1968, האמנות הישראלית ויהדות ארה"ב

    1968, האמנות הישראלית ויהדות ארה"ב: מקרה מבחן

 

חגיגות יום-העצמאות ה- 20 למדינת ישראל התקיימו בוושינגטון במחצית יוני 1968. היה זה בדיוק שנה לאחר "מלחמת-ששת-הימים", וגיבור המלחמה – יצחק רבין – הרמטכ"ל שהפך לשגריר ישראל בארה"ב, הגיע לא מכבר (פברואר אותה שנה) לשגרירות הישראלית. ההתלהבות היהודית-ציונית לא ידעה גבול. היועצת לענייני אמנות בוועדת החגיגות, קתרין יוכלזון, אספנית נלהבת של אמנות ישראלית ומאהבת גדולה של אמנות זו, נטלה על עצמה לארגן תערוכה חגיגית במיוחד של אמנות ישראלית ויהודית,[1] והיא בחרה 20 אמנים, ישראליים ויהודים-אמריקאים, שאליהם נשלח טקסט שעיקריו כדלקמן: נשף יום העצמאות הישראלי יתקיים בחסות השגריר רבין במלון "הילטון" הוושינגטון ביום ה- 16 ביוני, ויוזמנו אליו אלף מוזמנים אח"מים. לקראת נשף חגיגי במיוחד זה (20 שנה למדינה) תתקיים תערוכה של עשרה אמנים ישראליים ועשרה אמריקאים ("וכך לעזור ביצירות גשר בין שתי התרבויות"). מובטח כיסוי נרחב במדייה ואף סיכוי למכירת הציורים. מובטח גם קטלוג ("תוכנית מזכרת דלוקס […] אשר עשויה להפוך לפריט אספני…"). האמן מוזמן להשתתף בתערוכה, אך מתבקש לבחור ציור "שנושאו קשור-משהו לחגיגות ה- 20 למדינה, לחייה, אנשיה, נופיה, חגיה, או התנ"ך."

 

רשימת עשרה האמנים הישראליים הנבחרים כללה את יעקב שטיינהרדט, מרדכי ארדון, מרסל ינקו, משה קסטל, נחום גוטמן, אריה לובין, אנה טיכו, נפתלי בזם, משה מוקדי וראובן רובין. מאוחר יותר, נוסף שמו של יוסל ברגנר. שני אמנים נוספים צוינו כמועמדים, אך נפלו עוד בשלב מוקדם  – מירון סימה ו… יוסף זריצקי. עשרה הציירים היהודיים הפועלים באמריקה, שהוזמנו להציג בתערוכה, היו – אליאס ניומן, רפאל סוייאר, דוד ארונסון, מקס בנד, בן-ציון, בוריס ארונסון, זיגמונט מנקס, אלכסנדר דובקין, ג'אק צוקר ואברהם רטנר. רטנר השלים באותם ימים ממש ציור ענק, כ- 4X3 מ' גודלו, בשם "ניצחון", ונושאו – "מלחמת ששת הימים". חנוכת הציור תוכננה להוות חלק מחגיגות השגרירות הישראלית בוושינגטון, בחסות רבין, כמובן. עוד יצוין, בהקשר לרשימת האמנים האמריקאיים, שגם לאונרד בסקין היה ברשימה, אך נופה. הציירים, ג'ק לוין ובן-שאהן, צורפו מאוחר יותר.[2]

 

אליאס ניומן, מי שנימנה על ראשוני הציור הארצישראלי בשנות ה- 20 והשתקע בארה"ב ב- 1927, שימש מעין יועץ אמנותי לקתרין יוכלזון. הוא זה שהמליץ לה על הכללת בן שאהן. משמעותי המכתב ששלח לה ב- 11 בפברואר 1968 ובו כתב, בין השאר:

"אין לי כל התנגדות לבן שאהן […] הוא אמן טוב. […] יהודי טוב, ביקר בישראל פעמים רבות, מקורב לעניין וצייר ציורים רבים בנושאים יהודיים. […] שלא בדומה לכמה מאמנינו היהודיים, שאינם אלא אופורטוניסטיים שקפצו לעגלה רק לאחרונה, הוא ציוני כל חייו. […] הצרה עם כמה מבחורים אלה היא, שלמרות שצמחו בסביבה יהודית, הם תמיד חוששים להיקרא 'אמנים יהודיים', והם רוצים להיות מוכרים כ- ‘echt’ אמריקאים. […] סוייאר ביקר בישראל, אבל לא צייר שם. [ג'ק לוין נשלח לישראל מטעם 'בני-ברית' ליטול חלק ב'דיאלוג'. הוא לא יצר שם שום ציור. הוא אהב את בתי הקפה)…"

 

אגב, א.ניומן יציג בתערוכת וושינגטון 68 את "שלמה והנאהבים", ציור שמן המייצג, בעקבות מדרש, את המלך והאוהבים לרקע גגות ירושלים וערי מואב הרחוקים, כפי שזכר את המראות מטיוליו בשנות ה- 20 ברחבי ירושלים ועל חומותיה (כך העיד במכתב לק.י. ב- 2 למאי 1968).

 

כל האמנים הישראליים, וכמוהם האמנים האמריקאיים, נענו ברצון לפנייתה של המארגנת. הן, מלבד הכבוד, הייתה זו הזדמנות-פז למכור תמונות, כפי שאכן עשו בהצלחה ברגנר ושטיינהרדט (שהלך לעולמו במהלך התערוכה). חלקם – ראובן רובין ויעקב שטיינהרדט, בעיקר – כבר פיתחו בעבר קשרים אישיים חמים עם משפחת יוכלזון, והשתתפותם בתערוכה הייתה כמעט מובנת מאליה. אך, חרף ההיענות החיובית, חשד-מה ליווה את הציירים לגבי המציגים הישראליים האחרים. כתב אריה לובין ב- 31 בינואר 1968:

"בוודאי שאשמח להשתתף ואני מודה לך על שזכרת אותי. אני מצפה לשמוע ממך לגבי שאר המשתתפים, משום שהשתתפותי מותנית, כמובן, במידת התאמת האחרים לרמה ולקטגוריה (class and category) שלי." 

 

נחום גוטמן וראובן רובים היו ענייניים יותר: "מי הם שאר תשעה האמנים שהזמנת?" (מכתבים מ- 31 בינואר 1968). תשובתו של מרסל ינקו (ב- 11 לפברואר 1968) הייתה מעניינת במיוחד:

"…אינני רואה כיצד אפשר יהיה להציג באולם הנשף את ציורינו (סופו של דבר, התערוכה נערכה בגלריה של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון/ג.ע). כמו כן, קרה שציורי העכשווי הינו מופשט מאד ואינו כפוף לאירועים מדיניים!…"

רק לאחר ההסתייגויות הללו, ריכך ינקו את תגובתו, האמין שימצא, בכל זאת, משהו מתאים, אף כי הוא "חייב לדעת" מי הם שאר האמנים הישראליים והאמריקאיים שניאותו להשתתף. וגם שטיינהרדט הישיש עוד הספיק לבקש מגרשון בינט, בעל הגלריה הירושלמית (אז) להתעניין אצל גב' יוכלזון לגבי זהותם של שאר הציירים הישראליים בתערוכה.

 

תשעה ימים בלבד נמשכה התערוכה, 14-5 ביוני, מעין מבוא והכנה לנשף-העצמאות שנערך יומיים לאחר נעילת התצוגה. אך, נוכחותה הציבורית בוושינגטון הייתה בלתי מבוטלת, גם אם הוגבלה כמעט ורק לקהילה היהודית. איזה ציורים בחרו ציירינו לשלוח לוושינגטון? להלן הרשימה:

  1. מרדכי ארדון, "בית-לחם" (צבעי שמן). 2. יוסל ברגנר, "הבוכים" (צבעי שמן). 3. נפתלי בזם, "עולים אוהבים" (צבעי שמן). 4. משה קסטל, "עמוד ממכרות המלך שלמה" (בזלת). 5. נחום גוטמן, "סבלים בנמל יפו" (צבעי שמן). 6. מרסל ינקו, "החייל הפצוע" (צבעי שמן). 7. אריה לובין, "נשות כפר" (צבעי שמן). 8. משה מוקדי, "נוף מוקדם" (ראו להלן), צבעי שמן. 9. ראובן רובין, "מנחת שלום" (צבעי שמן). 10. יעקב שטיינהרדט, "ירושלים" (צבעי שמן). 11. אנה טיכו, "ירושלים" (רישום).

 

רשימה קטלוגית זו אין בכוחה להעביר לקורא את מלוא מורכבות המסר התרבותי שבתערוכה הנדונה. משהו ממסר זה יתחוור אם נוסיף חלק משמות עבודותיהם של תריסר האמנים היהודיים-אמריקאיים (כן, בסופו של דבר נבחרו שניים-עשר, בנוסף לאחד-עשר הישראליים. סך הכל, 23 ציירים, שלא ברוח ה- 20 שאמורים היו לשקף את מספר שנות המדינה): "ארמון פרעה" (בוריס ארונסון), "משיח שקר" (דוד ארונסון), "משה, הרועה הנאמן" (מקס בנד), "כרם זיתים בדרך לצפת" (בן-ציון), "ארי-יהודה" (ג'ק לוין), עץ-החיים" (בן שאהן) וכדו'.

 

האווירה התרבותית ברורה למדי, כמדומה: ציונות תנ"כית הממוזגת בארצישראליות אוריינטלית. נוסחה מוכרת. זו מתעצמת משמתחוור לנו, שבמרכז התערוכה כיכב ציור הענק של רטנר, "ניצחון – ירושלים של זהב". המבוא לקטלוג, שנכתב על ידי קתרין יוכלזון, ציין ש"הנושאים הם אוניברסליים", אך הבחנה זו נמהלה בדברי ההלל למאבק ההישרדות הישראלי ובהדגשת רעיון היסוד של התערוכה: "לבנות גשר תרבותי בין העם האמריקאי לבין ארץ התנ"ך".

 

ציורי האמנים הישראליים היו כולם פיגורטיביים עד פיגורטיביים-למחצה, ללא יוצא מן הכלל. כך, "בית-לחם" של ארדון ייצג באקספרסיביות ממותנת (במונוכרום של גוונים כחולים) את נוף העיר, וללא הסימבוליקה המיסטית שאפיינה את ציורי הצייר באותה עת. אפילו תבליט הבזלת הטחונה של קסטל איחד סימני כתב עברי עתיק עם הירוגליפים של דמויות מזרח-תיכוניות קדומות. החייל של ינקו זכור לנו היטב מסדרת ציורי מלחמת העצמאות שלו (אגב, בביוגרפיה הקצרצרה שבקטלוג לא הוזכרה הימנותו של ינקו על קבוצת "אופקים חדשים". אוונגרד והפשטה לא היו מעניינה של התערוכה הוושינגטונית). "נשות הכפר" של לובין לא היו אלא ארבע ערביות במיחבר ערבסקי פוסט-קוביסטי. ה"נוף" של מוקדי שייך לסדרת נופי מוצא האפלוליים-זהובים שלו מ- 1938 בקירוב. "ירושלים" של שטיינהרדט לא הייתה ירושלים, כי אם נוף צוקים כלשהם מ- 1959, ככל הנראה באזור אילת (כמובן, שמשמעותי הצורך לגייס את הנוף לירושלים). ואילו "מנחת שלום" של ראובן ייצג אידיליה של הצייר כרועה הנושא טלה על כתפו ולידו רעייתו האוחזת בבנה ובקערת רימונים. באשר לשאר הציורים הישראליים בתערוכה – ברגנר "סוריאליסטי" אופייני (ארבע דמויות בלבוש ליצנים צופות חזיתית מתוך חלון בית ישן ועיניהן דומעות), בזם מתחילת שנות ה- 60 בגווני פרסקו, גוטמן נוסטלגי עליז, ורישום מוקדם של טיכו (משנות ה- 30, ככל הנראה), המייצג בריאליזם מדוקדק מדרגות עתיקות.

 

סיפור בפני עצמו הוא קטלוג ה"מזכרת". מדובר בפורמט גדול, כ- 25X35 ס"מ, הנושא על כריכתו את "ניצחון – ירושלים של זהב" של רטנר, ובשערו הפנימי את "ארי-יהודה" של ג'ק לוין. רק לאחר מכן מגיע תורם של הציורים הישראליים והאמריקאיים הנוספים. אלה זכו לפורמט מוקטן (רק ראובן רובין זכה לחסד ההגדלה), מוקפים ברשימות המכובדים הרבים הנוכחים בנשף-העצמאות (מלבד בני הזוג רבין, ראש עיריית וושינגטון, שופטים עליונים, סנטורים ועוד), וזאת לצד רשימת הפטרונים, הנאמנים, המממנים וכו' וכו'. וכמובן, פירוט התוכנית האמנותית: דבר השגריר, ריקוד תימני (על ידי "אריאל וצילה") ושירים מפי גאולה גיל. סופו של דבר, גם זמר האופרה היהודי הנודע, יאן פירס, שר אריות, בעקבות פרס הוקרה מיוחד שקיבל מידי יצחק רבין.

 

בנאום הפתיחה הנרגש שלה הודתה הגב' יוכלזון:

"העדפנו לבחור אותם אמנים שהקשר שלהם עמנו הוא ישיר יותר מאשר מופשט".

פרט משמעותי נוסף: לקראת הנשף ב"הילטון", הועברו הציורים מהגלריה האוניברסיטאית למלון למען ישמשו רקע דקורטיבי לחוגגים. שלט גדול הכריז על נושא הנשף – "שלום, תקווה ואהבה", ויונים התעופפו מעל אינסוף הפרחים על מנת לסמל את השלום הנכסף. הציורים שהועברו מהגלריה הוצגו על פלטפורמה מסתובבת שצורתה מגן-דוד (כל הפרטים הללו דווחו בפרוטרוט למחרת הנשף בטור הרכילות של ה-"Evening Star" הוושינגטוני, 17 ביוני 1968).

 

מה הייתה תגובת העיתונות לתערוכה? כצפוי, ה- Jewish Week”" (13 ביוני, 1968) הגיב בחום: “Magnificent art exhibition”. ברם, למעט קומץ רשימות preview קצרות, לא זכתה התערוכה לכיסוי עיתונאי, ולבטח לא לשום ביקורת אמנות מקצועית.

                                   *

כשחגגה וושינגטון את חגיגתה הנ"ל הוצגה במועדון תל-אביבי ברחוב פרישמן פינת הירקון הצגה בשם "את ואני והמלחמה והבאה" מאת סטיריקון צעיר בשם חנוך לוין. ביחד עם ידידו, מיכאל דרוקס, הוציא ח.לוין באותה שנה סדרת הדפסי משי בשם "אדם וזאב", שמיזגה סרקזם, אגרסיה ומחאה עם דימויים חד-ממדיים והמוניים של תל-אביב חדשה. חודשים קודם לכן, כבר הפשיל יגאל תומרקין ללוחם הישראלי את מכנסיו וחשף לרבים את מבושיו, בעודו חורץ לשונו ונושא בגופו פגז ("הוא הלך בשדות", ארד וצבע, 1967). "קבוצת חברים צעירים מהתנועה הקיבוצית" יזמה, עדיין ב- 1968, הוצאה לאור של "שיח לוחמים", בעריכתו של אברהם שפירא (עם רישומי עט של אברהם אילת), וקולו של ישראלי (קיבוצניקי!) רווי רגש-אשם כלפי הקורבן הערבי ורדוף סיוטי שואה עלה מהטקסטים.

 

שנת 1968 הייתה זמן ראשית היקיצה מהחלום הציוני האידילי ואף מהאופוריה של הניצחון במלחמת 67. כי הייתה זו העת בה החלה התרבות הישראלית מתבוננת בעצמה במראה ומגלה פנים מכוערות (כאותה מפלצת המתגלה במראה בציורו של אורי ליפשיץ מאותה שנה). אפשר, שסיסמאות קירוניות ואחרות של "מצפן", המוקיעות את הכיבוש ומנבאות דיכוי עם והרעלה עצמית חברתית, נראו לרבים ב- 1968 עדיין תמוהות ובלתי שפויות, ברם התהליך יצא לדרך, ואמנות ישראל הייתה אף היא בטור המוביל.  גמלים, ירושלים של זהב וחלוצים נמחו כלא היו מציוריה המתקדמים של האמנות הישראלית באותה שנה: אריה ארוך כבר סיים לצייר את "הנציב העליון", ללא שמץ נוסטלגיה, וציוני אמריקה יכולים היו להתנחם בתבליטי בזלת של משה קסטל מ- 1967, שהיו משובצים בתצלומי משה דיין והכותל המערבי.

 

תערוכת "בעד ונגד", שהציגו חברי "עשר פלוס" בתל-אביב ב- 1968 כבר עמדה בסימן הניכור מהמיתוס הלאומי של המנהיג והגבורה. שילוב אקדחים יורים וציורי ילדים בעבודות של רפי לביא, הרצל התינוק על ברכי אמו-המאדונה (בתיה אפולו), או ציור היריה בנשיא קנדי (יואב בר-אל) ועוד – מרביתם בסגנון ה"פופ-ארט" האמריקאי – כבר מיקמו עצמם הרחק מאד מה"חמין" הציוני-אמריקאי. אלא, שיהודי ארה"ב, בחלקם הנכבד, הקפיאו בתודעתם האוהבת את הדימוי המסוים של התרבות הישראלית – הדימוי הנ"ל של תנ"ך, מזרחיות ארצישראלית וניצחון צה"ל – ובאורו התבוננו באמנות הישראלית המסוימת שבה בחרו להתבונן, ולדמות זו הזרימו אהבתם וממונם. וכי כיצד יכלו לדעת על אמנות ישראלית אחרת המתפתחת בתל-אביב בקצב נמרץ? כיצד יכלו לדעת את המתרחש ב"תערוכת הסתו" של 1968 ב"ביתן הלנה רובינשטיין" (עם דמויות הגומי העירומות של יהודה בן-יהודה, החוברות למשהו בין אורגיה לבין גל גופות שואתי)? כיצד יכלו לדעת אודות תערוכת "מבוך" האקספרימנטלית שאצר יונה פישר במוזיאון ישראל ב- 1967, או אודות חוברות "קו" שערכו פישר וחברים בשנת 1968? מחוץ לגבולות ישראל, ייצג מרדכי ארדון את האמנות הישראלית בבייאנלה בוונציה של 1968. ההסוואה הייתה מושלמת.

 

 


[1]  כבר במחצית דצמבר 1967 נמצא פיליפ גרינווד מה"בונדס הישראלי" בקשר עם גב' יוכלזון בנושא ארגון התערוכה והקטלוג.

[2]  אחת מגולות-הכותרת של פעולות ק.יוכלזון בשנות ה- 50 המאוחרות הייתה רכישת ציור של בן שאהן למרכז היהודי בבפאלו, ניו-יורק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: