עננים ועשן

                                 עננים ועשן

 

הנה לכם תרגיל: טלו את הספר "אמנות ישראל עכשיו" (מודן, תל-אביב, 2009), עלעלו בין דפיו ונסו למצוא ציור או צילום של עננים. כמעט שלא תמצאו. כמעט. כי ציירים וצלמים עכשוויים מעדיפים שמים נקיים, שטוחים, חפים מאותם גושים אמורפיים רכים, לבנים ואפורים, שריתקו בעבר את מבטם ודמיונם של ציירים ומשוררים. וחלילה, אל תזלזלו בעננים. כי, למי ששכח: הקב"ה הלך לפני מחנה בני ישראל במדבר "בעמוד ענן"; הקב"ה נראה באוהל מועד "בעמוד ענן"; "והנה כבוד ה' נראה בענן" ("שמות", ט"ז, 10); "והענן מלא את בית ה' ולא יכלו הכוהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד-ה' את בית ה'." ("מלכים א'", ח', 11-10).

 

לא, לא עניין פשוט הענן. לכן, כשהרמן שטרוק – צַייר ואדם שומר מצוות – צייר בראשית שנות ה- 30 בצבעי שמן על דיקט ציורי עננים, שהתגלו לנגד עיניו על גג ביתו שבשכונת הדר שבחיפה, סביר שלא רק לחוויה אימפרסיוניסטית התמסר, כי אם גם לחוויה רליגיוזית. הפורמטים של ציורי העננים שלו היו קטנים, בסביבות 30X25 ס"מ ופחות מכן, כאשר תחתית הציור מגלה את רכס הכרמל, אך מרבית הלוח מוקדש לשמים ולסוגי עננה שונים בדרגות משתנות של דחיסות, בתצורות שונות ובגוונים שונים התואמים שעות-יום שונות. ההתנסות הציורית באור המשתנה במשך היום ובעונות השנה – ברורה ומוכרת היטב מאז ימי קלוד מונא. אך, האם לא נצרף לתשוקה השטרוקית לעננים משהו מרוח שירו של ח.נ.ביאליק, "ואם ישאל המלאך" (מ- 1905), ובפרט השורות –

"ולכפר רקיע תכלת, בלי מצרים רקיע,/ ולרקיע התכלת בת-יחידה באמצע:/ עב יחידה, לבנה וקטנה,/ […] ושתי עיני הילד השמימה נמשכו,/ ויראנה, היחידה, הזכה, הברורה,/ ונפשו יצאה בראותו, כצאת יונה משובכה,/ אל העב הנחמדה."

 

ברקע הרחוק שוכנים מחקרי העננים בציורים מהעידן הרומנטי ואף הקדם-רומנטי. אלה הם מתוות העננים של אלכסנדרה פרנסוא דֶפּורט מ- 1700 בקירוב, או של פייר אנרי דה-ואלנסיין מ- 1784-1782, או של אז'ן דלקרוא מהשנים 1850-1849. אך, בלט משכמו ומעלה הצייר האנגלי הרומנטי, ג'והן קונסטבל, מתחילת המאה ה- 19: מתוות העננים שלו נשאו אופי מדעי, אשר אף הותיר חותמו על מערכת סיווג העננים אצל מטאורולוגים אנגליים ידועים. מתוותיו של קונסטבל בנושא השמים (עננים, גשם, קשת וכו') היו ציורי שמן ראשונים מסוגם שצוירו ישירות בטבע, והאמן רשם על גבם הערות ונתונים אודות תנאי מזג-האוויר, כיוון האור וכיו"ב. כי קונסטבל האמין שהשמים "הם המפתח, אמת המידה והמכשיר העיקרי לרגש" בתחום ציור הנוף. אין להפריד את מחקריו הציוריים של קונסטבל בנושא העננים לבין תפיסתו ההגותית של ג'והן ראסקין האנגלי, בספרו מ- 1840 בקירוב, "ציירים מודרניים". ראסקין סקר באהדה את אהבת ההרים ואהבת העננים של ציירי הנוף האנגליים, ביחסו לנוכחות העננים תמיכה והעצמה של ה"נשגב" שבהרים, הגם שלא ייחס כל קדושה לדימוי הענן ("בעוד איש ימי הביניים לעולם לא צייר ענן אלא לצורך הצבת מלאך מעליו […], אין בנו שום אמונה שהעננים נושאים בחובם יותר מאשר כך וכך אינצ'ים של גשם או ברד."[1]( .

 

זהו השלב בו שומה עלינו להרחיק אף יותר ולתת את דעתנו לספרו החשוב של הוברט דאמיש, תיאורטיקן האמנות  הצרפתי, "תיאוריה של/ענן/", שראה אור בפאריז ב- 1972. נרחיב מעט בנושא: דאמיש ממקד את מחקרו רחב-האופקים בתמשיחי התקרה בכנסיות ובקתדרלות שצייר אמן המאה ה- 16 האיטלקי, קורֶג'ו (אנטוניו אָלֶגרי). בציורי "טרומפ ל'יי" אלה של שמים ועננים בקודקודי כנסיית סאן-ג'ובאני אוונגליסטה שבפּארמה ("החזיון של יוחנן הקדוש בפתמוס", 1524-1520) ובקתדרלה של פּארמה ("עלייתה של הבתולה השמימה", 1530-1526) אבחן דאמיש שלילה של הארכיטקטורה והחלל הסגור, מעין חדירה לתקרה ו"התכתה" באמצעות ציור שמי העננים המדומים. בציורים הללו יוצגו קדושים על עננים, כמו גם ישו והבתולה מוקפים מלאכים ועננים, כאשר מושג חדש של חלל ושל פרספקטיבה המתכוונת לאינסופי חרג מתפיסת החלל של המאה ה- 15. דימוי הענן, מדגיש דאמיש, שולל את המוצק, את הקבוע ואת הזהות המגדירה צורה. גופים הממוקמים בענן או מעליו מבטלים את כוח הכבידה ואת עקרונות הפרספקטיבה הליניארית, כשהם מזָמנים דפורמציות, אקצרות ואיגיון, מעין דימויי חלום. זהו חלום המעוף, ההינשאות הוורטיקלית מארץ לשמים, כאשר דימוי הענן הופך כלי להתעלות אקסטאטית, טוען דאמיש. מבחינה פסיכולוגית זו, הענן הוא דימוי של תשוקה. בהקשרם התיאולוגי, ציורי העננים בפרסקאות התקרות של קורג'ו ממחישים דברים שכתבה תרזה הקדושה מאָבילָה ב"ספר חייה" (Libro de su vida):

"האל נוטל את הנשמה ומרימה עד תום מעל פני הקרקע, כפי שעננים או השמש מושכים אדים, או כך שמעתי אומרים. הענן האלוהי מרים לרקיע, נושא עמו את הנשמה ומתחיל לגלות לה את תפארות המלכות שהוכנו בעבורה."[2]                                           

 

לדימוי הענן, אכן, יש ערך מקָדֵש, התואם את הכתוב ב"חזון יוחנן", א', 7:

"הנה הוא בא עם העננים וראתה אותו כל עין גם אלה אשר דקרוהו…"

וב"האיגרת הראשונה אל הקורינתים" (י', 5-1) התזכורת למסופר בחומש, כנאמר לעיל בראשית דברינו:

"ולא אכחד מכם אחָי אשר אבותינו היו כולם תחת הענן וכולם עברו בתוך הים. וכולם נטבלו למשה בענן ובים."

 

לא מקרית אפוא, לדעת דאמיש, נוכחותו של דימוי הענן בספרי תיאוריה רנסנסיים דוגמת "הירוגליפיקה" של הוראפּולו (ספרו של הכהן המצרי, איש המאה ה- 5, ספר שהתגלה מחדש ב- 1419), בו מצוין הענן כמונח מפתח; או ספרו המשפיע של צ'זארה ריפּה, "איקונולוגיה" (1593) בו עוצבה האיקונה של יופי כאישה עירומה האוחזת שושן צחור בידה האחת וכדור עם מצפן בידה השנייה, אך ראשה נתון בתוך ענן: הענן כעקרון ההסתרה של המופלא מאיתנו – אלוהים, יופי ועוד. דאמיש עוקב אחר דימוי הענן בציורי ג'וטו, מאנטנייה, טיציאן, דירר ועוד, אך לקורג'ו הוא מייחס את פריצת הדרך המרכזית בכל הקשור ליחסי ציור, ארכיטקטורה וחלל.

 

זה הרגע להפנות את המבט אל האמנות הישראלית לדורותיה ולתהות על קנקן ענניה. לקנקן הזה שלוש קומות עיקריות: א. ענני שנות ה-30-20.  ב. ענני שנות ה- 50-40. ג. ענני שנות ה- 80 ואילך.

 

ענני שנות ה- 20 הם ענני אביב ידידותיים. העננים התלויים בראש השמים בציורי ראובן רובין מ- 1927-1923 מעל ים תל-אביב או מעל יפו הם עננים לבנים, רכים, ספוראדיים, מפוזרים. בציורי נחום גוטמן מהשנים 1927-1926 העננים פחות מגובשים כגופים שמימיים מוגדרים, אך עודם (ב"בדרך למירון", ב"פרדסים ביפו", ב"מנוחת צהריים", ב"שבת בטבריה", ב"המשטרה התורקית" ועוד) בהירים, נינוחים ורכים כצמר-גפן, השלָמה לאותו אביב ארצישראלי אופטימי המוכר לנו משחר הציור המקומי בימי העליות השלישית-רביעית. באשר נפנה באותו עשור – בציורי השובך בתל-יוסף (1925 בקירוב) והנאהבים (1928) של יואל טנא, ב"נוף" של שמואל עובדיהו מ- 1924, ב"סביל אבו-נבוט" היפואי של שמשון הולצמן מ- 1928, בנוף גלילי של פלדי מ- 1926 בקירוב וב"פסטורלה" (נוף עין-כרם" שלו מ- 1928 בקירוב), ועוד ועוד – כמעט ללא יוצא מן הכלל[3], עוד ועוד ענני חן ונועם משלימים את חסד המקום בברית אוהדת של אדמה ושמים. בהתאם, ראו גם את ענני האביב בנופי שמואל חרובי משנות ה-30-20, ואת העננים הרכים מאד הצפים בשמי נופיו של לודביג בלום בין שנות ה- 20 לשנות ה- 40 (ודומה, שרק לרקע ארועי המלחמה של השנים 1948-1947 הרשה לעצמו בלום לצייר את נוף ירושלים ואת נוף הרי יהודה תחת שמים חורפיים סוערים. במקביל, שמים מעוננים בעננה קודרת יאותרו באקוורל נוף עתלית, שצייר שמואל חרובי ב- 1939: האם תובן מועקת עננים אלה לרקע פרוץ מלחמת העולם השנייה?

 

לאורך שנות ה- 30 צייר יוסף זריצקי עשרות רבות (אם לא יותר) של אקוורלים המייצגים את גגות תל-אביב המתגלים מגג ביתו שברחוב הגליל (רחוב מאפ"ו דהיום), עת באופק  ניבטות גבעות רמת גן ומעליהן פרושים שמים. האקוורלים הללו היו אטיוד אחד מתמשך, סמינר מחקר עצמי, בו יצר זריצקי אינספור וריאציות של מכחול,צבע, זוויות-מבט, אור ועוד.[4] בווריאציות הללו נכלל גם מחקר עשיר של העננים השטים מעל הגבעות. אלה שינו פניהם מציור לציור: כבדים יותר, גליים יותר, רכים יותר, כהים או בהירים יותר, סוערים או רגועים יותר, אופקיים או מסולסלים, דחוסים ומבשרי רע או שקופים ורגועים, אדומים או כחולים וכו' וכו'. דומה, שזריצקי חולל באקוורלים הללו (שנמשכו אל ראשית שנות ה- 40) מה שקונסטבל, דלקרוא והאחרים עשו במחקרי האוויר והענן, אלא שזריצקי כבר הודרך על ידי תודעה סזאנית ועל ידי דחף להפשטה לירית, שתלך ותתעצם ביצירתו.

 

הארועים החמורים באירופה, בין 1945-1939, הטעינו את השמים הארצישראליים בעננה שונה בתכלית. ב- 1944 צייר אריה ארוך נוף בעתלית או בזיכרון-יעקב, ציור בצבעי מים וגואש של ארבעה דקלים דקיקים המחברים ארץ ושמים:

"חידוש מעניין הוא הטיפול של ארוך בעננים: גושים אופקיים בלבן ותכלת מצוירים במכחול ספונטני ואגרסיבי-משהו. עננים ימשיכו לרתק את ארוך, אך לפי שעה הציור בכללותו מסגיר התכנסות ואי-וודאות לנוכח הריק העוטף את מרבית המראה."[5]

 

בפינה שמאלית עליונה של אותו ציור רשם ארוך: "לקופ. שווארץ, לזכר מעט האור בזמן שכולו צל, ערב פסח תש"ו." אווירת הנכאים שבציור קשורה, אם כן, למלחמת העולם השנייה ולשואה. במחצית שנות ה- 40, עם הבנת האסון שהתחולל באירופה, החשיך מרדכי ארדון את השמים בציוריו הסמליים והמטאפיזיים.[6] מעתה, קרעים וכאוס יאפיינו את רקיעי הצייר. אך, במקביל לסמליות טראגית של שמים ועננים, שעוד נפרטה, הציור הארצישראלי שמאז שנות ה- 40 החל ממיר עננים בעשן, והעשן הוא זה הבוקע מארובות המשרפות של מחנות המוות. הנה כי כן, ב- 1943 יצר יעקב שטיינהרדט את חיתוך העץ, "מחנה ריכוז" ובו ענן עשן שחור מיתמר לעת ליל מעל אסירי מחנה העורגים לאופק אל יישוב מיישובי "חומה ומגדל". ענן העשן השחור הקביל לענני חורף שחורים שהחלו מקדירים את חיתוכי העץ של שטיינהרדט באותה שנה, גם כשנושאם היה יונה הנביא או ירמיהו הנביא. מאז "רישומי קינה" של נפתלי בזם (1962) החל דימוי הארובה העשנה להשתלב בשפת סמלי האבל של האמן, מוטיב שנשוב ונפגוש עוד בתבליט "השואה והגבורה" (1970) שלו ב"יד ושם" שבירושלים ובציורו "שער האריות" מ- 1975. עננים "אמבואידיים" מוגדרים היטב וצבועים בגוונים כהים ישוטו בשמי ציורים "עליזים" של בזם מהשנים 1970-1969, כמין תזכורת למשקעי זיכרון המאזנים את שמחת לוגם היין וה"כיסא פורח". אך, ענני העשן הם הם שיטביעו חותמם על ציורי הנוף של בזם משנות ה- 80 וה- 90, בהם שריפות גדולות יוקדות בנופי הארץ בכלל וירושלים בפרט לרקע ה"אינתיפאדות". את ארובות העשן נאתר גם בציוריו הסמליים של שמואל ב"ק מאז 1967 ("על החוף") ועד 1973 ("בוקר כחול"), לצד עשן העולה מבתים ("בית לציפור הכחולה", 1968), ואלה ישולבו בעננה כבדה המצוירת לרקע נר ענק הזולג על בית חרב, או לרקע עיירה חרבה בדמות ספינת אבן שארובותיה העשנות הן שני נרות (הציורים – "יזכור", 1971, ו"יזכור", 1973). בציור "המשפחה" מ- 1974 מצוירים דיוקנאותיהם של המוני ההולכים אל הכבשן לרקע עשן אדום אפל הגודש את השמים הגהינומיים.  

 

העננה הטראגית, הנטועה בחוויה היהודית הטראומטית, תקדיר את השמים בציורים לא מעטים של ציירי ישראל. יוסל ברגנר מילא את שמיו בעננים כבדים ומבשרי רע, כאשר על האדמה מתחת פסעו שיירות הרהיטים וכלי הבית הגולים, סמלי החורבן והגירוש היהודי ("מדבר מרוהט היטב", 1968, "יעד בלתי ידוע", 1969, "המטרה: X", 1974). השמים של ברגנר בישרו סערה נוראה לכלי המטבח המוכים, שהסתופפו בתוך פח אשפה בלב ישימון ("הבל הבלים", 1969), וכך בשורה ארוכה של ציורים מוקדמים ומאוחרים יותר. בסדרת ה"אנוסים" ועינויי האינקוויזיציה, שצייר ברגנר ב- 1984 בקירוב, כבר תפסה האש את מקום העננים, וכך גם בציורי "הרכבת" מ- 2007, בהם עשן הקטר התמזג בשמים עשנים ודלוקים.

 

ענן שחור עשוי להתקשר לשואה בעקיפין, דוגמת ציורו ה"שחור" של אליהו גת מ- 1957, "דמות עם שמשיה", כאשר הנוף היפואי מתחבר בתודעתנו לציורי אבל שחורים שבסימן השואה שצייר א.גת באותה שנה (כגון, "רצח החפים מפשע"). יש שהשואה היא אישית, גורל מר שנפל על אמן, דוגמת אברהם אופק, שבציוריו האחרונים ולרקע מחלתו האנושה צייר עננים דרמטיים במיוחד מעל נוף ירושלים הקורסת למרגלות הר-המוריה ("וחבריהו היורדים מארץ ישראל", גואש, צבע מים ועיפרון על נייר, 1989) או כנגד צללי דמויות הניצבות במדרון ליד פר וסירה ("בזכות ירושלים אני אקרע להם את הים", גואש, צבע מים ועיפרון, 1989).

 

עננים ועשן. את הזיווג הזה למדנו להכיר בציור הרומנטי הצרפתי והאנגלי בסוף המאה ה- 18 ותחילת המאה ה- 19. פה מצאנו את ציוריו של הוברט רוברט הצרפתי משלהי המאה ה- 18, בהם שיג ושיח צורני בין שולי אבן שבורים של גגות חורבות לבין אמורפיות של עננים. כמו אישרו העננים את מסר השבר הארצי. אך, בציוריו מאותה עת את "פאריז הבוערת" – עשן השריפה הגדולה המיר את העננים. אכן, הרומנטיקה ידעה לעשות שימוש רב בדרמה של העננים, כשם שידעה לעשות שימוש רב בדרמה של ענני העשן. עננים כבדים מצטברים מעל האופק בציורו הידוע של ז'ריקו, "רפסודת מדוזה" (1818); עננים סוערים כמו מתחרים בגלי הים הסוערים לא פחות בציורו של גוסטב קורבא מ- 1870, "הגל"; בציורו של ג'ורג' סטאבס האנגלי, "סוסו מותקף על ידי אריה" (1762) – שמים עתירי עננים אפלים מתחברים לטבע הפראי של סלעים ועצים. אך, ראו כיצד הוחלפו העננים בעשן: בציורי אז'ן דלקרוא ממחצית המאה ה- 19, פרשים לוחמים ו/או פרשים ציידי אריות מצוירים לרקע ספק-עננים סוערים וספק-עשן סמיך. וראו את ציור הפרש הלוחם שצייר תאודור ז'ריקו ב- 1812 לרקע תמרות עשן. וראו ציורי הקרבות הנאפוליוניים של גרו (1801) או וואטו (1799) המתרחשים לרקע עשן ו/או עננים.

 

אתנחתא רומנטית זו בלב לבו של מסענו בציור הישראלי עניינה לחזק את שניות הענן-עשן, אשר קיבלה תפנית חדשה בציור ובצילום הישראלי המודרני והפוסט-מודרני. בבחינת מוטיב צורני, פגשנו בסלסולי ה"עשן" בציוריו המוקדמים של רפי לביא שמאז 1958. מה שהחל בציוריו כסלסול של עשן מארובות אוניה התגלגל עד מהרה לצורה עצמאית, שלביא הרבה לשרבטה בציוריו המופשטים. אלא, שענייננו בעשן אחר, בעשן של פיצוצים, הפצצות ורימונים לפיזור הפגנות – העשן העולה ב"שטחים הכבושים" ואשר מצא את דרכו אל הציור והצילום הישראליים של העשורים האחרונים.

 

האמת היא, שהתמריץ לכל המאמר הנוכחי יסודו בסדרה לא קטנה של ציורי טמפרה-שעווה על בד, "המלחמה הבאה", ציורים בדיוניים-למחצה, שצייר חנן שלונסקי ב- 2011 ואשר הובאו לידיעתי רק לאחרונה. אלה הם כעשרים ציורים בפורמטים בינוניים עד קטנים, בהם מיתמר עשן רב מעל גגות עיר אל תוך שמים כחולים, והעשן כפטרייה פרחונית לעתים, יחידה אמורפית שחורה-לבנה, והיא ככתר אסוני בראש מבנים מרובעים אנונימיים, שנפש חיה אינה נראית בהם או ביניהם. לעתים, העשן העצום נושא בחובו גוון וורוד, פרי להבות אדומות הבוקעות מבניין מופצץ ("עמאן", "חיפה"). לעתים, עולה העשן מאופק של שטח שומם, והוא כרוחות רפאים. לעתים, חזות הבניינים ועמוד העשן לובשת צורת מפלצת המאיימת על שכונה ("ראשון לציון"); לעתים, העשן כמוהו כחיה פראית וטורפת הנוסקת מגגות עיר ("עזה", "בנגאזי"). יש שענן העשן מתפרש לרוחב השמים ("קאבול") ויש שהוא ממלא את מרבית הבד ("עזה"). לרגעים, ציורי העשן משתחררים מכל דימוי של עיר וארץ ואז העשן מאכלס את השמים לבדו בהתעבות מאיימת ("עשן 1", "עשן 2", "עשן 3", "עשן 4") – כמו תשובה מרה, סמיכה, בוצית, עוינת למתוות העננים האידיליים של הציירים-החוקרים מהמאות ה- 19-18.  וכאשר מעניק חנן שלונסקי את השם "דֶלפט" לענן עשן עצום בגווני וורוד-אפור המיתמר מעל עיר – איננו יכולים שלא להשוות את הציור למראה דלפט הרוגעת והאל-זמנית, כמעט המטאפיזית, כפי שצוירה בידי יאן וורמר ב- 1661-1660. ב"מראה דלפט" של וורמר, ענני חורף תלו גבוה מעל ענים לבנים ותרמו לשמץ המלנכוליה הנחה על בתי העיר שמעבר לנהר. "דלפט" של שלונסקי נידונה לזמן-ההיסטוריה ולאלימות האנושית., משמע לחורבן במלחמה. 

 

עשן האסון, עשן אפוקליפטי, כבר עלה בשמי הציור הישראלי העכשווי עוד קודם לציורים הללו של ח.שלונסקי. ראינו אותו עולה מציורי "ערב החורבן" שצייר אבנר בן-גל ב- 2000 ובהם שריפות על דיונות ובמבני מגורים. ראינו אותו בציור "פיצוץ בית" שציירה נטע ליבר שפר ב- 2003. ראינו אותו בציור "היועצים" של רונן סימן-טוב מ- 2009 (3 דמויות זעירות ניצבות על לשון-יבשה כנגד ים ירוק שמאופקו הרחוק מיתמר מעין עשן אפור-שחור מבשר רעות). ראינו אותו בציור "מטוסים עם צוות קרקע" שצייר דוד ריב ב- 1993. הגדילה מכולם בהיקף התחייבותה לדימוי העשן מיכל רובנר, שב- 2004 שבה מקזחסטן עם צילומי וידיאו ו"סטילס" של להבות וענני עשן אדירים הבוקעים מבארות הנפט ומכסים את פני השמים. תמונות השואה האקולוגית הפכו למסר אפוקליפטי הגובל במסר דתי אודות יום-הדין.

 

לא מכבר, שבנו מביקור (מתסכל, יש לומר) מהבייאנלה בוונציה. בבזיליקה של סן-ג'ורג'ו מאג'ורה מציג אניש קאפור את "העלייה השמימה": "מזבח" בלב הכנסייה, שממנו מתנשא עמוד עשן לבן עד לתקרה הגבוהה מאד. אם תרצו, קאפור מטעין את העשן בזהות אלוהית, זו זו של עמוד הענן מספר "שמות", שעמה פתחנו.  באשר לעננים הישראליים של שנות האלפיים, הן בדקנו ומצאנו: מרבית אמנינו העכשוויים חפים מכל עניין בעננים. האם לשמימיהם הריקים משמעות תיאולוגית? כשאני חושב על כך, עולים נגד עיני ציורי הנוף הפיקטיבי שצייר מאיר פיצ'חדזה ז"ל לאורך שנות ה- 90 וראשית האלפיים: פעם אחר פעם, האופק השמימי של שדותיו הירוקים האפלוליים זהר בזיו של הבטחה נשגבת, מטובלת בעננים. ספק רב אם בציוריו הללו של פיצ'חדזה השמים סיפרו כבוד אל  ומעשה ידיו הגיד הרקיע, כמובטח ב"תהילים", י"ט, 3-2.


[1]  John Ruskin, Modern Painters, Vol.3,London, 1856, p.257.

[2]  Hubert Damisch, Theory of / Cloud/,StanfordUniversity Press,Stanford,California, 2002, pp. 43-42.

[3]  הציור "אישה וכלב על המרפסת" של משה מוקדי מ- 1924 בקירוב  – שמים כהים מאד, דחוסי עננים מתגעשים באי-שקט (שאינו מתיישב עם הארשת ההרמונית, הרגועה והלא-חורפית של האישה, כלבה והכפר שמנגד) –  נראה כיוצא מן הכלל המלמד על הכלל.

 

[4]  ראה מאמרי, "צייר על הגג", בתוך: "זריצקי: אקוורלים", עורך: ישעיהו יריב, גלריה גורדון, תל-אביב, 1992, עמ' 221-213.

[5]  גדעון עפרת, "בספרייתו של אריה ארוך", בבל, תל-אביב, 2000, עמ' 43, 45.

[6]  ראה מאמרי, "ברקיעיו של ארדון", באתר האינטרנט "המחסן של גדעון עפרת".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: