נתן זך ואמנות ישראל

                               נתן זך והאמנים

 

מעורבותו של נתן זך באמנות הישראלית הותירה אינספור עקבות לאורך עשרות שנים. בין אם כאספן (רישומי מריאן מרינל, שהוצגו בגלריה "נורה" הירושלמית ב- 1990 בקירוב, הגיעו בחלקם הגדול מאוספו); בין אם כמבקר אמנות בשנות ה- 50; בין אם ככותב על אמנים ישראליים (על יגאל תומרקין פרסם מאמר ב"משא" ב- 24.2.1961,  הקדמתו לאלבום הדפסיו של מיכאל דרוקס ל"אדון זאב" מאת חנוך לוין פורסמה ב- 1980, את ההקדמה לספר על שמשון הולצמן פרסם ב- 1982, את מאמרו בספר על חיה שוורץ פרסם ב- 1984, מאמריו ב"מוניטין" וב"איגרא" על יצירתו של אברהם מלניקוב הם אבן יסוד לעיסוק באמן זה, ויוזכר גם מאמרו על יוסל ברגנר בספר תערוכתו במוזיאון תל-אביב, 2000); בין אם כמנהל "המוזיאון הפתוח" בתפן (תריסר תערוכות שאצר שם בתחילת שנות ה- 90); בין אם כיועץ אמנותי לגלריה "רוזנפלד" של שנות ה- 80 ("אנחנו לא צעדנו עם הזמן, אנחנו הקדמנו אותו"); בין אם ככותב טקסטים בקטלוגים המכירות הפומביות של גלריה "גורדון"; בין אם כעורך של מקבץ רישומי אמנים ישראליים בחוברת "פרוזה" ( מס' 37-35, 1980); בין אם כמפרסם במחצית שנות ה- 90 יצירות אמנות ישראליות על שער "הנֵה" – קונטרס לשירה שבעריכתו (אהרון גלעדי, יגאל תומרקין, צבי מילשטיין, עמוס קינן, יעקב דורצ'ין ואחרים); ועוד ועוד – מכל הבחינות הרבות הללו מתחוורת נוכחותו הפעילה של נתן זך באמנות הישראלית, נוכחות שקשה למצוא לה מקבילה ותקדים בין משוררים וסופרים בישראל.

 

אמנים ישראליים שונים שיתפו פעולה עם זך, או שהתנגחו עמו: כמה וכמה מהם רשמו וציירו את דיוקנו (כגון, יצירה בקולאז' ועיפרון של יגאל תומרקין, או רישום ואקוורל  – שני דיוקנאות שצייר יחיאל סגל), ויוזכר גם דיוקן ביקורתי המוצפן בתוך "הר המחלות" – קטע מציורי הקיר שצייר אברהם אופק בשערי אוניברסיטת חיפה בין 1988-1986 – והמזהה את זך (לשעבר, פרופסור לספרות באוניברסיטה, בה גם שימש אופק כפרופסור) עם Pompa Paupe(r)tatis – דלות נפוחה?

לא אמן ישראלי אחד ולא שניים איירו את שירי זך: ב- 1966 אייר יגאל תומרקין את "במקום חלום: מחברת איטלקית ראשונה". ב- 1974 אייר מתי גרינברג מבחר משירי זך. ב- 1988 אייר צבי מילשטיין את תרגומו של זך ל"קדיש" ושירים אחרים מאת אלן גינזברג. "שירים על כלב וכלבה" – שירי ילדים מ- 1990 – אוירו בידי גרשון קניספל (שעמו גם אצר זך בחיפה את התערוכה "רקווייאם לואדי סאליב", 1987), וזאת לאחר שמנשה קדישמן הכין סדרת רישומים לאותו ספר ילדים. ב- 1999 היה זה רפי לביא שאייר את "כי האדם עץ השדה" – קובץ שירים ופזמונים של זך שהולחנו. ב- 2001 אייר אבנר כץ שלושה ספרי ילדים פרי עטו של זך. ואין זו הרשימה כולה. 

 

נתן זך, מבחינתו, התייחס לאמנות החזותית גם בשיריו. זכור שירו מ- 1960 ("שירים שונים") – "ציירים צעירים הם עם לא מהימן" ("אם הייתי צריך להשוותם למישהו, הייתי משוה/אותם לגחליליות. הם מאירים לי כברת דרך,/ לעתים יותר מן המשוררים, אבל אחר כך בא היום/ ואינם מאירים עד אפילו לעצמם. צמאי פרסום,/ הם פוחדים מן החשכה יותר ממני…"). כותרת השיר צוטטה בתוך ציור וקולאז' של יאיר גרבוז (הצעיר…) מ- 1972. בשירו "הצייר מצייר" (1960) ניסח זך את ההבדל בין הצייר, הסופר, הפסל והמשורר; וב- 1966 (בשיר "אני יכול") אמר: "אני יכול לצייר/ אך אינני יודע". בשנות ה- 80 כתב את השיר "אמן" ובו השמיע קולו של צייר-פסל מת ("באתי לערים שמעבר לים,/ ציירתי על פסות נייר,/ טבעתי טביעת אגודל בחומר קשה,/ בחומר רך,/ השארתי טביעת אצבעות./ […]/ בן אדם, אתה העובר פה/ על קברי, עצור לרגע/ והבט בי ישר בגולגולת/ ואחר שְטֵה ועבור…"). זך כתב את השיר "לאביגדור סטימצקי" (עם מות הצייר ב- 1989), שנפתח במילים: "מעולם התהו/ לעולם בלי אור וצבע: הדרך/ הפיגורטיבית. לא עוד יאיר/ הכחול – בידי אספנים ומוזיאונים כעת – לעיניך, הצהוב לא ישיר. ציוריך נותרו בלעדיך." והוא כתב את השיר "ציונה תג'ר מציירת" ובו, בין השאר: "ציונה תג'ר מציירת. היו ימים קשים,/ תודָה. ראֵה את הכתם הצפתי/ קובע, את הקו שבאילת דוחק, דיוקן עושה דין/ לעצמו. צבעים כבר יפיקו עולם/ מן המברשת, הזיכרון, מה שצריך היה להיות…"

 

מה אנו למדים מכל המבחר הזה? מעל לכל, ריבוי ופתיחות שאינם גוזרים על הפשטה כנגד פיגורטיביות ולהפך (סטימצקי המופשט, ציונה תג'ר הפיגורטיבית), ריבוי ופתיחות הנכונים לקבל, הן את האוונגרד האנטגוניסטי של יגאל תומרקין ורפי לביא והן את הציור הארצישראלי הידידותי של הולצמן הוותיק. אולי גם ביטוי בעייתי-משהו להיעדר השקפה תרבותית מתחייבת בכל הקשור למגמות וזרמים באמנות בכלל ובזו הישראלית בפרט.

 

אך, האם וכיצד הגיבה האמנות הישראלית לשירת נתן זך? למרבית ההפתעה, התגובה מעטה מאד (אף כי לא דלה) והיא מתמצה בשיר אחד ויחיד של זך, "המוות בא אל סוס העץ מיכאל" ("שירים שונים", 1960. השיר פורסם לראשונה ב"הארץ" ב- 27 ביולי 1958). תחילה, היה זה יוסל ברגנר, אשר אף אייר ברישום של סוס כושל ונשמט את שער ספר השירים הנדון (ויותר משהתחבר הרישום לסוסי עץ בכלל ולסוסו של זך בפרט, הוא העלה על הדעת את "סוסתי" האומללה של מנדלי מוכר ספרים). זמן קצר ביותר לאחר פרסום השיר, עדיין ב- 1958, צייר ברגנר את "סוס העץ". בקטלוג הרטרוספקטיבה של ברגנר במוזיאון תל-אביב מופיע שם הציור בתוספת הציון: "בעקבות נתן זך". הציור מלנכולי, מוגבל כולו לגווני אפורים וחומים, מייצג סוס עץ דו-ממדי ברובו, ניצב בחדר לרקע קירות חשופים. רגלו השמאלית הקדמית של הסוס אינה מחוברת לבסיס-הנדנדה, כי אם חופשיה, ספק שבורה ספק בסימן דהרה. גם הזנב המתבדר ברוח מסמן תנועה, הגם שהסוס נידון, כמובן, לנייחות. משהו מן האימה ניכר בעינו של הסוס, המאופיין באי-הדר וכולו רזון וזוויות חדות. אין זה סוס-עץ תמים, שהמוות מפתיעו, אלא יותר סוס-עץ רדוף, אכול סבל ומבטא חרדה. אותו סוס עץ חזר ברישום דיו של ברגנר מאותה תקופה (אולי רישום הכנה לציור)[1], בו מוחרפת תחושת הבעתה והבריחה של הסוס המושטח והזוויתי. בציור נוסף של סוס-העץ מ- 1958 בקירוב (טכניקה מעורבת על נייר. צילום העבודה הופיע בקטלוג בית המכירות "מונטיפיורי", מס' 8, 14 בנובמבר 2007, פריט מס' 190) נראה הסוס כגוויה שקרסה על האדמה (ללא בסיס-הנדנדה) ופשטה גפיה.  ציור בצבעי שמן על בד, עדיין ב- 1958, מייצג את סוס-העץ המת, שרוע על גבו (על האדמה וכנגד ריק אפור), רגליו המאובנות שלוחות כלפי מעלה ופיו פעור (צילום העבודה בקטלוג בית המכירות "סותבי'ס", ניו-יורק, 14 בנובמבר 2011, פריט מס' 5).

 

אך, ב- 1969 צייר ברגנר את "סוס העץ חוזר". לכאורה, לא בהכרח סוס-העץ מיכאל, אלא שהזיקה הקודמת של ברגנר לזך מבקשת קישור הציור לשיר המסוים. ויותר מזה, השם "סוס העץ חוזר" מלמדנו על שובו/שובם של הסוס(ים) שצויר(ו) ב- 1958. ולמותר לשוב ולהזכיר לקורא, שזיקת ברגנר ושירה (וספרות בכלל) היא תופעת עומק ביצירתו.[2]

 

ציורו של ברגנר מ- 69 מייצג סוס-עץ ישן-נושן הניצב בלב נוף צחיח ושטוח כליל, שמעל אופקו הרחוק נפרשים שמים גדולים וקודרים מאד. סוס-הנדנדה, הצבוע אדום וכחול, מיוצג בגבו אלינו, פניו אל האופק, ספק משקיף אל המשך הדרך (שאינה מסומנת בשום תוואי ואשר אינה נרמזת בכל נקודת ציון בנוף השומם) ספק ממתין לבאות מכיוון האופק. מצבו רע: הוא בקוע, מחורר, זנבו המדולדל (קומץ רצועות נייר) מתבדר ברוח. עוד רגע קט ותפרוץ סערה נוראה. סוס-העץ של ברגנר מצטרף לשורה ארוכה מאד של רהיטים, אביזרי בית, תיבות בשמים, כדים, מטחנות, פומפיות, מראות ושאר אובייקטים שהודחו ממקומם, מביתם, ונידונו למסע ארוך של נדודים וגלות. סוס-העץ מצטרף אפוא לתמונת הגלות הנצחית של ציורי ברגנר, למסע הגולים (פליטים יהודיים ופליטים באשר הם, ולא פחות מכן, גולים במובן האקזיסטנציאלי), התרים אחר חוף מבטחים, אחר ארץ גאולה, שלעולם לא תושג.

 

ברגנר אינו חדל לבַכות בציוריו את ילדותו, זו שקדמה להגירתו ביחד עם אחותו מוורשה לאוסטרליה, 1937. מוטיב מות הילד מוכר לנו היטב מיצירתו, עוד מאז הרישום שרשם בגיל 6 ובו אירוע דריסת ילד על ידי רכבת (הרישום יחזור ויצוטט בציורים מאוחרים של ברגנר). עתה, בציורו הנוכחי, חוזר ברגנר אל "חדר הילדים", וכשהוא קורא לציורו "סוס-העץ חוזר", קשה שלא לשמוע את מילות שירו של נתן זך, השיר על המוות הקורא לסוס הצעצוע, משמע אורב לחיים בשחר לבלובם:

"המוות בא אל סוס העץ מיכאל בהשכמת הבקר/ וסוס העץ מיכאל עדיין לא היה מוכן לגמרי/ ללכת איתו. בוא אתי, סוס העץ מיכאל, אמר לו/ המוות, אבל סוס העץ מיכאל עלה בהרים וירד/ בבקעות. […]// סַפֵּר את אגדת סוס העץ מיכאל./ ואיך אבוי לכולנו, יכול לו הצל."

 

סוס-העץ של זך מהלך בתוך נוף אפוקליפטי של סוף-עולם, נוף של הריסות, ישימון וגולגלות נתוצות.[3] סוס-העץ של ברגנר מתגלה לעינינו אף הוא במין "ארץ ישימון" שאין בה חיים, כיוון ותוחלת. גם אם אין זה מיכאל (כפרודיה אפשרית של זך על מיכאל, אחד מגיבורי "עיר היונה" של נתן אלתרמן[4], בן זוגה של מיכאלה, משמע- "נערה ונער" שבסימן "מגש הכסף"), סוס-העץ הברגנרי מייצג ילדות בצל סכנת כליון. אך, דומה שסוס-העץ המצויר מרחיב את האלגיה על מות הילדות אל עֵבר השקפה קיומית פסימית בכל הקשור לאפשרות של קץ הגלות, סוף הנדודים. כי סוס-העץ המצויר, לא זו בלבד שאינו רואה כל אות-ישועה באופק, אף כל אישור לתקפותה של דרכו בישימון האינסופי, אלא שהוא נידון לעמידה (להתנדנדות) במקום. כאותו צמד נוודים של סמואל בקט ב"מחכים לגודו", שמחליטים ללכת, אך נידונים להישאר במקומם. השינוי האחד והיחיד המצפה לסוס-העץ הוא בואה של סערה איומה. הנה כי כן, בליתוגרפיה מאוחרת יותר (שתאריכה אינו ידוע) צייר ברגנר את סוס-העץ ניצב בחזית בית, שמחלונותיו נשקפות דמויות עגומות. עתה, הוא כבר מסמל את מגורשי הבית שיעשו דרכם בקרוב אל אופק נטול אופק. הוא שאמרנו: הסוס הפליט, יהודי נודד. בציור בשם "הנערה והאביר" (ללא תאריך) ילדה חבושה בכובע ליצן רוכבת על סוס-העץ מיכאל, אוחזת בזר ובדמעה (גולת זכוכית) בסמוך ל"אביר" – מחזרה הצעיר. הים הסמוך מרמז על מסע הסוס ורוכבתו אל הבלתי נודע.  רוכבת ואבירה מציגים בפנינו הצגה על אשליות של אהבה ואושר, כאשר סוס-העץ חסר החיים לא יביא את הנערה לשום חוף מבטחים. סופמשחק.  

 

אם כן, האם סוס העץ של ברגנר הוא מיכאל של נתן זך? התשובה הבלתי החלטית נתמכת בשיר שהקדישה ב- 1976 המשוררת יוכבד בת מרים ליוסל ברגנר:

"בנתיב ארעי, ספק מפולש, בין גרוטאות ברזל/ ושברי לוחות, ניצב סוס עץ./ ענף ברעמתו. שני במקורה של ציפור (יונה?)/ וילד רכון על גבו./ ילד?/ שליח מבשר?/ זה יוסל עצמו אץ ועולה, מצליף ודוהר."

 

בתערוכה שיציג ברגנר בגלריה "בינט", תל-אביב, ב- 1977 כבר יככבו סוסי עץ רבים ושונים בינות לשאר צעצועים, אשר כולם גם יחד ייראו כקברי אחים. "כאילו היו מין תפילת אזכרה באיזה בין-ערביים", הגיב נסים אלוני.[5]

 

ב- 1987 יצר יגאל תומרקין את האסמבלאז' הטריפטיכוני, "סוס העץ מיכאל", אחת מעבודותיו המאוחרות החשובות ביותר (אוסף "הפניקס הישראלי", תל-אביב). מלבד הכותרת המלווה את העבודה מאז הצגתה לראשונה בגלריה "מבט", תל-אביב, הלוח הימיני של הטריפטיכון נושא עליו את שם שירו של זך, רשום בגיר(?) בכתב ידו של האמן. גם הלוח השמאלי נושא עליו בחריטה את המילה "מיכאל". מבט כולל ביצירה מאתר בה תגזירים של שלושה ראשי סוסים בצהוב, אדום וכחול (שלושת צבעי המודרנה) ביחד עם שברי תגזירים נוספים, אולי חלקיו של סוס-העץ. במרכז בולטת דמות פרש בעל ראש גולגולתי (חלקו רשום ב"גיר", חלקו זְרוע מתכת) שצבע אדום וסרט אדום "ניגרים" מצווארו. בידו הימינית אוחז הפרש מטאטא של ממש והוא נדמה, לפיכך, כמכשפה הרוכבת על מטאטא. מאחורי הדמות רישום "גיר" פרימיטיביסטי של ספק-גוויה ספק-מלאך. מספר סרטי בד לבנים תולים על הלוחות השונים. באחד מאלה נאתר את המילים בגרמנית "לילה ורוח", ובאחר "סוס עץ" ובסרט נוסף – "יוסף טל". אנו זוכרים, שיוסף טל הלחין אופרה לפי שירו הנדון של נתן זך. את "לילה ורוח" אנו מחברים לשירו של גיתה מ- 1782, "שר היער", אשר אליו נדרש תומרקין במספר עבודות שלו. השיר, כזכור, מתאר את המוות האורב לילד הרוכב ביער עם אביו:

"מי זה דוהר מאוחר דרך לילה וסער(או: לילה ורוח/ג.ע)?/ זה האב דוהר ועמו הנער./ ילדו מצונף מתחת זרועו,/ הוא אוחז בו לבטח, מֵחֵם את בשרו./ מה מחוויר את פניך, בני שלי?/ – הלא תראה את שר היער, אבי?// […]// גנח האב, קל כרוח דהר,/ כרך בידיו את ידו הנכמר;/ אל החצר הגיע אבל ואובד,/ בזרועותיו היה הילד מת." (תרגום: אמיר אור ואריאל הירשפלד)

 

האסוציאציה משירו של זך לשירו המפורסם של גיתה – מתבקשת. רוח הרומנטיקה הגרמנית נח, אכן, גם על שירו של זך, ומשותף לשניהם נושא המוות המבקש את נפש הילד. אלא, שביקורו של תומרקין בתרבות הגרמנית הקלאסית לא תם. שכן, דמות הפרש שבלוח המרכזי של הטריפטיכון מצטטת ישירות את דמות האביר מתחריטו הידוע של אלברכט דירר מ- 1514, "האביר והמוות", בו נראה הפרש האבירי על סוסו כשהוא מלווה בצד על ידי השטן, בעוד מאחוריו מהלכים שדים עם ראשי תייש. אך, דומה, שמה שתומרקין עושה לדירר בטריפטיכון שלו הוא נועז: את האביר הפך למין מכשפה על מטאטא, בעוד ראשו של האביר הפך לראשו של מר-מוות (ה"דם" הניגר ממנו בצבע ובסרט הבד אינו, אפוא, דם הקורבן, כי אם דם שזורע השטן בקורבנותיו. ולא לחינם סוסו אדום). עתה נראה לנו תגזיר הסוס הכחול מצד ימין (אף הוא מחובר למטאטא!), על תגזירי השברים שלמרגלותיו, כייצוגו של הקורבן, מיכאל, כאשר השברים נדמים לגוף הילד. מקביל לו ראש הסוס הצהוב בלוח השמאלי, שה"קורבן-מלאך" שכמו מרחף ממנו ייָצג אף הוא את מיכאל המת.

 

הפיכת הפרש של דירר מקורבן למקריב, לשטן, הופכת כליל את שירו של גיתה וגם את שירו של זך. שלפי תומרקין, כך נראה, השטן, מר מוות, הוא האב עצמו, התובע את נפש בנו. פרשנות שכזו אינה זרה ליצירת תומרקין, באשר היא מלווה את יצירתו מאז שלהי שנות ה- 50 של המאה ה- 20, זמן קצר לאחר שנתגלע בברלין סכסוך מר ואלים בין האמן לבין אביו הביולוגי.[6]  בהקשר תרבותי-היסטורי רחב יותר, מוטיב האבות המקריבים את בניהם מתחבר, כמובן, לעקידת יצחק (אף זה נושא שתומרקין הרבה להידרש לו בשנות ה- 80) ולביקורת המלחמה, אשר מי אם לא תומרקין נרתם לה באינספור מעבודותיו.  

*

ב- 1988, שנה לאחר יצירת הציור האסמבלאז'י הנ"ל, יצר תומרקין ציור אסמבלאז'י נוסף העונה לאותה כותרת – "סוס העץ מיכאל"(ראה צילום בקטלוג "יגאל תומרקין: 50 שנות יצירה", גלריות "אופאל" ו"זיסמן", תל-אביב, 2009, עמ' 23). הפעם, השמיט תומרקיו את דמות "המוות", הותיר בעיקר את ראש הסוס (צבוע באדום לוהט, בתוספת סרט באותו צבע המשתלשל מטה במקביל לסרט נוסף, הקשור בקצה "מוט" והמסמן את גוף הסוס). את מקומו של הפרש ממלאת עתה צורת איקס, אדומה אף היא, אשר כמו מאשרת ביטולו/מחיקתו של הרוכב השטני. בין ה"איקס" לבין ראש הסוס מופיעות עתה המילים "מיכאל" (בעברית) ו"פאולו" (בלועזית). סביר, שתומרקין מרמז לפאולו אוצ'לו, אשר לסוסי המלחמה שלו כבר נדרש ב- 1974, למחרת מלחמת יום-הכיפורים. ראש ערוף רשום במהופך בצד שמאל של הציור, ואילו מגף גדול רשום בצדו הימיני. האם המגף הוא פרפראזה חופשית של תומרקין על רגלו של "מוות" מתחריטו של דירר (הגם שהרגל ההיא אינה נתונה במגף)? האם זהו מגף המסמל דורסנות קלגסית באשר היא? ככל הנראה, המגף הנדון מצוטט מתוך אחד הפרשים בציורו של פאולו אוצ'לו מ- 1432, "קרב סן-רומנו". מה שברור הוא, שהמגף עונה לראש הכרת את תשובת השוחט לשחוט. בגרסתו החדשה העניק תומרקין מקום מרכזי יותר לשימוש באדמה ולגוון החום בכלל. דומה, שהמסר הקיומי של שירת זך ושל הציור האסמבלאז'י הקודם פינה מקומו למחאה ישירה יותר כנגד מלחמות וכנגד אדמה התובעת את ליטראות הדמים מהלוחמים על שטחיה.  "סוס העץ מיכאל" החדש של תומרקין דהר על אדמת ישראל, והפרש זורע-המוות היה פרש המלחמות.

 

 

 


 מודפס בתוך: נסים אלוני, "יוסל ברגנר", כתר, ירושלים, 1981, עמ' 50. [1]

 ראה הפרק על יוסל ברגנר ונסים אלוני. [2]

 כהבחנת אסף ענברי, "סוף עונת החילונים", "הארץ", ספטמבר 1999. [3]

 כהבחנתו של אבנר הולצמן, בתוך: "העשור השני", עידן, יד בן-צבי, ירושלים, 2000, עמ' 278-263. [4]

 נסים אלוני, "יוסל ברגנר", כתר, ירושלים, 1981, עמ' 127. [5]

 גדעון עפרת, "האב, הבן ורוח הפיסול, בתוך:"ביקורי אמנות", הספרייה הציונית, 2005, עמ' 447-430.[6]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: