קטגוריות
האידיאה של האמנות הישראלית פוסטמודרנה תרבות עברית

ה-ם מ-נ-ו-ת-ק-י-ם

                             ה-ם   מ-נ-ו-ת-ק-י-ם

 

שאל אותי חבר: כיצד מגיבים אמנים ישראליים ביצירותיהם למחאה החברתית של השנה האחרונה? פשפשתי בזיכרוני, נברתי במכמני, ולמעט קומץ גילויים גרפיים בעיקר בשולי שדרות רוטשילד – לא העלתי דבר.

 

שאל אותי חבר: כיצד מגיבים אמנים ישראליים ביצירותיהם לגל הפרוטו-פאשיסטי של הימין הישראלי, בין “אֶלקינֵי” כנסת-ישראל לבין "נוער הגבעות"? פשפשתי בזיכרוני, נברתי במכמני – ולמעט דבקותו במטרה של הלוחם הוותיק והנאמן, דוד ריב – לא מצאתי דבר.

 

שאל אותי חבר: כיצד מגיבה האמנות הישראלית למהפכות המדעיות של "החלקיק האלוהי", תיאוריית המיתרים וכו' ו/או למהפכות הטכנולוגיות של אמצעי התיקשורת החדשים – ה"אַי-פון", "אַי-פֶד", הרשתות החברתיות לסוגיהן וכו'? פשפשתי ופשפשתי, חפרתי וקדחתי – ולא היה בי מענה.

 

מה אתה לחוץ?! מה אתה לוחץ?!, אתם מגיבים. שום לחץ: מהפכות נישאו בעבר על גלי האמנות, ולכן לא היה פער זמנים בין המהפכה לבין היצירה האמנותית: ראו כיצד הרומנטיקה הצרפתית נשאה על גבה את המהפכה הצרפתית וכיצד ציורם של דלקרוא, ארנסט מסוניֶיא, הונורא דומיֶיא וכיו"ב לבלב הישר מתוכה. ראו את הזיקה הצמודה שבין מהפכת 1848 בצרפת ובגרמניה לבין פרוץ הריאליזם בספרות ובאמנות (אמיל זולא, גוסטב קורבא). ראו כיצד הניבה מהפכת אוקטובר 1917 את פירות הקונסטרוקטיביזם הרוסי, ששורשיו עוד בעבודות של טאטלין מ- 1913. ומה בדבר הברית המעשית בין המהפכה החברתית במכסיקו לבין ציירי הקירות הריאליסטיים, דייגו ריברה בראשם? ומה בדבר הברית המעשית של אמנים ואנשי הפנינג (ה"ליווינג תיאטר", בעיקר) עם מהפכת מאי 1968 בצרפת? ומי הכשיר את מי – האמנים את הסטודנטים, או להפך?

 

קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל וידיאו ישראלי

בתוככי בית מקדשנו

                        

               על עבודת וידיאו מרתקת של רן סלוין ועל מקדשים אחרים

 

אפתח בגילוי לב אינטימי: מדי בוקר, משאני קם ממיטתי ומודה לאל על שהחזיר בי נשמתי, אני מסיט בחרדה את הוילון מעל חלון חדר-השינה ומכוון מבטי המודאג אל עבר הר-הבית הנשקף מנגד על ההר. האם עודם ניצבים המסגדים על עומדם?, אני חרד; שמא הגשימו מטורפי עיר-הקודש את זממם ופוצצו את המבנים המקודשים הללו ובזאת פתחו במלחמת עולם שלישית?, אני תוהה בחלחלה.  אכן, כך נפתחים ימַי – בבעתה אפוקליפטית הקשורה בשני מבני תפילה מוסלמיים, האחד עם כיפת זהב והשני עם כיפה שחורה. כך נפתחים ימַי – בצֵל אימת בית המקדש השלישי. 

 

איני מרבה לבקר בעיר העתיקה, חרף העובדה שביתי רחוק מ"שער יפו" מרחק רבע שעה הליכה בלבד. כשאני נכנע ללחצו המתון של ידידי, איל, ובכל זאת גורר את עצמי אל עבר מגדל-דוד ואל "הצד האחר", אני עושה זאת בזכות החומוס האלוהי שהוא נוטלני אליו, אי שם בסימטאות הרובע המוסלמי. מהרובע היהודי אני נוהג להדיר את רגלי, מחמת משיחיות ממוסחרת שעשתה בו שָמות. יותר מכל, בשרי נעשה חידודין-חידודין ודמי קופא בעורקי משאני עובר בסמוך ל"מכון המקדש". שאז, במחיצת מקָרבֵי הגאולה, משמע מקרבי הקטסטרופות של מלחמת גוג ומגוג, משיח בן-יוסף וכל השאר – נעתקת ממני נשמתי ופורחת לה הרחק ככל האפשר מסמטת משגב לדך מס' 24. ובכלל, מזה שנים הבנתי, שחוויית בית המקדש לא הייתה הרבה יותר מקדושה המיוחסת לבית-מטבחיים ענק, שדמם של אינספור חיות שחוטות, על לא עוול בכפן, זרם בו נהרות-נהרות וריחות פיגולי-מנגל (קרי: מזבח) עלו ממנו בכמויות מחניקות. נאמר כך: איני מאוהדי הרעיון של בניית בית המקדש השלישי. שלא לדבר על כך, ש"כיפת הסלע" נראית לי מבנה ארכיטקטוני מרהיב בהרבה מאותו מבנה, שתבניתו הועברה לא מכבר ממתחם "הולילנד" המפלצתי למוזיאון ישראל המחודש.

 

קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל

עננים ועשן

                                 עננים ועשן

 

הנה לכם תרגיל: טלו את הספר "אמנות ישראל עכשיו" (מודן, תל-אביב, 2009), עלעלו בין דפיו ונסו למצוא ציור או צילום של עננים. כמעט שלא תמצאו. כמעט. כי ציירים וצלמים עכשוויים מעדיפים שמים נקיים, שטוחים, חפים מאותם גושים אמורפיים רכים, לבנים ואפורים, שריתקו בעבר את מבטם ודמיונם של ציירים ומשוררים. וחלילה, אל תזלזלו בעננים. כי, למי ששכח: הקב"ה הלך לפני מחנה בני ישראל במדבר "בעמוד ענן"; הקב"ה נראה באוהל מועד "בעמוד ענן"; "והנה כבוד ה' נראה בענן" ("שמות", ט"ז, 10); "והענן מלא את בית ה' ולא יכלו הכוהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד-ה' את בית ה'." ("מלכים א'", ח', 11-10).

 

לא, לא עניין פשוט הענן. לכן, כשהרמן שטרוק – צַייר ואדם שומר מצוות – צייר בראשית שנות ה- 30 בצבעי שמן על דיקט ציורי עננים, שהתגלו לנגד עיניו על גג ביתו שבשכונת הדר שבחיפה, סביר שלא רק לחוויה אימפרסיוניסטית התמסר, כי אם גם לחוויה רליגיוזית. הפורמטים של ציורי העננים שלו היו קטנים, בסביבות 30X25 ס"מ ופחות מכן, כאשר תחתית הציור מגלה את רכס הכרמל, אך מרבית הלוח מוקדש לשמים ולסוגי עננה שונים בדרגות משתנות של דחיסות, בתצורות שונות ובגוונים שונים התואמים שעות-יום שונות. ההתנסות הציורית באור המשתנה במשך היום ובעונות השנה – ברורה ומוכרת היטב מאז ימי קלוד מונא. אך, האם לא נצרף לתשוקה השטרוקית לעננים משהו מרוח שירו של ח.נ.ביאליק, "ואם ישאל המלאך" (מ- 1905), ובפרט השורות –

"ולכפר רקיע תכלת, בלי מצרים רקיע,/ ולרקיע התכלת בת-יחידה באמצע:/ עב יחידה, לבנה וקטנה,/ […] ושתי עיני הילד השמימה נמשכו,/ ויראנה, היחידה, הזכה, הברורה,/ ונפשו יצאה בראותו, כצאת יונה משובכה,/ אל העב הנחמדה."

 

קטגוריות
פיסול ישראלי

ההתנגדות למונומנטאלי

                        ההתנגדות למונומנטאלי

 

ב- 1984 צייר דויד ריב ציור בשם "שקיעה כפרית" (אמולזין ואקריליק על בד, 200X150 ס"מ) ובו נראית גננת חייכנית יושבת על דשא (?), מוקפת חמישה ילדים רכים בשנים לרקע מונומנט אבן מאסיבי בסגנון "אר דקו", מסוג האנדרטאות המוכּרות לזכר הנופלים. האידיליה הציונית של "טללי נעורים עבריים", על התקווה לעתידם הוורוד של הילדים, נענית בשתיקת האבן של המונומנט, שתיקה האומרת מועקת מלחמות וקורבן. ב- 2005 צייר עידו מיכאלי "בול", שאותו אף הדפיס, המייצג את מזרקת האש-מים התל-אביבית של יעקב אגם, כשהיא מוצבת בראש גל-עד של סלעי בזלת ואש פורצת מקודקודה כלפיד. בשובל-הבול הודפס: "בשנה הבאה יהרסו את המזרקה בכיכר דיזנגוף". ב- 2010 הוצג בגלריה "חנינא" שבדרום תל-אביב פסל פיברגלאס, מעשה ידיה של ורד אהרונוביץ, המייצג שלושה ילדים מטילים מימיהם סביב מציבת קבר. "פיגורטיביות, קיטש והומור שחור משמשים יחדיו בפסל המודע עצמו היטב כפרודיה על מונומנטים הרואיים", כתבנו ב- 2010 בספרון, "אמנות מינורית" (עמ' 16).

 

המלחמה נגד האנדרטה המונומנטאלית ראשיתה במחצית שנות ה- 70. כי, כשיצחק דנציגר בחר ב- 1975 לשתול ברמת-הגולן חורשת עצי אלון לזכר הנופלים ב"סיירת אגוז", הוא הצהיר הצהרה פיסולית נגד הצבת אנדרטאות. ניתנת האמת להיאמר: לא הייתה זו קבורתה של האנדרטה הישראלית – שהרי מונומנטים לזכר הנופלים עוד יֵידעו אצלנו מספר שנים של עדנה – אך הייתה זו תחילת הסוף. הפתיעה, לפיכך, הצהרתו של אדם ברוך ב- 1988, שמסורת האנדרטאות והמונומנטים היא המסורת האחת והמהותית של הפיסול הישראלי: "האנדרטה היא לב הפיסול הישראלי כי היא לב הצורך הנפשי הישראלי, כי היא לב העניין הישראלי."[1] ובסיום המאמר: "האנדרטה והמונומנט הם הקורפוס העיקרי של הפיסול הישראלי."[2]

 

קטגוריות
מודרניזם ישראלי

הציורים השחורים

                            הציורים השחורים 

 

"שמש שחורה" היא אחת המטאפורות השחוקות יותר בעשורים הפוסטמודרניים האחרונים, בעקבות הפופולאריות לה זכה הביטוי בספריהם של יוליה קריסטבה, ז'אק דרידה ועוד. צמד המילים הזה – "שמש שחורה" – ששורשיו באלכימיה ובשירה הסימבוליסטית הצרפתית (מאוחר יותר, גם שימש רבות את שירתו של אוסיפ מנדלשטאם) – אף זכה לתערוכת נושא נאה של ציור ישראלי שאצרה אלן גינתון במוזיאון תל-אביב ("שמש", 2000)

 

ספק אם רבים זוכרים, שבשנות ה- 50 ידע עולם האמנות הישראלי מגמה קצרת-מועד של "ציורים שחורים", שמקורם בתגובה חושית רדיקלית לאור השמש המקומית. לא, לא "השמש הרקובה" של ז'ורז' באטאיי (אותו טירוף, אותה אי-רציונאליות סוריאליסטית האורבת בשורש ההכרה), ואף לא "הדרום השחור" שאודותיו סח פול אלואר (וכוונתו הים-התיכון כמרחב תרבותי היסטורי קודר וטראגי). לא, כי הציורים השחורים" הישראליים, שעליהם אנו מעידים, כיוונו יותר להגדרתו של ארתור ראמבו את הים-התיכון כ"מפרץ של צללים", או לדבריו של אלבר קאמי אודות "אורה השופע של אפריקה, השורף כל גוון בכָלותו את הצללים", ואפילו לניסוח שניסח הצייר הרומנטי, אנרי רניו, במכתב ב- 1832 לסטפאן מאלארמה: …ביציאה, עצי התפוזים השחורים והזהובים מבעד לשער/ החצר הקטנה. בדרכנו, הבית הלבן הקט בצֵל בלב עצי התפוז האפלים…".