קטגוריות
האידיאה של האוצרות האידיאה של האמנות הישראלית

העם דורש צדק אמנותי

                  על תערוכת האוסף הישראלי במוזיאון תל-אביב                                           

 

תצוגת האוסף הישראלי באגף החדש של מוזיאון תל-אביב היא הצהרה היסטוריוגרפית בלתי נסבלת. אני כותב את המילים הקשות הללו חרף ואולי בגלל זכויותיה של התערוכה. זה עתה שבתי מביקור שני באגף החדש. האמת, לא אחד ולא שניים הכינו אותי למפח נפש, אך – כפתור ופרח – הביקור דווקא רומם את נפשי: הבניין יפהפה (ולא, לא סברתי שפיסוליותו פוסלת את תפקודו כחלל תצוגות מעשי), תערוכת קיפר (למעט שימוש מאולץ במונחים קבליים וכישלון מביך בפסלי הנשים המיתולוגיות ) עוצרת נשימה בציוריה, ואילו אולמות האמנות הישראלית עתירים באיכויות, עניין ויופי. וגם אם לא התרגשתי מהמבחר ומהתלייה של תערוכת הצילום ו/או מהבחירה בפסל זה או אחר – התחושה הכוללת הייתה של תודה לעושי המלאכה במוזיאון וכבוד לתל-אביב שזכתה במוסד אמנותי כה מרשים, היאה למידותיה ולמעמדה התרבותי בישראל. במבנהו ובתערוכותיו המוזיאון נראה מצוין, חשבתי. ובאחת נראו אולמות הבניין הישן והטוב כ"ליגה ב'" לכאורה.

 

קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל ציור עכשווי בישראל ציור ציוני

עלייתה ונפילתה של ירושלים

     עלייתה ונפילתה של ירושלים באמנות הישראלית

 

 

צילום צלחת הקרמיקה הזו משך את תשומת לבי מתוך  שאר צילומי תערוכות הבוגרים של האקדמיות לאמנות, שפורסמו בחוברת מס' 23 של "c1280", כתב עת לאמנות קראמית.  את הצילום צילמה רעות אבישר, בוגרת  המחלקה לצילום ב"בצלאל", ורואים בו מדף עץ, שעליו כוס זכוכית ובתוכה שארית משקה, ובסמוך לה – צלחת קרמיקה, הנשענת על קיר מאחור. הצלחת מעוטרת בציור צבעוני מזוגג של העיר העתיקה, ירושלים, שממנה צומחת ועולה דמות נערה מונומנטאלית (העיר כמיניאטורה למרגלותיה) המרימה שולי שמלתה הכחולה וחושפת את ערוותה ברבים. דמות האומה [ מתבקשת השוואה לציורו של האמן הפלסטינאי, סולימאן מאנסור, שבמרכזו עלמה ערבייה בלבוש מסורתית, הצומחת מתוך בתי העיר העתיקה של ירושלים וממפשעתה בוקעת שיירה גדולה של העם הפלסטינאי. הציור הנמצא באוסף פרטי בבית-לחם]? הנערה העבריה מ"נערה ונער" של "מגש הכסף"? דמותה של האמנית היא עצמה ["עשרה קבין של יופי (פורטרט עצמי)", קראה הצלמת לעבודתה]? תהא התשובה אשר תהא, תשעה מתוך עשרה הקבין של יופי, שנתברכה בהן ירושלים (לפי מסכת "קדושין"), מתגמדים מול ההתרסה הפורנוגרפית המבזה של העלמה הצעירה. האקט הגס והתוקפני אל מול עיר הקודש אינו דורש הסברים. הוא גם אינו מפתיע את מי שעוקב אחר הטיפול בדימוי של ירושלים באמנות הישראלית של השנים האחרונות.

 

קטגוריות
האידיאה של האמנות הישראלית

קאנונופיליה מקומית

                      הערה על קאנונופיליה מקומית

 

הידרשות של אמנים ישראליים ליצירות אמנות קלאסיות אינה חזון נפרץ בתולדות האמנות המקומית. יוסף זריצקי המאוחר "התכתב" בשנות ה- 80 עם ג'וטו, שאגאל ואחרים; יגאל תומרקין הגיב עוד בשנות ה- 60 המאוחרות לציור הצלוב של גרונוולד; אורי ליפשיץ צייר ב- 1972 פרפראזות על וורמיר וגויה; איבן שוובל "שוחח"  בציוריו מסוף שנות ה- 60 ואילך עם רמברנדט וציירי בארוק אחרים; אמני "עשר פלוס" הציגו ב- 1970 תערוכה שלימה של תגובות ל"וונוס" של בוטיצ'לי; דגנית ברסט "שוחחה" בציורים משנות ה- 70 עם פסל "דוד" למיכלאנג'לו; אורי שטטנר זכר בכמה מציוריו את הכלב של גויה; ליליאן קלאפיש ולארי אברמסון התייחסו לניקולא פוסן; אברהם אופק ענה לפיירו דלה פרנצ'סקה וכו' וכו', הרשימה ארוכה. לא זו בלבד ש"התכתבות" בין המודרנה לבין הקלאסיקה אינה בלתי מוכרת (זכורות התעללות מרסל דושאן ב"מונה ליזה", או הווריאציות של פיקאסו על ולאסקז ואחרים), אלא שהמציאות האמנותית הישראלית, כמרחב פריפריאלי יהודי, הנעדר שורשים אמנותיים קלאסיים, אחראית לרעב מתמשך המפצה עצמו, לעתים, ב"דיבור" עם היצירה האירופית הקאנונית לדורותיה.

אלא, שזוהי רשימה קצרה על קאנונופיליה מקומית – על יחסי אהבה בין אמנים ישראליים לבין אמנות קאנונית ישראלית. רשימה קצרה על "דיבור" בין בנים לבין אבות. זכור לי, שעוד בתחילת שנות ה- 80, בספרון בשם "כאן", קראתי לדיאלוג פנימי של האמנות הישראלית המתהווה עם עברה. חלמתי אז, למשל, על ניאו-אקספרסיוניזם ישראלי הדולה מהאקספרסיוניזם של אמני העלייה ה"יקיים". מעטים מאד מימשו אז את עקרון הדיאלוג האמנותי התוך-ישראלי. עתה, כשלושים שנה מאוחר יותר, אני מבקש להסב את תשומת הלב ליצירה מקומית המאשררת יצירה קאנונית מהעבר המקומי. אין הכוונה למהלך ה"בצלאלי" המוקדם, בו עודד בוריס ש"ץ עיצוב יצירות (בתבליטי נחושת, למשל) המייצגות את פסלו, "מתתיהו", מ- 1894. לא, שהכוונה היא למהלך חופשי, בלתי מניפולטיבי, בו פונים אמנים ישראליים ליצירה בעלת מעמד קאנוני בתולדות התרבות המקומית ומקיימים עמה שיח אמנותי-תרבותי משמעותי. מדובר בדיאלוג מקומי אותנטי בין אמנות לבין תרבות סובבת, מהלך בו מאושרר קאנון ובו מעמד הקאנון מתעצם.

קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

הערה על הצד היהודי של גרבוז

                 הערה על הצד היהודי של גרבוז

 

ב- 2004 צייר יאיר גרבוז סדרת ציורים בשם "הצד היהודי של שטרייכמן". הציורים רחבי היריעה (160X120 ס"מ) צוירו באקריליק, עפרונות ותרסיס על דיקט והם כללו ציור (אוסף פרטי, חיפה) של קבוצת יהודים חרדיים (חלקם בטליתות ובתפילין), גברים ונשים, המתגודדים בסערת נפש בחצר נרחבה, מניפים מקלות וידיים אלימות כנגד בחורה צעירה (שיערה הארוך אינו מכוסה שביס, שלא כשאר הנשים הנראות בקבוצה), בעוד הוריה נראים מימין – האם יושבת ומקוננת, האב זועק ליהודים לחדול. לצופה ברור, שגרבוז העתיק את הציור ממקור מזרח אירופאי כלשהו שבסגנון ציורי ההווי היהודיים מסוף המאה ה- 19. במבט ראשון, דומה שגרבוז התערב אך במעט בציור המקורי: שבלונה של גמל על גדר העץ שברקע, שבלונה של לטאה על חצאיתה של העלמה המותקפת – לא יותר. גרבוז, אנחנו מציינים לעצמנו, רצה שהסצינה המועתקת תדבר בעד עצמה.