ההתנגדות למונומנטאלי

                        ההתנגדות למונומנטאלי

 

ב- 1984 צייר דויד ריב ציור בשם "שקיעה כפרית" (אמולזין ואקריליק על בד, 200X150 ס"מ) ובו נראית גננת חייכנית יושבת על דשא (?), מוקפת חמישה ילדים רכים בשנים לרקע מונומנט אבן מאסיבי בסגנון "אר דקו", מסוג האנדרטאות המוכּרות לזכר הנופלים. האידיליה הציונית של "טללי נעורים עבריים", על התקווה לעתידם הוורוד של הילדים, נענית בשתיקת האבן של המונומנט, שתיקה האומרת מועקת מלחמות וקורבן. ב- 2005 צייר עידו מיכאלי "בול", שאותו אף הדפיס, המייצג את מזרקת האש-מים התל-אביבית של יעקב אגם, כשהיא מוצבת בראש גל-עד של סלעי בזלת ואש פורצת מקודקודה כלפיד. בשובל-הבול הודפס: "בשנה הבאה יהרסו את המזרקה בכיכר דיזנגוף". ב- 2010 הוצג בגלריה "חנינא" שבדרום תל-אביב פסל פיברגלאס, מעשה ידיה של ורד אהרונוביץ, המייצג שלושה ילדים מטילים מימיהם סביב מציבת קבר. "פיגורטיביות, קיטש והומור שחור משמשים יחדיו בפסל המודע עצמו היטב כפרודיה על מונומנטים הרואיים", כתבנו ב- 2010 בספרון, "אמנות מינורית" (עמ' 16).

 

המלחמה נגד האנדרטה המונומנטאלית ראשיתה במחצית שנות ה- 70. כי, כשיצחק דנציגר בחר ב- 1975 לשתול ברמת-הגולן חורשת עצי אלון לזכר הנופלים ב"סיירת אגוז", הוא הצהיר הצהרה פיסולית נגד הצבת אנדרטאות. ניתנת האמת להיאמר: לא הייתה זו קבורתה של האנדרטה הישראלית – שהרי מונומנטים לזכר הנופלים עוד יֵידעו אצלנו מספר שנים של עדנה – אך הייתה זו תחילת הסוף. הפתיעה, לפיכך, הצהרתו של אדם ברוך ב- 1988, שמסורת האנדרטאות והמונומנטים היא המסורת האחת והמהותית של הפיסול הישראלי: "האנדרטה היא לב הפיסול הישראלי כי היא לב הצורך הנפשי הישראלי, כי היא לב העניין הישראלי."[1] ובסיום המאמר: "האנדרטה והמונומנט הם הקורפוס העיקרי של הפיסול הישראלי."[2]

 

האמת היא, שבשנת 1988 כבר נמצא הפיסול הישראלי מתרחק מהאנדרטה והמונומנט. שכן, תור הזהב של אלה השניים היה בין שנות ה- 30 לשנות ה- 50. אם להציע סקיצה ראשונית ובלתי ממצה של תולדות האנדרטאות המוקדמות בישראל, נקבל את התמונה הבאה: פסל "האריה השואג" של מלניקוב נבנה בין 1928 ל-1934 וסימן את הדרך למונומנטים לאומיים שבאו אחריו. באותה שנה – 1934 – הציב זאב בן צבי בגני התערוכה בצפון תל-אביב את פסלו המונומנטאלי היצוק באבן, "הזורע".  בין 1933-1931 עמלה בתיה לישנסקי בגוש תל-מונד על אנדרטת האבן הגבוהה (9 מ') לזכר הלורד מלצ'ט. ב- 1937 השלימה בתיה לישנסקי ביער חולדה את "עבודה והגנה", אנדרטת אבן המוכרת יותר בשם "אנדרטת חולדה".   ב- 1941  השלים דוד פולוס בשייח-א-בריק את האנדרטה של  אלכסנדר זייד על סוסו (במקור, בטון). ב- 1945 יצר זאב בן-צבי במשמר העמק את פסל האבן המונומנטאלי, "יד לילדי הגולה". ב- 1946 חצבה בתיה לישנסקי באבן את "אנדרטת ההורה" במוסד "אונים" בכפר-סבא. לאחר מכן, בין 1952-1948, הוצבו בישראל אנדרטאות רבות בנושאי השואה ומלחמת השחרור, ומהן נציין את פסלי הארד  של נתן רפופורט, האחד לזכר מרד גטו ורשה שהוצב ביד מרדכי ב- 1951, והאחר – "אנדרטת המגינים" בקיבוץ נגבה, 1953; וכמו כן, את "איש הערבה" – פסל אבן מונומנטאלי  שיצר יחיאל שמי ב- 1952, ואנדרטת חוקוק שיצר בבזלת והציבה בחוקוק ב- 1952; וכיצד נשכח את "לזכר הבנים", אנדרטת האבן שיצרה בתיה לישנסקי בכפר-יהושע בין 1953-1949. ועוד: ב- 1952 גם הציבה חנה אורלוף ברמת-גן את פסל הארד של שני האריות לזכר דב גרונר.

 

הרשימה הזו היא, כמובן, אפס קצה של שפע מונומנטים – מרביתם באבן, מיעוטם בארד – שידעה הארץ הזו לאורך עשרות בשנים. עדיין בין 1968-1963 יצר דני קרוון בסמוך לבאר-שבע את "אנדרטת הנגב" הסביבתית, ואילו בתיה לישנסקי השלימה ב- 1968 את אנדרטת הארד, "השואה והתקומה", בנצר-סירני. ב- 1972, נוסיף, השלים יגאל תומרקין בבקעת הירדן את "אנדרטת הבקעה" (לזכר הנופלים במרדפים), פסל סביבתי בבטון ובברזל (קני ירי מותכים).

 

ניתן להוסיף עוד ועוד (וטרם אמרנו דוד פלומבו). אך, המשמעותי הוא התהליך ההדרגתי בו החל הפיסול הישראלי להיפרד מהאבן ולעבור לברזל. המפנה אירע, כפי שתועד כבר לא אחת בספרים ובקטלוגים, במחצית שנות ה- 50, על ידי יצחק דנציגר ויחיאל שמי, שהצטרפו ל"אופקים חדשים" והחלו מרתכים לוחות ברזל ברוח הפיסול המופשט בניו-יורק ובלונדון. הפרידה ההדרגתית הזו מהאבן אמרה התרחקות מהארכאי, האטום, המיתי, ה"כנעני", ואישור גובר של המודרני, החילוני, הטכנולוגי, הפתוח והדו-ממדי.[3] למפנה הנדון הצטרפו גם יציקות הקונסטרוקציות של בטון בנוסח פסלי יחיאל שמי בתיאטרון ירושלים או בשדה-התעופה בן-גוריון. הבטון, המצהיר על בטוניות ופונקציונליות, התחבר לחלודה הגלויה של פסלי הברזל, משמע – דה-מיסטיפיקציה של חומרים והימנעות מהמאגי. מגמה שכזו העיבה על המסלול האנדרטאי הטקסי-מיתי, אך עדיין לא חסמה אותו ממש: שלא זו בלבד שחלק מהיצירות בברזל ובבטון אופיין בנוכחות אנדרטאית-מונומנטאלית, אלא שגל פיסול הבזלת בשנות ה- 80 – בהנהגתם של דליה המאירי ודוד פיין – החזירה את הפיסול אל האבן והארכאיות, ובמקביל, הולידה שורה של אנדרטאות פולחניות, שעודן ניצבות בצפון הארץ.[4]

 

אלא, שאז הגיעה הפאזה הבאה: המעבר מפסלי ברזל ובטון מופשטים למה שכיניתי במקום ובזמן אחרים – "פיסול כתפאורה".[5] אכן, בשנות ה- 80 קצו אמנים בחומרים ה"הרואיים" ו/או ה"קשים", והחלו יוצרים פסלים מקרטונים, בדים, פלסטיק, פיברגלאס ושאר חומרים רכים, קיקיוניים. שרה חינסקי, מוטי מזרחי, ביאנקה אשל-גרשוני, סאשה שוורץ, דוד גרשטיין, דורון יהלום, פיליפ רנצר ואחרים כמו הצהירו על –

"…מימד אנטי-אפלטוני […], מימד ההיאחזות בתדמית, באשלייה ובחולף, כתשובה להיאחזות אידילית בעולם אידיאות אפלטוניות קבועות ונצחיות."[6]

 

עתה, הפיסול המונומנטאלי, לא זו בלבד שהפך לבלתי רלוונטי ואף בלתי נסבל, אלא שהזמין פרודיות עליו, שהלכו ותכפו אל תוך שנות ה- 90: ב- 1987 הציב מוטי מזרחי סמוך ל"תיאטרון ירושלים" את פסל-הפיברגלאס הענק שלו, "החלוץ" – פיגורה צהובה, עצומת מימדים, מולטי-חרמשית ומאירה בנורותיה כפרסומת בשולי הכביש המהיר. בקיבוץ המעפיל יצר יובל דניאלי בשנת 1982 בתגזיר עץ מצופה בד מוקשה (דמוי תכריכים) את – "בין אלכסנדר ל'קוליאוני'" – הפרודיה הדו-ממדית והלבנה שלו על אנדרטת אלכסנדר זייד של פולוס (כיום באוסף המשכן לאמנות, עין-חרוד) ועל פסל "קוליאוני" של וורוקיו. ב- 2007 יהיה זה ארז ישראלי שייצור באפוקסי, PVC ויונים מפוחלצות את פסל "הטרוריסט", פרודיה על מונומנטים של גבורה וגיבורים. הדוגמאות רבות.

 

אך, מה בדבר "אנדרטת השואה" (תל-אביב, 1975) של יגאל תומרקין? ומה בדבר "עקידת יצחק", פסל הפלדה המונונמנטאלי של מנשה קדישמן מ- 1985, זה המוצב בשערי מוזיאון תל-אביב? אמת ויציב: האנדרטה טרם הלכה לעולמה באותן שנים. אלא, שבחינת החומרים והצורות של הפסלים הנ"ל מלמדת, שלוחות הפלדה הדו-ממדיים והזכוכית השקופה של "אנדרטת השואה", שלא לומר המבנה הקורֵס של שתי הפירמידות דמויות המגן-דוד, צופנים בלב האנדרטה את האנטי-אנדרטה. כאילו נושא בתוכו המונומנט המאסיבי הנדון את כיליונו ואנטי-חומריותו. בהתאם, תגזירי הפלדה הדו-ממדיים של קדישמן, גם התפזורת של הרכיבים (אייל, הורים, ראש-הבן), חרף גודלם, ענו תשובתם למאסות הנפחיות, האחדותיות והיציבות של פסלי ההנצחה המונומנטאליים.

 

הייתה זו דרורה דומיני, שבתערוכתה במוזיאון תל-אביב ב- 1993 באה חשבון עם האנדרטאות לזכר הנופלים. בסדרה גדולה ומורכבת של "בתים" (עץ צבוע) מיניאטוריים, הרכיבה דומיני למבנה המגורים המינימליסטי (בנוסח בתים שנבנו לעולים בשנות ה- 50) יציקת אלומיניום מינימליסטית-גיאומטרית, מעין "אנדרטה" זוטא. ילידת קיבוץ מרחביה הצמידה לבתי ישראל את האנדרטה לנופלים בקרבות כמי שמאחדת את הקיום הישראלי עם תודעת הקורבן. אלא, שה"אנדרטאות" של דומיני היו מיניאטוריות, וכל המסר של תערוכתה היה זה של מיאוס בדואליות הזו של חיים ומונומנטים. מאוחר יותר, ב- 2002, יצרה דומיני, בשיתוף הצלמת פראנס לבה-נדב, את ספר הצילומים "כל מקום: נוף ישראלי עם אנדרטה", ובו תיעדו שתי הנשים (!) כ- 180 אנדרטאות ברחבי ישראל, אך באופני מבט אנטי-הרואיים. הצילומים אף הוצגו בתערוכה בגלריה של סדנאות האמנים בתל-אביב. זיקתה הדיאלקטית של דומיני לאנדרטה אף הולידה ב- 2009 את פסל הארד שלה, "פסל הדיונות", מעין אנדרטה לזכר רצח חיים ארלוזורוב, שהוצב על חוף ים תל-אביב והוא מעין וריאציה על "העמוד האינסופי" של ברנקוזי. אלא, שה"עמוד" של דומיני הורכב מזיווגים של "גבעות" (דיונות) המצמיחים "עיר" בראשן. ובמילים אחרות, אנדרטה של חיים וצמיחה, להבדיל מאנדרטה של זיכרון המת.

 

וכך (בזוכרנו גם את התערוכה "לא-מונומנטאלי", שהוצגה ב- 2007 ב"מויזאון החדש לאמנות עכשווית" בניו-יורק) אנו מגיעים אל תגובותיהם של אמנים ישראל לשתי אנדרטאות-אב של האנדרטאות הישראליות – פסל האריה השואג של מלניקוב, תל-חי, ופסל אלכסנדר זייד של פולוס.

 

התבוננות בגלגולי "האריה השואג" מגלה, שלא אמן אחד ולא שניים נדרשו, מאז שנות ה- 80, לאריה הפסוודו-אשורי שהפך לסמל ציוני של גבורה, וענו לו תשובות סרבניות למיניהן. ראשונה, כמדומה, הייתה ציונה שמשי, אשר ב- 1983, במסגרת "אירועי תל-חי", עיצבה שבעה שטיחים פארודיים על פסל האריה של מלניקוב. באותה שנה יצרה דורית פלדמן את גרסתה ל"אריה השואג": האמנית הדביקה סלעים היוליים על תגזיר של צילום הפסל (מוצמד לדיקט), שגובהו 78 ס"מ. כך, דימוי הכוח של היסטוריה מקומית-ציונית נבלע בפרספקטיבה של כוחות טבע ארכאיים. ב- 1994, במסגרת "אירועי תל-חי", הצבתי את "משה", הגדלה בארד של פסל גבס שיצר בוריס שץ ב- 1918, במורד הגבעה שעליה ניצב "האריה השואג" של מלניקוב. "משה", עם לוחות הברית בידיו, מפנה גבו לאריה השואג הצופה לבשן והוא צופה לכיוון ירושלים, עונה לאידיאליזציה של גבורה גופנית באידיאליזציה של ערכי מוסר יהודיים. ב- 2005 הציג גיא רז בגלריה "נלי אמן" בתל-אביב צילום ענק צבעוני של "האריה השואג", אותו צילם מאחוריו וקיבל דימוי פאלי מובהק. שנתיים מאוחר יותר, צילם יוסי ברגר בשחור-לבן את פסל האריה. פעם נוספת, צולם הפסל מאחוריו, כשהעמק משתרע למרגלותיו, מעין הזמנה להרהור על גלגולי המפעל הציוני (בתור שכזה הוצג הצילום ב- 2010 בתערוכת "בית בלי בית" במוזיאון "על התפר", ירושלים). ב- 2010 ציירה חיה גרץ, בעקבות שילוב של שני צילומים, את ציורה, "תל-חי" – תמונה של אם וילד בסמוך לאנדרטת האריה. מספרת הציירת:

"פלקט שהיה תלוי במסדרון בית הספר היסודי שלי ('א.ד.גורדון', בחולון) – 'טוב למות בעד ארצנו', חזר להדהד לי, לכשעברתי לגור בטבעון בסמוך לקבר שייח-אברק והאנדרטה של אלכסנדר זייד. […] הבחור המצויר בציור 'תל-חי' שמו שמיר (אישי) והוא בן כפר-גלעדי. האנדרטה של מלניקוב צוירה על פי צילום שמצאתי בארכיון הקיבוץ (אותו 'חרשתי' ביסודיות). בפינה הימנית של העבודה מצוירת מינה ברמן ושמיר הילד, כמחווה אישית לשמיר שנולד יחיד לאמו. סיפורה מאפיין את סיפורי התקופה: (היא) נדרשה על ידי הקיבוץ לעשות הפלה (כשהגרמנים התקרבו לאל-עלמיין שבמצרים והיישוב התארגן ל'מצדה שנייה') ולא להביא ילדים לעולם. (מאז) לא יכלה ללדת שוב."[7]

 

אם כן, הרי לנו זיווג נוסף – נוסח זה שבציורו של דוד ריב, שאיתו פתחנו את המאמר – של הולדת ילדים ושל קורבן הבנים (או מניעת לידתם) – דו-פניה של מציאות החיים בארץ. מכאן, שהאנדרטה של מלניקוב בציורה של ח.גרץ היא מושא לקובלנתה של אמנית-אישה.

 

מרתקת ההקבלה העקרונית שבתגובות אמנים ישראליים עכשוויים לפסל אלכסנדר זייד של דוד פולוס (שבינתיים, ניצוק מחדש בארד). ב- 2001 הוצגה בגלריה של מרכז ההנצחה בקריית-טבעון תערוכה בשם "שייח-אבריק: מבט באמנות על מיתוס אלכסנדר זייד ותקופתו" (אוצרות: אסתי רשף ועידית לבבי-גבאי). בעקבות התערוכה, חיברה יעל גילעת מאמר מקיף על פסלו הנדון של פולוס ועל התגובות האמנותיות לו מצד אמנים ישראליים עכשוויים.[8] מלבד התייחסות לפסלו הנ"ל של יובל דניאלי מ- 1982, ציינה גילעת את ציורו של אלי שמיר, "מעשבים בשדה", בו מופיעה אנדרטת אלכסנדר זייד כסימן בנוף העמק: "האנדרטה של זייד צופה על האנשים הנשרפים בעמק", כתבה המחברת. במקביל, צוינה עבודתה של מיכל היימן מ- 1990, "בנק הדם", בה תריסר ארגזי אור מחוברים בצינורות עירוי, ובין הצילומים שבארגזים – תצלום קבוצתי ליד פסלו של זייד. שוקה גלוטמן צילם את "ארבעה רוכבים" ב- 1997 כקולאז' של דימויים צילומיים על נייר עיתון סיני: "פסלו של זייד מועתק ל'כפר הגלובאלי'", סיכמה גילעת. נזכיר גם את "אנדרטה לסוס", של דרורה דקל מ- 1998 ואת צילומי האנדרטה שצילם גיא רז ב- 2001, שאודותיהם ציינה גילעת:

"הצילומים יוצאים מההווה ופונים לאחור, אל העבר, אל ראשית התהליכים של הבניית הזהות הקולקטיבית וכינון קהילת הזיכרון על ידי מיתוס ופולחן."[9]  

 

המסר ברור: האמנות הישראלית של שנות האלפיים אינה רוצה אנדרטאות. לבטח, אין היא רוצה פסלים מונומנטאליים: כשיעל ארצי באה לעצב ב- 1996 את פסל-הזיכרון לרצח יצחק רבין סמוך ל"כיכר רבין" בתל-אביב, היא יצרה בור ובתוכו מקבץ אבנים בסימן שבר. כשמיכה אולמן בא לעצב ב- 1995 את "הספרייה הריקה", פסל הזיכרון לשריפת הספרים ב"כיכר באבל" שבברלין, הוא יצר חדר תת-קרקעי המוקף במדפי ספרייה ריקים. פסלי ההנצחה העכשוויים מבקשים אחר הריק והאין המופנמים והצנועים יותר מאשר אחר המלאות ההרואית והפומפוזית. השקט ממיר את הפאתוס. קשה שלא לחבר את המגמה עם מה שקראתי "אמנות מינורית", הביקוש של אמנים צעירים בישראל של ימינו אחר הביטוי הרפה והדהוי.[10]

קשה שלא לחבר את המגמה עם קריסת ייצוג הגיבור באמנות הישראלית, מאז סוף שנות ה- 60[11], ואפילו עם ההתרסה, לאורך עשרות השנים האחרונות, נגד "נמרוד" של יצחק דנציגר[12]

 

הסירוב הזה להרואי הוא כתובת על קיר.


[1]  אדם ברוך, "צירופים", בתוך: "אמנות הפיסול בישראל: חיפוש הזהות" (עורך: עמוס קינן), המוזיאון הפתוח, תפן, 1988, עמ' 7.

[2]  שם, עמ' 13.

[3]  ראו הפרק "האבן והברזל", בתוך ספרי: "בהקשר מקומי", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2004, עמ' 300-298.  

[4]  ראו הפרק "המטאפיזיקה של הבזלת", בתוך ספרי: "המדיום האמנותי", סתווית, תל-אביב, 1985, עמ' 46-39.  

[5]  גדעון עפרת, "פיסול כתפאורה", בתוך קטלוג תערוכת "80 שנות פיסול בישראל", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1984, עמ' 11-10.

[6]  שם, עמ' 10.

[7]  בדו"אל למחבר.

[8]  יעל גילעת, "אמנים כותבים מחדש את המיתוס: אנדרטת אלכסנדר זייד והיצירות שבאו בעקבותיה", ראה באינטרנט.

[9]  שם.

[10]  ראו ספרי, "אמנות מינורית", אמנות ישראל, ירושלים, 2010. פרקים נבחרים מתוכו נמצאים באתר הנוכחי. המחסן של גדעון עפרת".

[11]  ראו מאמרי, "איך נפלו גיבורים", "משקפיים", מס' 22, אוקטובר 1994. עמ' 45-39

[12]  ראו קטלוג התערוכה: "הנמרודים החדשים", בית האמנים, ירושלים, 2011 (באצירת המחבר).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: