ה-ם מ-נ-ו-ת-ק-י-ם

                             ה-ם   מ-נ-ו-ת-ק-י-ם

 

שאל אותי חבר: כיצד מגיבים אמנים ישראליים ביצירותיהם למחאה החברתית של השנה האחרונה? פשפשתי בזיכרוני, נברתי במכמני, ולמעט קומץ גילויים גרפיים בעיקר בשולי שדרות רוטשילד – לא העלתי דבר.

 

שאל אותי חבר: כיצד מגיבים אמנים ישראליים ביצירותיהם לגל הפרוטו-פאשיסטי של הימין הישראלי, בין “אֶלקינֵי” כנסת-ישראל לבין "נוער הגבעות"? פשפשתי בזיכרוני, נברתי במכמני – ולמעט דבקותו במטרה של הלוחם הוותיק והנאמן, דוד ריב – לא מצאתי דבר.

 

שאל אותי חבר: כיצד מגיבה האמנות הישראלית למהפכות המדעיות של "החלקיק האלוהי", תיאוריית המיתרים וכו' ו/או למהפכות הטכנולוגיות של אמצעי התיקשורת החדשים – ה"אַי-פון", "אַי-פֶד", הרשתות החברתיות לסוגיהן וכו'? פשפשתי ופשפשתי, חפרתי וקדחתי – ולא היה בי מענה.

 

מה אתה לחוץ?! מה אתה לוחץ?!, אתם מגיבים. שום לחץ: מהפכות נישאו בעבר על גלי האמנות, ולכן לא היה פער זמנים בין המהפכה לבין היצירה האמנותית: ראו כיצד הרומנטיקה הצרפתית נשאה על גבה את המהפכה הצרפתית וכיצד ציורם של דלקרוא, ארנסט מסוניֶיא, הונורא דומיֶיא וכיו"ב לבלב הישר מתוכה. ראו את הזיקה הצמודה שבין מהפכת 1848 בצרפת ובגרמניה לבין פרוץ הריאליזם בספרות ובאמנות (אמיל זולא, גוסטב קורבא). ראו כיצד הניבה מהפכת אוקטובר 1917 את פירות הקונסטרוקטיביזם הרוסי, ששורשיו עוד בעבודות של טאטלין מ- 1913. ומה בדבר הברית המעשית בין המהפכה החברתית במכסיקו לבין ציירי הקירות הריאליסטיים, דייגו ריברה בראשם? ומה בדבר הברית המעשית של אמנים ואנשי הפנינג (ה"ליווינג תיאטר", בעיקר) עם מהפכת מאי 1968 בצרפת? ומי הכשיר את מי – האמנים את הסטודנטים, או להפך?

 

והנה, ראו זה פלא: אף לא מהפכה אחת מהמהפכות המתהפכות סביבנו נישאה על אדוות הגלים הרוגעים של האמנות הישראלית העכשווית. הגם שישראלים נמנים על מובילי הניסויים במאיץ החלקיקים הענק שבז'נבה, והגם ש"סטָרטַפיסטים" צעירים מישראל תרמו ותורמים למהפכה הדיגיטאלית העולמית – לאמנות הישראלית רק אפס קצה של יחס ועניין במהפכות המדעיות/טכנולוגיות המטלטלות טלטלה-עזה את עולמנו ותרבותנו. והאם תוכלו להצביע על האמנות הישראלית כמבשרת המחאה החברתית של אוהלי שדרות רוטשילד וגן לוינסקי בתל-אביב, גן-הסוס (בור-"המשביר", ירושלים) וכו'? הנה כי כן, אותה אמנות ישראלית שהצטיינה בעבר בהקדמת הפוליטיקאים בכל הנוגע למאבק על השלום וההכרה בזכויות העם הפלשתינאי, נאלמה ונעלמה (כמעט, ראו תערוכת "אמנות עברית", המשכן בעין-חרוד, 1998) בכל הנוגע לפערי השכר, ניצול עובדים וכיו"ב. כמה מביך היה לראות את האמנים הישראליים מזדנבים אחרי אנשי האוהלים. 

 

ומתקפת הימין הקיצוני באמצעות פעולות  בהולות להחשכת אורות ה"כנסת", החשכת "ערוץ 10", פעולות עמותות שמאל וכיו"ב? המדייה הישראלית זועקת, מדינאי העולם מזדעקים, אך האמנות הישראלית מנמנמת לה את תנומת החורף המתפנקת והמתמשכת שלה, שומרת על נייטרליות ואי-מעורבות, ובמילותיו של חנוך לוין בפי ריטה – "אני חיה לי מיום ליום, מפזרת את ימי ברוח". כלום קיפלה האמנות הישראלית בחשאי את דגלי השמאל, אשר כה אפיינו את עמדותיה לאורך עשרות רבות בשנים? האם גם אמני ישראל "התקרנפו" ימינה ומתעטפים בשמיכת ה"פרוֶוה" של "ימין ושמאל" נוסח מפלגת "קדימה"?

 

מה ההסבר ל"התנתקות" הזו של האמנות הישראלית מהעורק הפועם ומהדופק החי של מהפכות התרבות המתהפכות תחת כפות רגלינו ומסביבנו? דומה, שהתשובה המרכזית היא –  המשקעים המעלים עובש של הפוסט-מודרנה. מסתבר, שאמנינו עודם נתונים תחת הרושם החבוט של "קריסת האידיאולוגיות", "משחק המסמנים", "היעדר המקור והמרכז", "הריבוי הבו-זמני של הסתירות", "הנידונות לציטוט" וכו' וכו' – כל אותן טענות שהפכו לפראזות פסוודו-אינטלקטואליות בחוגים ה"רֶסלינגים" להיסטוריה של האידיאות והתרבות ואשר, הבה נכיר באמת, עבר זמנן. אותו גל של פוסט-מודרנה, שעיקֵר את האידיאליזם הנלהב של שנות ה- 60 ואשר דן כל להט מהפכני לביטוי של חוסר תחכום, הגל הזה עשה את שלו.ראו מה קורה בעולם. בשולי דור "הזן החדש" – מונח שהדבקתי לקורבנות ה"פֵייס-בוק", "טוויטר" וכיו"ב[1] – מסתמנת נבחרת מעוררת כבוד של אנשי יושרה, עומק מחשבה, השכלה רחבה, מחויבות מוסרית ונכונות לשינוי חברתי. כמה מאלה – צעירים בגילאי ה- 30 לחייהם – הובילו את מחאת ה"אוהלים", אחרים "בטנם מלאה" באוניברסיטאות, במֶדייה, במספר כתבי-עת מקוונים ומודפסים ובבתי מדרש חילוניים, מיעוטם בעולם האמנות. הרוב הגדול של אמני ישראל הצעירים נתון עדיין להשפעת סמי ההרדמה של פרדריק ג'יימסון ושל הפוסט-סטרוקטורליזם הצרפתי – והם בוחשים להם בפנכתם הזעירה, הפרטית, האידיוסינקרטית, ה"רגישה", מצטמצמים אל ה"מינורי", כפי שהרחבתי בהזדמנות אחרת.[2]

 

את הזנב הנמק הזה של הפוסט-מודרניות תאתרו על נקלה בגלריות, במוזיאונים, בתערוכות קבוצתיות רבות מדי שמתגנדרות בכותרות של לא-כלום, ובמעט הפרסומים האמנותיים שרואים אור אצלנו, אלה שהתמסרו לקסמי צילומי הצבע ונייר הכרומו העבה, כמו גם לריבוי חסר קו וכיוון של עריכה. האוצרים, העורכים והאמנים של המוסדות הללו הם "מתי מדבר האחרונים", אשר יאה להשמיע באוזניהם את קולו של ביאליק:

"קומו תועי מדבר, צאו מתוך השממה;/ עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה."

          ("מתי מדבר האחרונים", 1897)

 

הסיכוי למפנה נתון בידי המיעוט הדומם, הצעירים האחרים החיים בינינו, שהם הם האוונגרד החדש שממנו תצא הבשורה. תם עידן הייאוש מהשינוי וההתמסרות היופ"יית לממסד בשם האֵלָה הקרויה קריירה. אם לא שוכנעתם על ידי "תנועת האוהלים", ראו את ההפגנות הגדולות בניו-יורק, ראו את מפגיני ספרד, איטליה, יוון. וכן, ראו את צעירי "כיכר תחריר" וחומס. האמונה בערך ובאדם שבה הבייתה. ולכן, אל תקשיבו עוד לג'יימסון ולבודריאר: האותנטיות חיה ובועטת והיא מסמנת את הדרך גם לניאו-מודרנה של צעירי האמנות הישראלית. רק אם יהינו.

 

רק אם יהינו להתפכח מהקסם של ההצלחה בגלריה, שאותה הם רואים כמשאת הנפש. רק אם יהינו להסיר מעליהם את הכישוף של המדיה, החל ב"עכברים" העירוניים למיניהם וכלה בתוכניות טלביזיה וביקורות בעיתון – אלה המטפטפים לוורידיהם את הנמנמת של "עולם כמנהגו נוהג" ושל "הכל הולך". רק אם יהינו להתנער מסמי האלחוש של ביטול הדיאלקטיקות (שהרי, לאחר פסק-הזמן ההיסטורי, שוב ברור לנו: יש ימין ויש שמאל, יש דתי ויש חילוני, יש מתנחל ויש הומניסט, יש עשיר ויש עני). ורק אם יהינו להתייצב נגד מוריהם באקדמיות ולהעמיד את ברית הפרט (האמן) והקולקטיב (הקבוצה, המעמד, החברה) במרכז עשייתם האמנותית החופשית. שלא באינדוקטרינציות עסקינן, כי אם בחופש – חופש יצירתי כגרעין חירות חברתית. כי אז יקומו ישרי הדרך, אנשי חזון ומעשה, אנשי עולם ועם, יעשו יד אחת וישיבו לתרבות הישראלית את כבודה האבוד, זה שנרמס בידי פוליטיקאים קטנים כגדולים, בידי קנאים אווילים ובידי העדר ההולך בסך. שאת מי משרתות האינפוזיות הפוסט-מודרניות אם לא את הפוליטיקה השלטת ואת בעלי ההון.

 

תקום לה אפוא ההנהגה הצעירה החדשה ותדיח את העובש הפוסט-מודרני ואת פטריות הריקבון: לא עוד שורדי "דור הפרחים" מדולדלי השיער, הנוסטלגיים ותשושי התשוקה, כי אם צעירים שקצו בהבלי "ערוץ 2", בתהומות גיא פינס ונערותיו, בריקנותן של ה"מעושרות", בשטיחותן של דוגמניות צמרת, בטמטומן של תוכניות "ריאליטי" שאין דבר וחצי דבר בינן לבין הריאליטי. יונף מחדש דגל האנושיות – ההומניזם – שהורד מתרנינו שלא-מדעת ובשם הדת, "גאולת חבלי ארצנו" (קרי: כיבוש אלים, מדכא וגזעני) ובשם ההדר הציוני-לאומני ושנאת השמאל. יקומו המעטים ויוציאו את דורם מאדישותו, מעייפותו, מהראש הקטן שהתקטן והיה לראש-סיכה. 

 

תקום ההנהגה החדשה. עודנה מיעוט דומם, כאמור, אבל חובה להמריצה: במאמרים, ברבי-שיח, בתערוכות מצפון. שאז, –

"יש אשר יקוץ המדבר ונקוט בדמי העולמים/ והתעורר להנקם באחת נקם שוממותו מיוצרו,/ והתנשא למולו בסערה ובנציבי החול לו יתקומם./ […]/ ואחוזי פריץ אונים יקיצו אדירי איומה,/ פתע-פתאום יתנער דור עזוז וגיבור, דור גיבור מלחמה/…" (ביאליק, "מתי מדבר", 1902)

 


[1]  "הזן החדש", בתוך ספרי: "אמנות מינורית", אמנות ישראל, ירושלים, מהדורה שנייה, 2010, עמ' 220-203.

[2]  שם, עמ' 74-61.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: