הערה על קאנונופיליה מקומית
הידרשות של אמנים ישראליים ליצירות אמנות קלאסיות אינה חזון נפרץ בתולדות האמנות המקומית. יוסף זריצקי המאוחר "התכתב" בשנות ה- 80 עם ג'וטו, שאגאל ואחרים; יגאל תומרקין הגיב עוד בשנות ה- 60 המאוחרות לציור הצלוב של גרונוולד; אורי ליפשיץ צייר ב- 1972 פרפראזות על וורמיר וגויה; איבן שוובל "שוחח" בציוריו מסוף שנות ה- 60 ואילך עם רמברנדט וציירי בארוק אחרים; אמני "עשר פלוס" הציגו ב- 1970 תערוכה שלימה של תגובות ל"וונוס" של בוטיצ'לי; דגנית ברסט "שוחחה" בציורים משנות ה- 70 עם פסל "דוד" למיכלאנג'לו; אורי שטטנר זכר בכמה מציוריו את הכלב של גויה; ליליאן קלאפיש ולארי אברמסון התייחסו לניקולא פוסן; אברהם אופק ענה לפיירו דלה פרנצ'סקה וכו' וכו', הרשימה ארוכה. לא זו בלבד ש"התכתבות" בין המודרנה לבין הקלאסיקה אינה בלתי מוכרת (זכורות התעללות מרסל דושאן ב"מונה ליזה", או הווריאציות של פיקאסו על ולאסקז ואחרים), אלא שהמציאות האמנותית הישראלית, כמרחב פריפריאלי יהודי, הנעדר שורשים אמנותיים קלאסיים, אחראית לרעב מתמשך המפצה עצמו, לעתים, ב"דיבור" עם היצירה האירופית הקאנונית לדורותיה.
אלא, שזוהי רשימה קצרה על קאנונופיליה מקומית – על יחסי אהבה בין אמנים ישראליים לבין אמנות קאנונית ישראלית. רשימה קצרה על "דיבור" בין בנים לבין אבות. זכור לי, שעוד בתחילת שנות ה- 80, בספרון בשם "כאן", קראתי לדיאלוג פנימי של האמנות הישראלית המתהווה עם עברה. חלמתי אז, למשל, על ניאו-אקספרסיוניזם ישראלי הדולה מהאקספרסיוניזם של אמני העלייה ה"יקיים". מעטים מאד מימשו אז את עקרון הדיאלוג האמנותי התוך-ישראלי. עתה, כשלושים שנה מאוחר יותר, אני מבקש להסב את תשומת הלב ליצירה מקומית המאשררת יצירה קאנונית מהעבר המקומי. אין הכוונה למהלך ה"בצלאלי" המוקדם, בו עודד בוריס ש"ץ עיצוב יצירות (בתבליטי נחושת, למשל) המייצגות את פסלו, "מתתיהו", מ- 1894. לא, שהכוונה היא למהלך חופשי, בלתי מניפולטיבי, בו פונים אמנים ישראליים ליצירה בעלת מעמד קאנוני בתולדות התרבות המקומית ומקיימים עמה שיח אמנותי-תרבותי משמעותי. מדובר בדיאלוג מקומי אותנטי בין אמנות לבין תרבות סובבת, מהלך בו מאושרר קאנון ובו מעמד הקאנון מתעצם.
