ראשית תעשיית מוצרי עץ הזית בירושלים

    ראשית תעשיית עץ הזית היהודית והנוצרית בירושלים[1]

"מסורת חיטוב העץ הובאה (לירושלים) בידי נזירים פרנציסקנים. הללו הורו את הנוצרים המקומיים את טכניקת גילוף העץ, וכמו כן, את העבודה באם-הפנינה. מוצרי עץ (ירושלמיים) מוכּרים עוד מהמאה ה- 17, ואפשר עוד קודם לכן. נוסעים קדומים מתארים מחרוזות עץ-זית יפות וצלבים מעץ זית שהיו פופולאריים בין עולי הרגל. במאה ה- 19 יהודים שהמירו דתם לנצרות ייצרו אף הם מוצרי עץ זית."[2]

 

"אפשר שהאומנות האופיינית מכל האומנויות של ארץ הקודש הייתה חיטובן של מזכרות מעץ זית. הפופולאריות של אלה מוכחת בעובדה  שאלה העסיקו את דמיונם של בעלי מלאכה משלושת הדתות המונותאיסטיות. מרכזי אומנות זו היו בבית-לחם ובירושלים, שבהן עץ הזית מצוי בשפע. עץ הזית הוא כבד ודחוס. חיטוב החומר הקשה חושף את דפוסיו הפנימיים המעודנים […]. הגם שתחילתה של מלאכה זו בבית-לחם, מאות שנים קודם למאה ה- 19, היה זה בסוף אותה מאה ובתחילת המאה ה- 20 שאומנות זו זכתה לפופולאריות גוברת בין תיירים ועולי רגל. בעלי מלאכה נוצרים, מוסלמים ויהודים עיצבו סוגים שונים של כלים וחפצים דקורטיביים, כגון קופסאות (לסיגריות, לתכשיטים וכו'), פמוטות, כריכות לספרים, משקלות נייר וקנקנים."[3]

 

בספרו של ל.א.פרנקל "ירושלימה, ספר המסע לארצות אזיא הקטנה, סיריען ולאדמת הקודש" (שנכתב במקור בוינה ב- 1860) מנה הנוסע לא פחות משישה "עושי משבצות" יהודיים, דהיינו משבצי צדף במוצרי עץ.[4] בספרו של פנחס גרייבסקי מ- 1930, "החרש והמסגר בירושלם", מסופר על ר' חיים יעקב, ירושלמי שהיה ראשון בתעשייה המקומית של מזכרות מעץ זית – "מלפני כשישים ושבע שנים", משמע – 1863. אותו ר' יעקב, כך נכתב, אף זכה ב- 1867 לאות כבוד מטעם התערוכה העולמית בפאריז. אחריו מילא את מקומו בנו, דוב יעקב, ש"רכש לו שֵם אומן נבחר, לא רק בין תושבי עיר ירושלים אלא גם באירופא."[5] בבית המלאכה של דוב יעקב עבדו בין 30-15 פועלים וב- 1888 הזמינו ממנו הממונים על כולל אוסטריה ואונגריה בירושלים תיבת עץ משובצת צדף ועץ שחור, שי לקיסר פרנץ יוזף. התיבה, כך העיד הקונסול האוסטרי בירושלים, הוצגה בווינה בבית הנכאת הפרטי של המלך. עדיין ב- 1910, לרגל ביקור הנסיך הגרמני, איטיל, ורעייתו, נתבקש אותו דוב יעקב מטעם מנהל מחלקת עצי הזית של בית היתומים הסורי "שנלר", להביא מוצגים מעבודתו, והצמד המלכותי רכש ממנו טס עץ גדול ושולחן כתיבה.

 

הנה כי כן, מלבד בית המלאכה של חיים יעקב ושל בנו דוב ועוד מספר בתי מלאכה יהודיים בירושלים[6], נוצרו בירושלים בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה 20 מוצרי עץ זית גם בסדנאות של "שנלר".[7] בשנתון "לוח לונץ" (אברהם משה לונץ) מ- 1913 מצוינים חמישה בתי מלאכה יהודיים העוסקים בירושלים במוצרי עץ זית וצדף. אחד מאלה נוהל בידי רבי יחיאל צבי הירש (צימרינסקי או צ'מרינסקי), בעל חנות בעיר העתיקה, שהתרשם מההצלחה המסחרית של מזכרות עץ-הזית הנוצריות בקרב תיירים, והחליט לעצב פריטי עץ זית בעלי אופי יהודי.[8] מכאן תתפתח מסורת עיצובם בעץ זית של צלחות פסח, נרתיקי עץ למגילות אסתר, אף חנוכיות ועוד.[9]מרבית אומני עץ הזית היהודיים נותרו עלומים. בין קומץ הזכורים יצוין יוסף ראבינאוויץ, חרש עץ זית ירושלמי שיצר לוחיות עץ עגולות ועליהן תבליט פרימיטיביסטי של מקום קדוש, דוגמת הכותל המערבי.

 

לכל אלה נוסיף את בית הספר "תורה ומלאכה", שפעל בירושלים מאז 1882 מטעם חברת "אליאנס", ואשר בו, בין שאר המחלקות, מחלקה לחרושת עץ, שנוהלה במשך 18 שנה בידי יעקב צוריאנו. צוריאנו נודע במודל עץ של הר-הבית שיצר במתכונת המודל שיצר בירושלים קונרד שיק (ראו להלן). כמו כן, יצר צוריאנו בעץ זית את תבנית המקדש ואת כלי המקדש.

 

דמות חשובה נוספת בהקשר היצירה האומנותית בעץ זית היא זו של מאיר רוזין (Ruzhin) (1917-1867), מי שהתיישב בירושלים ב- 1891, ולאחר שלמד תקופת מה ב"בצלאל" (1907) –  התמחה ביצירת מודלים בעץ-זית ובגבס לאתרים קדושים בירושלים ובסביבותיה (קבר רחל, קבר אבשלום, כיפת הסלע, בית-כנסת "החורבה" ועוד). רוזין, שגם יצר כריכות עץ-זית מגולפות לפרחים מיובשים, קופסאות עם גילופי המקומות הקדושים, מגשי עץ דקורטיביים, שאותם ושאר מזכרות מכר (עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה) בחנותו שברובע הארמני.[10]   

 

תעשייה מתרחבת זו של מוצרי עץ זית, הנוצרת בירושלים בידי יהודים, הביאה ליוזמה שיווקית של ר' יחיאל מיכל פינס (1913-1843, סופר ציוני, מאבות הציונות הדתית שעסק ביישוב הארץ). הרב פינס –

"השכיל לראות כי בעלי חרושת עץ, בייחוד מלאכת עץ זית, שהצטיינו בה בטיבה וביופיה, יוכלו למצוא את פרנסתם אם ישלחו את מלאכתם לאירופא. […] ועל כן ייסד בין היהודים בירושלים חברה אשר קראה בשם 'החרש והמסגר' להרחיב את המלאכה בחרושת עץ וברזל, והשתדל להמציא באירופה ובאמריקה קונים לתוצרת הארץ, כלי מלאכת עצי זית להתפאר…"[11]

 

ב- 1906, לרגל ייסוד "בצלאל – בית המדרש למלאכות אומנות" (Kunstgewerbeschule) בירושלים, פורסמו בכתב העת הברלינאי הציוני, "אלטנוילנד" (מס' 2) עקרונות בית הספר, וביסודם הקריאה לגאולת היישוב היהודי מחרפת כספי ה"חלוקה" ולפיתוח תעשיות ביתיות החורגות ממסגרת פיתוחי עץ זית ופרחים מיובשים. מסתבר, שאֵלה האחרונים – בעיקרם, תוצרת סדנאות "כנסיית המשיח", כפי שנפרט בהמשך – עשו להם שם באירופה והיו מזוהים עם תעשיית המזכרות הירושלמית. "בצלאל" החל דרכו עם דגש על אריגת שטיחים, אך תוכניתה של ההנהלה הברלינאית כיוונה, בין השאר, ליצירת מוצרי עץ לבתי כנסת של יהודים ולכנסיות נוצריות, כאשר עץ הזית הוא חומר גלם ארצישראלי מרכזי, אף כי לא בלעדי. ואכן, עם הגיעו של ש"ץ לירושלים ב- 1906, הוא קלט מיד את הפוטנציאל היצירתי-מסחרי הטמון בתעשיית עץ-הזית, ובהחלטה מודעת להתחרות בתוצרת המקומית (בירושלים ובבית-לחם), היהודית והנוצרית, פעל לקידום היצירה האומנותית הזו ב"בצלאל". כך, כבר ב- 1908 פעלו בבית הספר לימודי "חרושת עץ" (כולל ביצוע הזמנות של רהיטים קטנים) , ואילו בדו"ח על שנת 1909 ב"בצלאל"  מצוינות מחלקות חדשות, בהן "חיטוב בעץ ובאבן" (נוסף על חרושת העץ) ו"מלאכות מסגרות משובצות בצדף". בסוף 1910 כבר פעלה (בבניין שכור, סמוך לבתי "בצלאל") מחלקה "לעבודות בעץ זית, שיש וצדף", שעיקרה יצירת מסגרות. בראשה עמד אליהו אדם (אידם) (1951-1887?). סטטיסטיקה מ- 1911 מלמדת על 30 עובדים במחלקת מסגרות העץ, גילאיהם נעים בין 9 ל-55, מיעוטם אשכנזים. יודגש: ש"ץ פתח את המחלקה בניגוד לדעת מנהלו הברלינאי, פרופ' אוטו וארבורג (שסבר, כי "בצלאל" לא יוכל להתחרות במחירים הזולים של המסגרות האירופאיות, הנוצרות בתהליך מכניסטי). בספר "בצלאל של ש"ץ" (מוזיאון ישראל, 1982) דיווחתי כדלקמן:

"המחלקות לעבודות עץ ב'בצלאל נחלקו לענפים שונים. […] מחלקת המסגרות […] נפתחה בעשרה פועלים, מהם שבעה ירושלמיים. יצרו בה, בין השאר, כונניות תלויות חטובות בעץ, עם ובלי פיתוחי-צדף. מחלקת חרושת העץ יצרה קערות של פסח וקערות לתלייה על קיר וכן 'מפתחות בשיש וצדף' (כלומר, פיתוחים/ג.ע). […] המחלקה לעבודות עץ זית יצרה פריטים רבים: סכינים לניירות, תיקים (קופסאות/ג.ע) לסיגריות, קופסאות לבולים, קסתות, תיקי תכשיטים, קופסאות לממחטות, כלי כתיבה, כלי תפירה, תיבות לסיגרים, כיסים לכסף, טבעות למפיות, מספגים, קלמרים. הייתה גם לשכת נגרות, שבה עבדו אומן אחד – הוא אשר שולמן – ושני חניכיו. כאן התקינו חפצים שונים שבית הספר נזקק להם…" (עמ' 58)

 

עיקר הפירוט הנ"ל כבר הופיע בחוברת "בצלאל – תולדותיו, מהותו ועתידו", שפרסם ש"ץ ב- 1910 (הוצאת "סנונית", ירושלים). אלא, שב- 1913, לאחר שניכפה על ש"ץ להפריד את בתי המלאכה מ"בצלאל", החלו המחלקות הופכות, זו אחר זו, לקבוצות עצמאיות הנושאות שמות למיניהם. ראשונה הייתה מחלקת העץ למסגרות משובצות, שנסגרה באותה שנה על ידי הממונה החדש על בתי המלאכה, אריה לייב אסתרמן. אליהו אדם, מנהל המחלקה, פתח לו אפוא במחנה-יהודה בית מלאכה בשם "זית" (סמל המפעל היה עץ זית) והמשיך ליצור בו את חפצי העץ המשובצים בצדף, או שנהב, או שמודפסים ("באטיק"). כאן נוצרו משקולות נייר, מערכות לשולחן כתיבה, ועוד. בשנת 1917, בהרצאה שכתב בוריס ש"ץ בנושא הפצת מלאכות אמנות בירושלים ובארץ ישראל בכלל, הוא הקדיש פרק לתעשיית עבודות עץ הזית המשובצות. בין השאר, ציין את העבודות הנעשות בסגנון זה בדמשק ("שש עובדים אותה רק ציורים גיאומטריים") והוסיף:

"ב'בצלאל' כבר עשו את הניסיון הראשון והקשה ובזמן שמסרתי את בתי המלאכה עבדו כבר ארבעים ושמונה פועלים. […] ואז לקח לו א' איידם, האמן לעבודה הזאת, כעשרה פועלים ועבד על חשבון עצמו – זה היה כשנה לפני המלחמה – והדבר נתן לו רווח טוב ומצא לו שוק וחשב גם להגדיל את העסק, אבל המלחמה הפריעה אותו עד שלבסוף היה מוכרח לסגור בכלל. רק עתה זה איזה חודשים מזמן שבאו הנה החיילים האוסטרים והגרמנים, התחיל עוד פעם לעבוד ויש לו הזמנות של סכומים גדולים, רק הצרה היא שיש לו רק מעט פועלים, כי המלחמה פזרה אותם לכל רוח."[12]

עבודות עץ הזית המשובצות של "זית" נמכרו כמזכרות לתיירים, אך גם הוצגו בתערוכות "בצלאל" בחו"ל: "באנגליה קנתה מאיתנו מן העבודה הזאת גם הפירמה הידועה 'ליברטי'…"[13]

 

כל אותה עת, אך עוד הרבה קודם ל"בצלאל" ואף קודם לר' חיים יעקוב, פעלה בירושלים תעשייה מפוארת של מוצרי עץ זית, שמקורה בסדנאות "בית התעשייה" של "כנסיית המשיח". שורשי מפעל זה, שהעסיק בעיקר יהודים (חלקם מומרים), אך גם נוצרים ומוסלמים, נוטלים אותנו אחורנית עד לשחר המאה ה- 19.

 

ב- 1809 נוסד בלונדון המסדר האנגליקני London Jewish Society, שם מקוצר ל- The London Society for Promoting Christianity Among Jews. על מייסדי הארגון נימנו ווליאם ווילבר פורס (Force) (1833-1759), מי שלחם נגד העבדות ובעד השבת יהודים לארץ ישראל; Charles Simeon (1836-1759), המומר Joseph Samuel Frey (1850-1771) ואחרים. כולם נוצרים פרוטסטנטים משיחיים, המאמינים בחשיבות שיבת היהודים לפלסטינה. ה- LJS הוא שאחראי לבניית "כנסיית המשיח" בירושלים, תהליך שראשיתו ב- 1839 וסופו ב- 1848. מאחר שתפקיד המסדר לא הצטמצם בהנחלת תורת ישו, אלא גם בקידום איכות חיים (ברמות בריאות, עבודה, פרנסה) של יהודי וערביי ירושלים, נטל על עצמו ה- LJS לייסד בירושלים בית חולים (עם עובדים יהודים ומוסלמים, אך עם רופאים מסקוטלנד ואירלנד), בית ספר (עם עובדים יהודים ומוסלמים, אך עם מורים מאנגליה) ובית מלאכה, שמרבית מוריו הובאו אף הם מאנגליה.  במסגרת זו תצמח תעשיית עץ-הזית של "כנסיית המשיח".[14] יובהר, עם זאת, שהיהודים שלמדו ועבדו במוסדות הנ"ל היו רובם ככולם מומרים, שנודו מקרב עמם ומקור פרנסתם הקודם נתקפח ולפיכך נזקקו להכשרה החדשה.[15]

 

ראשיתה של תעשייה זו חייבת, יותר מכל, לקונרד שיק (1901-1822). המיסיונר הפרוטסטנטי הגרמני, אך גם האדריכל, הארכיאולוג וחוקר ארץ ישראל, הגיע ארצה ב- 1846, התיישב בירושלים והקים בה, ביחד עם מיסיונר נוסף, את "בית אחים", ארגון מיסיונרי שוויצרי. לפרנסתם, מכרו שיק ואנשי "בית אחים" שעוני קוקיה מתוצרת גרמניה, שמנגנוניהם ותיבותיהם הורכבו בידי שיק, וזאת בתוקף מיומנותו כשען וכנגר-אמן. ב- 1848 נטש שיק את הארגון השוויצרי והצטרף ל- LJS האנגליקני. כאן החל עובד כמורה לנגרות ומלאכה בבית הספר של המוסד, שמרבית תלמידיו יהודים מומרים המבקשים ללמוד מקצוע. כיון שהתמחה בעבודות עץ,  ייסד באותה שנה את "בית התעשייה" – House of industry, בו הורה (עד למותו ב- 1901) ליהודים ולערבים  את מלאכת ייצורם של מוצרי עץ זית. בין העבודות שיצר שיק ב"בית התעשייה" – שולחן המזבח ל"כנסיית המשיח" עם חזית בצורת שלושה שערים מזרחיים ומעליהם המילים "זאת עשו לזיכרוני" (בתוך ה"שערים" שלושה מדליונים: א. האל"ף והת"ו היווניות. ב. "עמנואל" (בעברית) ומגן-דוד. ג. האותיות הלועזיות של שם ישו); כיסא עץ זית מתקפל (כל ציריו מעץ), עם עיטור פרחוני לרוחב משענת-הגב, שבצדה האחורי "צלב-ירושלים" חרוט תחת השם Jerusalem; ועוד. אך, שיא יצירתו בעץ של שיק היו המודלים של המשכן, הר המוריה, מקדש שלמה, מקדש זרובבל, מקדש הורדוס, מקדש אדריאנוס ועוד. כמה מאלה מוצגים ב"כנסיית המשיח". על יד שיק עזר ג'והן מרטין טנץ (Tenz), גרמני ויהודי-לשעבר, שמודלים של העיר העתיקה, מעשה ידיו, מוצגים אף הם בכנסייה.

 

ב- 21 לדצמבר 1849 נחנך "בית התעשיה" בסמוך ל"שער שכם" ובראשו פול אייזק הֶרשון (Herschon) – יהודי פולני, שהמיר דתו לנצרות בירושלים והיה אחד מבוגרי שיעורי המלאכה שמטעם ה- LJS. תחילה, מספר התלמידים היה מועט (בסוף 1849 למדו בו 8 מומרים). מעט מאוחר יותר, שופץ "בית התעשיה" והורחב אל בניין סמוך.[16] לזה התכוון, מן הסתם, יהושע בן-אריה כשכתב בעקבות ספרו הגרמני של י.פטרמן "מסע במזרח" ב- 1861-1860: "למוסד שייך בית מלאכה לעיבוד עץ זית, השוכן בבית שממול לבית הספר." אלא, שגם עתה, למדו ועבדו ב"בית התעשיה" מעטים: דיווח מ- 1856 מציין 7 צעירים יהודים הלומדים נגרות, חייטות וסנדלרות.[17]

 

"בית התעשיה" הפך לבית ספר למלאכות אומנות. לצד נגרות, לימדו כאן את מקצוע הדפוס, החייטות, תיקון שעונים, התקנת מסגרות, ואילו בנות למדו תפירה (בהנחיית גב' קופר). סדר היום של התלמידים היו נוקשה למדי: מ- 6.00 בבקר ועד 8.00 בערב (כולל הפסקות לארוחות ותפילה), כאשר הלימוד והיצירה בבתי המלאכה נמשך בין 9.00-12.00 ובין 14.00-16.00. צילום של סדנת עבודות העץ ב"בית התעשייה" מראה ילדים ומבוגרים עובדים אלה סמוך לאלה. רשימה ארכיונית מ- 1867 מפרטת 146 איש שנתקבלו לעבודה, כמעט כולם יהודים שהתנצרו, מזרחים ואשכנזים (שמות דוגמת רובין מזרחי, יעקב מרנדיו, משה כהן, קרל ברנשטיין, משה שוורץ, מרקוס גולדשטיין, משה ליברמן וכו'). בפרסום משנת 1910 בקירוב הופיע מאמר המציין, שבירושלים, יפו ורמלה פתחו יהודים בתי מלאכה בעקבות התמחותם ב"בית-התעשיה".[18]

 

עיקר תכלית הייצור של חפצי העץ ב"בית התעשייה" נועד למכירה במסגרת “Palestine Exhibition”, שנערכה מדי שנה בערים שונות באנגליה. "תערוכות פלסתינה" (שאורגנו, תחילה, בידי סמואל שור היהודי)  נמשכו לאורך כ- 80 שנה (ועד שנות ה- 80 של המאה ה- 20). הן נדדו ברחבי אנגליה, מציגות ממצאים ארכיאולוגיים ואנתרופולוגיים מארץ ישראל (בין השאר, אוהל בדואי ומוצגים אוריינטליים למיניהם, וכמו כן שחקנים בלבוש ערבי), כולל תשמישי קדושה יהודיים ונוצריים בחומרים שונים, עיקרם מתכת. המטרה הייתה להציג את "חיי התנ"ך". על "תערוכת פלסתינה", 1924, קראנו:

"במשך שישה חודשים ב- 1924 יכלו הלונדונים לבקר את פלסתינה בוומבלי. הגן שמסביב לאיצטדיון הכדורגל המפורסם הפך בית לתערוכת האימפריה הבריטית, חגיגת קולוניאליזם שהחלה לאחר  משחק הגמר השנתי באפריל. בינות לשלושים אולמות התצוגה נכלל ביתן פלסתינה, בניין המצוין בכיפות ה'ילידיות' שלו ומרפסת רחבה בסגנון מזרח-תיכוני. משימתו הייתה ישירה – להעניק למבקר 'אילוסטרציה מושלמת ככל שניתן לחיים ולתעשיות בארץ'. בתוך הביתן כובדו הסקרנים בתפוזי יפו, יין מקומי וכיפת הסלע. מבקרים יכלו להקשיב להרצאות שתיארו את תולדות הארכיטקטורה בירושלים, להאזין להסברים אודות פיתוח התעשיה והחקלאות בפלסתינה בידי הבריטים והיהודים, או פשוט לצפות בבעלי מלאכה ילידיים העובדים במקום. תחרה מנצרת, עבודת זכוכית מחברון, קדרות ועץ זית מירושלים, ועבודת פיליגרן של ימיני היו בין הפריטים שניתן לרוכשם."[19]

 

אגב, הכללת עבודות הכסף-פיליגרן של יחייא ימיני מלמדת, ש"בצלאל" היה שותף ב"תערוכות פלסתינה". בהתאם, סביר שמה שמוכר כתערוכת "בצלאל" בלונדון ב- 1912, לא היה אלא מקרה נוסף של שיתוף פעולה. כך או אחרת, קטלוג "תערוכת פלסתינה" בלונדון, 1892, מציין תצוגה של מודלים של העיר העתיקה (ירושלים) שנוצרו ב"בית התעשיה". בספר של הכומר W.T.Gidney מ- 1908 מוזכרים חפצי עץ הזית הנאים שזכו להצלחה מסחרית ב"תערוכת פלסתינה".[20]  בספר הדיווח השנתי – “Jewish Missionary Intelligence” משנת 1913 מופיעה רשימת עבודות העץ שהוצגה ב"תערוכת פלסתינה" באותה שנה, כולל צילום של שני פמוטי עץ מגולפים בקישוטי תפרחות.[21]  בקטלוג "תערוכת פלסתינה" מ- 1932 מפורטת רשימת מוצרי עץ מפלסתינה, רומניה ופולין.

 

את מוצרי "בית התעשייה" מכרו במסגרת "תערוכות פלסתינה" באוהל "ערבי" נלווה. אך, במקביל, בירושלים, בצמוד ל"כנסיית המשיח" שליד "שער יפו", נפתח בית ממכר שהפיץ את תוצרת "בית התעשייה" לתיירים המזדמנים. מלבד ייצור מזכרות, תשמישי קדושה וחפצים שימושיים למכירה שוטפת בפלסתינה ובאנגליה, נוצרו ב"בית התעשיה" עבודות יוצאות דופן שהוענקו כמתנות יוקרתיות. ב- “Jewish Missionary Intelligence”  משנת 1888 מצוינת מתנה שהוכנה במיוחד למלכת אנגליה – שולחן עץ זית לספרייה.

 

סקירה בלתי ממצה של פריטי עץ-הזית המגולפים, שנוצרו ב"בית התעשיה" תוכיח, שעיקר המוצרים נשאו מוטיבים נוצריים, מיעוטם אופיינו במוטיבים יהודיים, ופחות מזה – בסמלי "הבונים החופשיים". הפריטים התחלקו ברובם לקטגוריות הבאות:

א. משקלות נייר בצורת חוליות ענפי עץ זית, חלקן העליון תבליט מגולף בתוספת הטבעה שחורה (בסטנסיל) של המילה "ירושלם" או “Jerusalem”. הנושאים הנוצריים של התבליטים מתחלקים ל-

1. ראש ישו. 2. כנסיית הקבר (עם דמות ישו העולה מקברו). 3. ישו הצלוב. 4. כלי הצליבה (סולם, צבת, פטיש, חניתות) עם כד הדם וקוביות המשחק של השומרים. 5. השה האלוהי. 6. יונת רוח הקודש. 7. בשורת המלאך למריה (ענף דקל במקום שושן צחור). 8. ההתגלות לישו בגת-שמנים. 9. מריה ויוסף מקוננים על מות ישו. 10. צלב-ירושלים (צלב גדול מוקף 4 צלבים קטנים) מוקף בנזר קוצים. 11. ישו נושא את הצלב. 12 כנסיית הקבר עם דמות ישו עולה מקברו. 13. הרועה הטוב (ישו כרועה עם כבשים). 14. סנט-ג'ורג' הורג את הדרקון. 15. הטבלת ישו בידי יוחנן. 16. שלומית עורפת את ראש יוחנן. 17. עוגן, צלב, ספר פתוח ומשולש-עין (הכנסייה כעוגן המאמינים). 18. צלב מלופף בנחש, לוחות הברית וכוס דמו של ישו ("יוחנן", ג', 14: אמונה בנחש הנחושת של משה כמשל לאמונה בישו). 19.  קאיפס, הכהן הגדול, מוביל את ישו הכבול בסמוך לפונטיוס פילטוס הרוחץ ידיו. 20. הר הזיתים (לב ובתוכו נזר קוצים, ומעליו בוקע משולש ההר).21. כיפת הסלע ("מקום המקדש"). 22. מראה קברים במורד חומת העיר העתיקה. 22. בנייני ירושלים – מראה כללי (מיניאטורה).

הנושאים היהודיים של תבליטי משקולות-הנייר הנ"ל הם: 1. הכותל המערבי (במתכונת תמונת "מקום המקדש" שבמסורת מפות עולי הרגל היהודיים ור' יהוסף שוורץ). 2. קבר רחל. 3. יד אבשלום. 4. מערת המכפלה. ועוד.

 

ב. קופסאות עץ זית (מכתביות, תיבות מתומנות, ועוד) עם תבליטים, שנושאיהן מתחלקים ל-

1. ראש ישו. 2. צלב. 3. צלב (וכנף תמרים), לוחות-הברית וחיה בלתי מזוהה. 4. כיפת הסלע ("מקום המקדש") (עם ובלי תפרחות סובבות).

 

ג. כריכות עץ זית לפנקסי פרחי א"י מיובשים ו/או גלויות נוף הארץ; וכריכות עץ זית לתנ"ך ול"ברית החדשה". 

 

ד. שולחנות עץ זית. בין אלה: שולחנות מתומנים על שלוש רגליים אלכסוניות ועם inlay של דוגמאות גיאומטריות על פני המשטח העליון; או עם הכותרת "אלוני ממרא". או שולחן שחמט עם הכותרת "אלוני בשן".

ה. מעמדים מעץ זית  – לתפילה (עם "צלב ירושלים"), או לספרים (עם צלבים, או עם כיפת הסלע).

ו. מערכת לדיו לשולחן כתיבה (עם צלב). 

ז. הדס בשמים  (עם סמל "הבונים החופשיים").

 

כאמור, זוהי רשימה בלתי ממצה, המסתמכת ברובה על הפריטים שאסף מר לני וולף ואשר מוצגים בתערוכה הנוכחית בבית-לחם.

 

נוסיף עוד, ש"בית התעשייה" סיים את פעולתו בסוף שנות ה- 30 או ראשית ה- 40(???), ככל הנראה לרקע המתח הלאומי הגובר בין יהודים וערבים. "בצלאל" של ש"ץ נסגר ב- 1929 מחמת קשיים תקציביים. תעשיית עץ הזית, עם ובלי שיבוצי צדף, עודנה פורחת בבית-לחם ובסביבותיה.    

 

 

 

 


[1]  התמקדותו של המאמר הנוכחי בתעשיית עץ הזית בירושלים אינה מאפשרת סקירת תעשייה עשירה זו בבית-לחם הסמוכה.

[2]  Willy Lindwer, From Jerusalem With Love,BibleMuseum,Amsterdam, 2010, p. 38.

[3]  שלום צבר, בתוך: שם, עמ' 162.

[4]  הנתון מובא בספרו של יהושע בן-אריה, "עיר בראי תקופה, העיר העתיקה", כרך א', יד בן-צבי, ירושלים, 1977, עמ' 366.

[5]  פנחס גרייבסקי, "החרש והמסגר", ירושלים, 1930, עמ' ז'.

[6]  ב- 1878 הופיעה ב"החבצלת" (תרל"ח, גיליונות 37-34) רשימה שכתב חיים יעקב – "מצב המלאכה בירושלים ותיקונו" – ובה ציין, שחלק ניכר מאומני חרושת הזית היו גם כן יהודים.

[7]  יהושע בן-אריה מדווח על בית מלאכה לנגרות ב"שנלר" ובו 40 פועלים, מהם 20 תלמידים: "עיר בראי תקופה, העיר החדשה", כרך ב', יד בן-צבי, ירושלים, 1978, עמ' 447.

[8]  שלום צבר, בתוך: לעיל, הערה 2, עמ' 221. בעקבות ספרו של גד פרומקין, "דרך שופט בירושלים", תל-אביב, 1955, עמ' 55.  

[9]  ראה דוגמאות מצולמות מאוסף ווילי לינדבר, שם, עמ' 163.

[10]  "אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה התשע-עשרה", עורך: יונה פישר, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1979, עמ' 163-161.

[11]  שם, עמ' ח'.

[12]  "בצלאל של ש"ץ" (עורכת: נורית שילה), מוזיאון ישראל, 1982, עמ' 169.

 

[13] שם, שם.

[14]  תודתי העמוקה לכומר, דיוויד פילג'י (Pileggy), ולבתו, תמר, על עזרתם, שלא תסולא בפז, בארכיון של "כנסיית המשיח".

[15]  יהושע בן-אריה, "עיר בראי תקופה, העיר העתיקה", כרך א', יד בן-צבי, ירושלים, 1977, עמ' 293.

[16]  Yaron Perry, British Mission to the Jews in Nineteenth Century Palestine,London, 2003, p. 110.

[17]  L.H.Dupuis, The Holy-Land Places,London, 1856, pp. 151-153.

[18]  “Some Interesting Facts AboutJerusalem”, 1910 (?), ארכיון "כנסיית המשיח", ירושלים.

[19]  Nicolas E. Roberts, “Palestine on Display”, The Arab Studies Journal, Vol.15, N0.1 (Spring 2007), p79.

[20]  W.T.Gidney, The History of C.M.J 1809-1908,London, 1908.

[21]  עמ' 189. בארכיון "כנסיית המשיח", ירושלים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: