הציורים השחורים

                            הציורים השחורים 

 

"שמש שחורה" היא אחת המטאפורות השחוקות יותר בעשורים הפוסטמודרניים האחרונים, בעקבות הפופולאריות לה זכה הביטוי בספריהם של יוליה קריסטבה, ז'אק דרידה ועוד. צמד המילים הזה – "שמש שחורה" – ששורשיו באלכימיה ובשירה הסימבוליסטית הצרפתית (מאוחר יותר, גם שימש רבות את שירתו של אוסיפ מנדלשטאם) – אף זכה לתערוכת נושא נאה של ציור ישראלי שאצרה אלן גינתון במוזיאון תל-אביב ("שמש", 2000)

 

ספק אם רבים זוכרים, שבשנות ה- 50 ידע עולם האמנות הישראלי מגמה קצרת-מועד של "ציורים שחורים", שמקורם בתגובה חושית רדיקלית לאור השמש המקומית. לא, לא "השמש הרקובה" של ז'ורז' באטאיי (אותו טירוף, אותה אי-רציונאליות סוריאליסטית האורבת בשורש ההכרה), ואף לא "הדרום השחור" שאודותיו סח פול אלואר (וכוונתו הים-התיכון כמרחב תרבותי היסטורי קודר וטראגי). לא, כי הציורים השחורים" הישראליים, שעליהם אנו מעידים, כיוונו יותר להגדרתו של ארתור ראמבו את הים-התיכון כ"מפרץ של צללים", או לדבריו של אלבר קאמי אודות "אורה השופע של אפריקה, השורף כל גוון בכָלותו את הצללים", ואפילו לניסוח שניסח הצייר הרומנטי, אנרי רניו, במכתב ב- 1832 לסטפאן מאלארמה: …ביציאה, עצי התפוזים השחורים והזהובים מבעד לשער/ החצר הקטנה. בדרכנו, הבית הלבן הקט בצֵל בלב עצי התפוז האפלים…".

 

את כל הציטוטים המלומדים הללו אני מלקט מתוך הקטלוג/ספר, "לצייר באור הים התיכון", שליווה תערוכת ציור צרפתי שאצר יונה פישר ב- 1987 במוזיאון ישראל ובמוזיאון קאנטיני שבמארסיי. בלטו בתערוכה זו ציוריו המופשטים השחורים של פייר סולאז' – הטחות של אור ואפלה שהתחברו במישור התמונה. גרסה מקומית של סולאז'יות זו הם ציוריו המופשטים של אבשלום עוקשי, מי שהיה איש "אופקים חדשים".

 

"לא יהיה שחור על מונֵא!", הכריז ז'ורז' קלמונסו בטקס האשכבה שנערך לאימפרסיוניסט הדגול, קלוד מונא, כאשר הסיר מעל ארונו של ידידו את יריעת הבד השחורה. המאה ה- 19 אימצה את המסורת האופטית של אז'ן דלקרואַ ושל תגליותיו האופטיות של מישל-אז'ן שֶברֶל, וניסחה צללים בגווני תכלת (עדיין בישראל של שנות ה- 70, תנקוט רחל שביט בצבע הכחול בבואה לצייר צללים חדי-זווית ושטוחים של קירות, תריסים וכו'). לכן, מפתיע כל כך לגלות את הכתמים השחורים המככבים בנופי צפת של יוסף זריצקי מ- 1924 – אותם שני אקוורלים איכותיים שצוירו באותה שנה בצפת, האחד באוסף מוזיאון ישראל והשני באוסף פרטי, בהם כתמים מופשטים אפלים (בתי העיר, הריה) עונים כקונטרפונקט של בס עמוק ל"צלילים" הליריים ו/או למיניאטורות הקלילות של קטעי נוף אחרים באותם ציורים הם עצמם. אזכיר גם את ציור השמן של העזים, שצייר אשר פלדמן, הצייר הרחובותי הנשכח, ב- 1923 בקירוב: העזים השחורות כמוהן כחברבורות אפלות חריפות על רקע הדיונה הלבנבנה מוכת השמש.

 

הטענה האופטית היא, שהאור הים-תיכוני העז וחסר הרחמים מתיך צבעוניות ומטיל צללים כבדים, הדנים את הנראה לדואליות של ניגודי שחור-לבן. הנה כי כן, ב- 1950 בקירוב צייר אורי רייזמן ציור שמן בשם "נמל תל-אביב": ציור פשוט, כמעט תמים, אשר השחורים שבו (גגות שני מחסנים מימין, מנוף מרכזי, חביות מימין) מחריפים לרקע ים בתכלת-אפור ומזח בבז'-אפור-לבן. ציור זה של רייזמן לא היה בן חורג: בשנות ה- 50 צייר האמן מספר "ציורים שחורים", דוגמת "מחסני נמל תל-אביב", בהם כתם אפל גדול שולט לרוחב הציור, בין פינה צהובה בקָדמה שמאלית לבין ים אפור מעליו.

 

באותה תקופה התארגנו מספר ציירים וציירות ישראליים במה שנקרא "קבוצת העשרה" – התארגנות לסדרת תערוכות קבוצתיות בין 1960-1951 (תלמידי שטרייכמן וסטימצקי ביקשו לענות למוריהם ה"אוניברסאליים" בערכי הנוף המקומי). כמה מציירי "קבוצת העשרה" מימשו למשך תקופת-מה באותו עשור את אופציית "הציור השחור": אליהו גת, צבי תדמור, אלחנן הלפרן. בציוריהם, בעיקר בחוף יפו, הם אישרו, שהמבט הישיר אל האור העז מוליד סוג של עיוורון. אליהו גת, אולי הבולט שבציירים אלה, צייר בשנים 1958-1956 "ציורים שחורים" דוגמת "דמות עם שמשייה" (1957): אישה ניצבת על חוף ים יפו, אוחזת בשמשייה, שתי סירות מימינה על החול, צוק משמאלה. למרות תכלת-אפור של ים וענן וחרף בז'ים-חומים של חול-צוק-סירות, הדומיננטה היא הייצוג השחור של האישה ושמשייתה, מעין צללית גדולה, אפלה ושטוחה, במרכז הציור.

 

לא יישכח ציורו השחור של א.גת, "רצח החפים מפשע" (1959-1958, אוסף מוזיאון תל-אביב): תינוק בעגלה כנגד "לשונות" מפלצתיים הבוקעים משמאלו ומאיימים לכלותו. עתה, שחורי הציור הדרמטי-אלגי הזה כבר סמליים ומייצגים את השואה. זיהוי השואה עם השחור כמעט ומתבקש בדין המוסכמה המערבית המזהה שחור עם אבל ומוות (ראו ה"אקורדים" השחורים של רוברט מאתרוול בציוריו המופשטים הנודעים משנות ה- 50, "אלגיה למלחמת ספרד"). בטריפטיכון "מיסה דורה" של מרדכי ארדון (1962-1958) מדי ה"אס-אס" השחורים בפאנל השמאלי תורמים את תרומתם לברית שבין השחור והשואה. אך, השחור עשוי להרחיב את השטניות אל מעבר למעללי ההשמדה הנאציים: ב- 1995, כאשר  יהושע נוישטיין פייח (באמצעות מבער ידני) את קירות האולם העליון של הביתן הישראלי בבייאנלה בוונציה, הוא לא רק שרף והשחיר כותרות של "ספרי רֶשע", שהקיפו את החדר, אלא הוא ברא מטאפורה סביבתית של מקור אלימות ורוע, אולי גם של יצר-מוות תת-הכרתי. נמהר ונוסיף, שרבים הם ה"שורפים" באמנות הישראלית, עוד מאז הכיסאות ששרף עמיקם תורן (הפועל בלונדון) ב- 1970 בקירוב; דרך מיצבי המיכלים ה"מפוחמים" שיצרה זיוה קרונזון (הפועלת בניו-יורק) בשנות ה- 80 מנייר ידני ואשר ביטאו חרדות ואבל ברמה אוטוביוגרפית, היסטורית וקיומית; דרך מושאי העץ השרופים ומיצגי האש של הדס עפרת; ועד למופעי הספקטקל של חבורת "זיק". רבים מהאובייקטים והמופעים הנ"ל של מעשי השריפה התמקדו בפיח ובאפר ברמות החומר והמטאפורה של האסון.

 

השחור והרע יאים זה לזה (אנחנו זוכרים את "הציורים השחורים" – מכשפות, שטן-תייש וכו' – של פרנציסקו גוייא הזקן, שם על קירות "בית החֵרש"). ליליות שהשתלטה על שמימי ציוריו של מרדכי ארדון מאז שנות ה- 50 ועד שנות ה- 80 – ביטאה מרחב אלוהי שהובס על ידי השטן הנאצי. עורבים שחורים שכיכבו בציורים גדולי מידות של אהרון מסג בשנות ה- 90 ביטאו מרחבי חרדה קיומית.  אכן, השחור עשוי להיות פיזי (ראו ציוריו המוקדמים של אלי שמיר ממחצית שנות ה- 80: דמויות מונומנטאליות בחום-שחור ניצבות כצלליות ענק לרקע עמק-יזרעאל מוכה השמש), כשם שהשחור עשוי להיות מטאפיזי: בין הפשטותיו ה"תיאולוגיות" של אביגדור אריכא  משנות ה- 60-50 נמצא ציורים דוגמת "שחור נדם" (1959, אוסף מוזיאון ישראל), "שחורים" (1959), "שחור רם" ( 1960), "שחור מרובע" (1962) ועוד – בהם מבליח שמץ אור מבין כתמי עננה אפלה. "ההליכה מתמונה לתמונה, אמר אריכא, "אפשרית כל עוד היא הליכה בחושך". מבקרת האמנות האמריקאית, ברברה רוז תיארה את יצירותיו המופשטות של אריכא בכותבה:

"יצירותיו אופיינו על ידי מצב נפשי קודר ונבואות אימים. תהומות אש, קווים-סדקים חזיזיים המבקעים את המישורים, ממיסים אותם בעשן לוהט, נושא ההתלקחות שלהם הוא שחור ומעורר מועקה…"[1]

 

אך, אם שחוריו המטאפיזיים של אריכא עשויים להדהד עדיין את משקעי הזוועות שהאמן חווה בימי מלחמת העולם השנייה, הרי שהשחורים המטאפיזיים של קאזימיר מאלביץ', הסופרֶמאטיסט,  או של אָד ריינהרדט, איש "אסכולת ניו-יורק", משוחררים מהשואה, בה במידה שפטורים מכל אסוציאציה נוקטורנאלית, קרי – לילית. כי, בעבור ריינהרדט, בד שחור עד תום עונה לאידיאל הכמעט-ניאו-אפלטוני שלו של ה"אחד": ציור בפורמט אחד, גוון אחד, טקסטורה אחת, אחדות צורנית טוטאלית החפה מכל ריבוי ושוני.[2]  בעבור מאלביץ', "הריבוע השחור" (1915), שצויר באוניפורמיות גמורה החפה מכל משיחות מכחול נראות לעין, מסמן את "נקודת האפס" (מאלביץ': "עברתי טרנספורמציה באפס הצורה"). מבחינת האמן, פה, ב"מידבר" הנון-ייצוגי (non-objective), הריק מלא, גדוש ברגש אינסופי הסמוך לחוויה דתית.

 

והרי לנו ריבוי הפנים של השחור באמנות: השחור עשוי לצמוח מתוך מלאות האור (אור = חום, אהבה, אביב, חיים, ארוס, ידיעה, אמת), בה במידה שעשוי לבטא את היפוכם המוחלט של סך הערכים הללו. מאלביץ' ידע זאת, כאשר השלים את הריבוע השחור שלו בריבוי לבן על רקע לבן. השחור עשוי לסמן אלוהים, אך לא פחות מכן – שטן. הוא עשוי לאשר ראייה פיזית ומטאפיזית, אך גם כן עיוורון. "הנייר לבן מבחוץ אך בפנים הוא שחור", רשם משה גרשוני ב- 1970 בשולי נייר, ברומזו רמיזה אפיסטמולוגית אף כי גם תיאולוגית לדואליות של הנראה והבלתי נראה, של החיצוני והפנימי, שלא הטוב ושל הרע, של המואר ושל האפל. ב- 2003 הוא יצר ב"סדנת ההדפס ירושלים" את סדרת התחריטים "תחת השמש" – דפים שחורים כפחם שעליהם רשם בלבן בכתב ידו את המילים "תחת השמש". מעולם לא הייתה השמש שחורה יותר וכמו בוקעת מאפלת הרקטום (תחת, תחת-השמש). הצלמוות של קוהלת" כיסה את עין השמש והסיט את אבר הראייה אל האבר האחר.

 

לא מכבר, ראיתי בגלריה "ענגא" הדרום-תל-אביבית "ציורים שחורים" מרשימים מאד של גלעד קידר. קודם לכן, פגשתי במספר הזדמנויות ציורים שחורים עזי-מבע של הילה נבו. אני רושם לפני את החובה לבחון את פשר ההשחרות הללו.

 

 


[1]  מתוך מבוא לקטלוג "אביגדור אריכא – ציורים: 1965-1957; 1968", מוזיאון תל-אביב, 1973.

[2]  “Art in Theory 1900-1990”, eds. C.Harrison & P.Wood, Blackwekll,Cambridge,U.S.A., 1994, p.809

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: