שטריך והסבתא שלי

                            שטריך והסבתא שלי

 

שלא כהרגלי, אכתוב הפעם "בלוג", בלוג-חגיגי, לרגל הכניסה ה- 50,000 לאתר, לאחר 11 חודשי הפעלתו. 50,000, מי היה מאמין! האמת, טרם פיצחתי את החידה הזו: מה גורם לכמאה-ועשרים איש שונים להיכנס מדי יום ביומו ל"מחסן", לפשפש בקרביהם של (נכון לעכשיו) 289  מאמרים, ולקרוא טקסטים בלתי ידידותיים, טרחניים ונעדרי צילומים. אתמול, למשל, נכנסו 164. לא ברור מדוע. כך או אחרת, אני נרגש לגלות שישנם בארצנו עוד תמהוניים המגלים עניין בנושאים זניחים כנושאי "המחסן", ואני מודה לכל אורחי: הם מאשרים לי שלא הכל האפיל במדינה ההולכת ומחשיכה שלנו.

 

ביום חגיגי זה, ברצוני להכיר לכם את סבתי, הדסה פרידלנדר ז"ל, אמו של אבי, חיים ז"ל, שהלכה לעולמה בגיל 62  ב- 21 ביוני 1945. לא זכיתי להכירה. הייתי בבטן אמי כשנפטרה, כמעט ארבעה חודשים טרם לידתי. היום, כשאני מבוגר במספר שנים מגיל סבתי בעת מותה, זכור לי היטב כיצד שבו ודיברו הורי ז"ל בשבחי נדבנותה ופעילותה ההתנדבותית הרבה בשירות "הדסה" ומוסדות צדקה למיניהם. סבתי הדסה הייתה מי שייסדה בתל-אביב, ב- 1921 בקירוב, את בית המסחר הראשון לספרים ומכשירי כתיבה – "פרידלנדר" שמו, שנוהל בידי סבי, ולימים, גם בידי אבי.

 

מדוע נזכרתי לפתע בסבתא הדסה ומה לי מציק לקוראי בנדון? ובכן, מעשה שהיה כך היה: מדי מספר חודשים נערכת בירושלים מכירה פומבית של בית מכירות בשם "קדם", המתמחה בחפצים, מסמכים, יצירות וכו' הקשורים בתולדות הציונות וארץ-ישראל. והנה, לקראת המכירה הקרובה ב- 17 בנובמבר, קיבלתי בדואר את הקטלוג, ומשדפדפתי בו, הופתעתי לגלות את פריט מס' 126: 48 גלויות שנשלחו אל משפחת נתנזון בחיפה מאז ראשית המאה ה- 20 ועד שנת 1947. הפתעתי הייתה קשורה לגלויה אחת, זו המצולמת בקטלוג והמראה  פסל גבס של חלוץ בעל בלורית מתנופפת ברוח, שבשוליו כתוב: "החלוץ מאת א.שטריך, הועמד ע"י הגב' פרידלנדר בבית העולים בבית-גלים, חיפה".

 

את א.שטריך זיהיתי מיד. מדובר באליעזר שטריך (1941-1879), פסל ומורה חיפאי, שעלה מרוסיה ב- 1914, לאחר שהוזמן לנהל מחלקה (פיסול?) ב"בצלאל" ועמד בראשה מספר שנים. בעצם, שטריך לימד ב"בצלאל" בין 1915-1914, ומאוחר יותר, בין 1921-1919. אך, גם כשפרש מ"בצלאל" והתיישב בחיפה, בה חי כל חייו, נשאר אליעזר שטריך "בצלאלי". איך כתב עליו גבריאל טלפיר:

"היה נציג מובהק של אותה יצירה הידועה בשם 'אמנות בצלאל' במובן הטוב של המילה. […] בעשרות שנות עבודה עיצב אף שורת דיוקנאות של אישים ביישוב, המעידים על יכולתו העיצובית ועל תפיסתו את הדיוקן מבחינת הדיוק הפיזיוגנומי…" ("100 אמנים בישראל", גזית, תל-אביב, 1971, עמ' 22)

 

שטריך גם צייר נופים, אך בעיקר הצטיין בעבודות מקשה במתכת, אותן התקין ל"קרן הקיימת לישראל", לאישים שונים ועוד. שטריך היה אמן צנוע, שעשה מלאכתו אמונה בפינתו שבחיפה, לא פרץ גבולות של אמנות, לא בחש בקלחת המודרנה המקומית, וכך הלך ונמחק מהזיכרון הקולקטיבי, אשר ספק אם בכלל היה חרוט בו אי פעם.

 

והנה, פסל "החלוץ". מעולם לא נתקלתי בפסל הזה או בצילומו. האמת, הוא אינו מרשים אותי בעיצובו האקדמי חסר הייחוד, ורק בלוריתו הדרמטית גורמת לי להשוותו-משהו לפסל "החלוץ" שיצר יהושע ישפן – והרי לכם פסל נשכח נוסף – פסל ארד אקדמי משנות ה- 30, שתמצאוהו במחסן של מוזיאון פתח-תקווה. מכיוון שעסקתי בעָבָרי ב"דמות החלוץ באמנות ישראל" – תערוכה שהצגתי ב- 1982 במשכן נשיאי ישראל – יש לי עניין באטריבוטים של "חלוץ" – שריר חשוף, מעדר על כתף, כובע קסקט, בלורית… נאמר כך, הקרחת הישראלית המצויה במחוזותינו בעידן הנוכחי אינה מזמינה חלוציות… אבל, מה שריגש אותי יותר מכל היה, כמובן, אותו משפט בשולי הצילום שמתייחס לאחת גב' פרידלנדר ש"העמידה" את פסלו של שטריך בבית-העולים בבת-גלים.

 

אין בידי שום הוכחה לכך שמדובר בסבתי, הדסה ז"ל. כל שאני יודע הוא, כאמור, שהרבתה במעשי חסדים, ומתאים לה לתרום את הפסל לאותו מועדון חיפאי. בירורים שביררתי אצל אחי (הדס, הקרוי על שם סבתא הדסה) ואחותי עלינה, העלו, שהדסה פרידלנדר קשרה קשרים מסחריים עם חיפה וכי אף רכשה חלקת אדמה בעיר הנמל, הגם שהאדמה בלעה את חלקת האדמה הזו ואין לה זכר ברשומות. כך או אחרת, בהחלט סביר שסבתא הדסה תרמה את "החלוץ" לבית-העולים, ועד שלא יעמידוני על טעותי – אמשיך להחזיק בסברה זו, ההולמת מאד את מזגי ונטיותי. על טעמה האמנותי והבנתה באמנות של סבתא הדסה לא אומר אלא זאת: לא זכור לי שאבי ירש מהוריו יצירת אמנות כלשהי.

 

אין זו הפעם הראשונה שסבתא הדסה משתרבבת לתוך ענייני בהיסטוריה של האמנות הישראלית. בין השנים 2006-2005 ערכתי בבית-גבריאל שבצמח, על גדות הכינרת, סדרת 11 תערוכות של אמנים ישראליים עכשוויים, שהוזמנו להגיב בדרכם החופשית לחוויית הכינרת. למותר לציין, שהתערוכות עמדו, רובן ככולן, בסימן ההתפכחות מהאידיאליזציה של הכינרת ומ"הוי, כינרת שלי". וכך, במבוא שחיברתי לקטלוג המקיף של 11 הקטלוגים הנפרדים לכל תערוכה ותערוכה, מצאתי את עצמי מספר על צילום מסוים, בו מצולמת סבתא הדסה.

 

מדובר בצילום זעיר וישן מאד, התלוי דרך קבע בחדר העבודה שלי, בו נראית הדסה פרידלנדר ניצבת במחיצת שלוש נשים בסמוך לכינרת. הצילום הוא משנת 1922, חודשים ספורים לאחר עליית סבתי הציונית מביאליסטוק שבפולין. מזג האוויר נראה קיצי ובהיר וסבתי עטופה מעיל כבד ושחור וחובשת כובע קוקֶטי, המקנה לה הופעה בורגנית פולנית למהדרין. חברותיה לתמונה עוטות בגדים כמעט זהים, כאשר הקווארטט הפולני הקפוא הזה נראה נטע-זר בנוף כפי ששום דבר לא יהיה זר ממנו. המסגד והחורבה שמאחורי הארבע, מֵימי האגם הרוגע, ערבים הטרודים בגובה האדמה בתיקון הכביש, ילדים ערביים המשחקים עם ילד יהודי (בכובע קסקט "חלוצי"…) – הפרדוקסאליות של הצילום הזה אינה נותנת לי מנוח. בעבורי, היא צופנת בחובה סאגה גדולה של כמיהה לשייכות, של משיכה לקסמי המזרח וציון, אך גם של זרות תרבותית, אי-הסתגלות של מהגרים, ודיס-הרמוניה עם המקום. וכל זאת על גדות הכינרת, האתר שאין לעמוד בפני קסמו.

 

אז, הרי לכם שתי פגישות שלי עם סבתא שלא פגשתי מעולם ועם ימים הרואיים של עלייה שלישית ואופטימיות שחלפה ממחוזותינו, מחוזותי. וסליחה על בלבול המוח האישי-אינטימי. אבל, אם לחזור לראשית ה"בלוג" הזה, אחרי 50,000 כניסות – אנחנו  משפחה אחת, הלא כן? מזל טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: