופי האקדמיה לבלתי הכר: אצלנו, היו אלה, תחילה, תערוכות הקידום שהפיקו בשנות ה- 70 מורי האקדמיה לתלמידיהם ובוגריהם. מאוחר יותר, תעשייה אקדמית אמביציוזית, אגרסיבית ותמנונית, המנפקת אינספור בוגרים מדי שנה, הציבה בפני עצמה ובפני תלמידיה, מדעת או שלא מדעת, תעודה חדשה: הצלחה. מעתה, ערכו של המוצר המנופק, קרי – הבוגר, יימדד אם יצלח את תערוכת הגמר ויגיע אל חוף הגלריה או המוזיאון. וכך, בעוד פרסומי האקדמיה מתגנדרים בנוצות הבוגרים "שעשו את זה", הכשרת התלמיד לתערוכת הגמר הפכה להכשרתו לכיבוש יעד: לצוד את עין/לב בעל/בעלת הגלריה ו/או מנהלת המוזיאון הפריפריאלי של הצעירים; לאלף את האמן הצעיר ליצירת מושאים בעלי חזות פתיינית בחוגי הקידמה וה"in". לא עוד מי אני ומה אומרת יצירתי על חיי ועל עולמי הסובב, כי אם הבטחַת החֵפץ אשר ה"צבע טרי" חָפץ ביקָרו. פרח-האמן הצעיר בבחינת סַפָּק מוצרים "נכונים". ולכן: פרח-האמן הצעיר הוא עצמו כמוצר שאותנטיות ממנו והלאה. מנֵיה ובֵיה, תערוכת הסיום הייתה לחנוּת ממכר לקָניינים: צדתָ – הצלחתָ, משמע – צָלחתָ. צליחה מהירה, כמובן: שהרי, האתגר הוא להצליח מוקדם ומהר ככל האפשר. תהליכי הבשלה איטיים? העמקה הדרגתית אל שכבות-עומק של ידע עצמי ומקצועי? עזבו אותנו מכל זה: אנחנו צולחים, אנחנו רוצים להגיע, וכל הממהר זוכה. "פרס גוטסדינר" ממתין לצולח. מהר פן תאחר. […] האקדמיה – כיצד תפתה זו את פרח-האמן לבוא בשעריה בימים בהם טושטשו גבולות האיכות (וטיב המורים) בין האקדמיות השונות המתחרות זו בזו על לב המועמדים? הנה הפתרון: היא תציע לפרח-האמן את מפתחות השמים, לא פחות, הלא הם מפתחות התהילה."[1]

אך, כיצד נראה מתכון הצלחה הגולבאליסטי? לכאורה, הפלורליזם הגמור של שפות האמנות העכשוויות הוא סתירתו המוחלטת של מושג המתכון. אלא, שההפך הוא הנכון. אין כמו הפלורליזם כמשרת את שיווק האמנות. זהו, קודם כל, פלורליזם בתחומים הנזילים והפתוחים מאד של הפיגורטיביות. ההפשטה כמעט שאינה נוכחת. ההפשטה אינה נמכרת טוב. מעולם לא היה מעמדה של קבוצת "אופקים חדשים" ירוד יותר. אמת, גם הווידיאו אינו נמכר, עדיין אינו נמכר אצלנו. הרושם הוא, שהווידיאו מתפקד כקישוט המסמן "עכשוויות", שגלריות מתגנדרות בו פה ושם, אך מקומו האמיתי בשולי הקורפוס המרכזי של "אמני הגלריה" (אפשרות כלכלית נוספת: הצגה מקבילה של צילומי "סטילס" מתוך עבודת הווידיאו – ראו מקרי מיכל רובנר, רן סלווין ואחרים). אך, יותר מכל, הפלורליזם הלשוני של האמנות העכשווית נע בין סוג של ריאליזם ניאו-אקדמי, ממטבחו של ישראל הרשברג ותלמידיו (הללו אינם מחבבים את המונח "ריאליזם", ומבחינה היסטורית הם צודקים, אלא שאין לו תחליף ראוי לפי שעה), דרך צילומים, המשך בדימויים המינוריים של "המכחול הרפה"[2] וכלה בפיגורטיביות ניאו-מושגית (תמר גטר, לארי אברמסון,יצחק ליבנה וכו'). למותר לציין: בריבוי הפיגורטיבי הנדון ייכללו גם מגמות הנוטות לסוריאליזם, לאקספרסיוניזם, לסמי-אבסטרקט שבנוסח "דלות החומר" ועוד ועוד.

הפלורליזם טוב לאקדמיות לאמנות, כיון שמבטיח שקט תעשייתי-ניהולי והמשך ההתפשטות הגורפת כוח והון (היזכרו ב"בצלאל" של מחצית שנות ה- 70 ומה ארע לה להנהלה בימים של סירוב ללימודי ציור, ימי ההיקסמות מזוהר המושגיות). יותר מזה, הפלורליזם טוב למסחר. הוא מרחיב מאד את ההצע, מבטיח זיווג של טעם אסתטי בין צרכן לבין אובייקט אמנותי, ולכן גם מבטיח התרבותן של גלריות והתרבותם של אספנים חדשים. יותר מזה, הפלורליזם גם מבטיח שקט מסחרי, שאין נוח ממנו למערכת: אין בנמצא קבוצת כוח המטילה צלה לכיוון אמנותי מסוים ובלתי רצוי, אין בנמצא כאריזמה אמנותית שתאגד סביבה אופוזיציה למגמות שיזוהו כ"בורגניות".

לכן, הפלורליזם יתקיים כל עוד נשלט עולם האמנות הבינלאומי על ידי המסחר וההון,  משמע על ידי הגלובאליות. וזו, הגלובאליות, המעוקרת ממהותה מהברית עם המקום, עם עברו, עם תרבותו האחרת – הגלובאליות הזו תמשיך להנפיק מתוכה עוד ועוד יצירות של "כל מקום" שהוא "שום מקום", יצירות שכמוהן כחולצות ומכנסיים שלובשים כולם ברחובות סן-פרנציסקו, גבון, טוקיו, אתונה, קיטו ותל-אביב. והרי גם "החייטות הגבוהה" (haute couture) נידונה להנפקה מסחרית, כפי שהוכיח לנו אנסלם קיפר בתערוכתו העכשווית במוזיאון תל-אביב.

  

 

 1]  ראו מאמרי, "אני מצליח משמע אני אמן", בתוך האתר: "המחסן של גדעון עפרת" (קטגוריה: ציור עכשווי).

[2]  ראו ספרי, "אמנות מינורית", אמנות ישראל, ירושלים, 2010. פרקים נבחרים הועתקו לאתר – "מחסן של גדעון עפרת".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: