צלילי המוזיקה של ארדון

                      צלילי המוזיקה של ארדון

 

בקטלוג המכירה הפומבית של ציור ישראלי ב"סותבי'ס", ניו-יורק (14 בדצמבר 2011) מופיע פריט מס'  11 – ציור של ארדון בשם "תווים ואותיות". זהו ציור בצבעי שמן על בד, גדול למדי (130X97 ס"מ), שצויר ב- 1980, משמע כשארדון היה בן 84 ועדיין בשיא כוחו. ציורים אחרים שצייר באותה שנה, 1980 – "בשדה הכבוד", או "בדרך למירון" – אינם נושאים שום הד לציור הנדון של התווים והאותיות: הראשון מתמקד בלוח שחמט ובכלי המשחק; ואילו השני מתמקד בחרמש ירח המאיר על נוף אופקי. אך, מה שבכוחנו ללמוד מהציורים האחרים של ארדון מ- 1980 הוא, ששנתיים קודם לתחילת עבודתו על הויטראז' הענק (שיותקן ב- 1984 בבית הספרים הלאומי, ירושלים) – ויטראז' שכולו אופטימיות היסטורית ומטאפיזית – ארדון עודנו נתון בצל המועקה הטראגית הגדולה, שלא הרפתה ממנו מאז ימי השואה. הצללות כבדות, כלי שחמט (מלך, פרש, חיילים, צריח) שמוטים, סימני דם, קרעים ושבר – הנתונים הציוריים הללו עודם שולטים בציורי 1980.

 

מכאן, שא-פריורית, קשה לי לקבל את הפרשנות המלווה את פריט מס' 11 בקטלוג "סותבי'ס", לפיה עסקינן בציור שנושאו "שבת". אמת, פמוט עם נר מופיע-גם-מופיע בצד שמאל של הציור, אלא שהציור בכללותו רחוק מלאשר את המובאה המצוטטת בקטלוג מפי ארדון ועניינה השבת כסמל לשלווה ונחת מבוקשות.

היכן נתחיל בפרשנותנו האחרת? מוטב, בתיאור הציור:

 

משפט ינקו

                       מ ש פ ט   י נ ק ו

 

הגיע הזמן להפריד בין ינקו המיתולוגי לינקו המציאותי. הגיע הזמן ליטול מבין עינינו את קורת "אחד מאבות הדאדא" ופשוט להתבונן בציורי מרסל ינקו כפי שהם.  וכבר בכותבי זאת, עולה בי התהייה הבלתי נמנעת: כלום ישנו דבר כזה כמו "כפי שהם"? אנסח אפוא מחדש ואומר: להתבונן בציורי ינקו מחדש מתוך פרספקטיבה של זמן ושל ידע נצבר.

 

ראשית כל, "דאדא", "קפה וולטר", ציריך, 1918-1916. יש להכיר בכך, שינקו היה פיגורה שולית-יחסית בחבורה האנרכיסטית המהוללת (טריסטן צארה, הוגו באל, רוכרד הולסנבק, הנס ארפ, אמי הננינגס, הנס ריכטר ומרסל ינקו), אף כי הימנותו עליה היא בהחלט נקודה לזכותו. אך, מהי הייתה תרומתו האמיתית של ינקו לחבורה? האמת, שולית ביותר: בעיקרה, מספר מסיכות פרימיטיביסטיות לטובת המופעים האנטי-בורגניים של הקבוצה: מסיכות אסמבלאז'יות מקרטונים, בדים, חבלים וצבע, אובייקטים, שמבחינת החידוש האוונגרדי, כבר היו "מיושנים" מכיוון החדשנות של פיקאסו (ראו פסלוני ה"גיטארות" האסמבלאז'יים שלו  מ- 1912). ברובד הציור, ינקו של ימי מלחמת העולם הראשונה היה אקלקטי, ודומה שלא ירד לעומק המחויבות הרעיונית של האיזמים השונים בהם נקט: כי לצד ציורי שמן וקולאז' פוסט-קוביסטיים (במבנה של אובאל, השאול מציורים קולאז'יים של ז'ורז' בראק ופיקאסו של ערב המלחמה העולמית. וראו גם שילוב המילים – "דאדא" וכו' בציורי ינקו כחייב לקולאז'ים ההם של הצמד הקוביסטי מפאריז), יצר ינקו בציריך תבליטי גבס קונסטרוקטיביסטיים, שבעומקם חייבים אף הם לזוג המהולל. בציורים אחרים שלו מימי "דאדא", נע ינקו בין קומפוזיציות מופשטות (חלקן, משולבות בדימויים פיגורטיביים ארכאיים, חלקן נוקטות בחומרי פסולת לבניית מרקם מופשט לגמרי) לבין ציורים פיגורטיביים אקספרסיוניסטיים (דוגמת "אולם ריקודים, 1916; "קברט וולטר" 1917-1916; "הנשף הגדול", 1917). האקספרסיוניזם, נזכיר, צמח והתמסד בגרמניה עוד בין 1914-1906.

 

נתן זך ואמנות ישראל

                               נתן זך והאמנים

 

מעורבותו של נתן זך באמנות הישראלית הותירה אינספור עקבות לאורך עשרות שנים. בין אם כאספן (רישומי מריאן מרינל, שהוצגו בגלריה "נורה" הירושלמית ב- 1990 בקירוב, הגיעו בחלקם הגדול מאוספו); בין אם כמבקר אמנות בשנות ה- 50; בין אם ככותב על אמנים ישראליים (על יגאל תומרקין פרסם מאמר ב"משא" ב- 24.2.1961,  הקדמתו לאלבום הדפסיו של מיכאל דרוקס ל"אדון זאב" מאת חנוך לוין פורסמה ב- 1980, את ההקדמה לספר על שמשון הולצמן פרסם ב- 1982, את מאמרו בספר על חיה שוורץ פרסם ב- 1984, מאמריו ב"מוניטין" וב"איגרא" על יצירתו של אברהם מלניקוב הם אבן יסוד לעיסוק באמן זה, ויוזכר גם מאמרו על יוסל ברגנר בספר תערוכתו במוזיאון תל-אביב, 2000); בין אם כמנהל "המוזיאון הפתוח" בתפן (תריסר תערוכות שאצר שם בתחילת שנות ה- 90); בין אם כיועץ אמנותי לגלריה "רוזנפלד" של שנות ה- 80 ("אנחנו לא צעדנו עם הזמן, אנחנו הקדמנו אותו"); בין אם ככותב טקסטים בקטלוגים המכירות הפומביות של גלריה "גורדון"; בין אם כעורך של מקבץ רישומי אמנים ישראליים בחוברת "פרוזה" ( מס' 37-35, 1980); בין אם כמפרסם במחצית שנות ה- 90 יצירות אמנות ישראליות על שער "הנֵה" – קונטרס לשירה שבעריכתו (אהרון גלעדי, יגאל תומרקין, צבי מילשטיין, עמוס קינן, יעקב דורצ'ין ואחרים); ועוד ועוד – מכל הבחינות הרבות הללו מתחוורת נוכחותו הפעילה של נתן זך באמנות הישראלית, נוכחות שקשה למצוא לה מקבילה ותקדים בין משוררים וסופרים בישראל.

 

אמנים ישראליים שונים שיתפו פעולה עם זך, או שהתנגחו עמו: כמה וכמה מהם רשמו וציירו את דיוקנו (כגון, יצירה בקולאז' ועיפרון של יגאל תומרקין, או רישום ואקוורל  – שני דיוקנאות שצייר יחיאל סגל), ויוזכר גם דיוקן ביקורתי המוצפן בתוך "הר המחלות" – קטע מציורי הקיר שצייר אברהם אופק בשערי אוניברסיטת חיפה בין 1988-1986 – והמזהה את זך (לשעבר, פרופסור לספרות באוניברסיטה, בה גם שימש אופק כפרופסור) עם Pompa Paupe(r)tatis – דלות נפוחה?

שטריך והסבתא שלי

                            שטריך והסבתא שלי

 

שלא כהרגלי, אכתוב הפעם "בלוג", בלוג-חגיגי, לרגל הכניסה ה- 50,000 לאתר, לאחר 11 חודשי הפעלתו. 50,000, מי היה מאמין! האמת, טרם פיצחתי את החידה הזו: מה גורם לכמאה-ועשרים איש שונים להיכנס מדי יום ביומו ל"מחסן", לפשפש בקרביהם של (נכון לעכשיו) 289  מאמרים, ולקרוא טקסטים בלתי ידידותיים, טרחניים ונעדרי צילומים. אתמול, למשל, נכנסו 164. לא ברור מדוע. כך או אחרת, אני נרגש לגלות שישנם בארצנו עוד תמהוניים המגלים עניין בנושאים זניחים כנושאי "המחסן", ואני מודה לכל אורחי: הם מאשרים לי שלא הכל האפיל במדינה ההולכת ומחשיכה שלנו.

 

ביום חגיגי זה, ברצוני להכיר לכם את סבתי, הדסה פרידלנדר ז"ל, אמו של אבי, חיים ז"ל, שהלכה לעולמה בגיל 62  ב- 21 ביוני 1945. לא זכיתי להכירה. הייתי בבטן אמי כשנפטרה, כמעט ארבעה חודשים טרם לידתי. היום, כשאני מבוגר במספר שנים מגיל סבתי בעת מותה, זכור לי היטב כיצד שבו ודיברו הורי ז"ל בשבחי נדבנותה ופעילותה ההתנדבותית הרבה בשירות "הדסה" ומוסדות צדקה למיניהם. סבתי הדסה הייתה מי שייסדה בתל-אביב, ב- 1921 בקירוב, את בית המסחר הראשון לספרים ומכשירי כתיבה – "פרידלנדר" שמו, שנוהל בידי סבי, ולימים, גם בידי אבי.

 

מדוע נזכרתי לפתע בסבתא הדסה ומה לי מציק לקוראי בנדון? ובכן, מעשה שהיה כך היה: מדי מספר חודשים נערכת בירושלים מכירה פומבית של בית מכירות בשם "קדם", המתמחה בחפצים, מסמכים, יצירות וכו' הקשורים בתולדות הציונות וארץ-ישראל. והנה, לקראת המכירה הקרובה ב- 17 בנובמבר, קיבלתי בדואר את הקטלוג, ומשדפדפתי בו, הופתעתי לגלות את פריט מס' 126: 48 גלויות שנשלחו אל משפחת נתנזון בחיפה מאז ראשית המאה ה- 20 ועד שנת 1947. הפתעתי הייתה קשורה לגלויה אחת, זו המצולמת בקטלוג והמראה  פסל גבס של חלוץ בעל בלורית מתנופפת ברוח, שבשוליו כתוב: "החלוץ מאת א.שטריך, הועמד ע"י הגב' פרידלנדר בבית העולים בבית-גלים, חיפה".