הריאליסטים וסוגיית ה"עולם"
בספירה ראשונה ובלתי ממצה – אני סופר כחמישים מהם. מעולם לא הייתה לריאליזם הישראלי עדנה שכזו: מדי חודש בחודשו אתה רואה עוד ועוד פטריות ריאליזם המבצבצות ונובטות מכל עבר, מצייתות ברובן לאותו מאנייריזם, פחות או יותר, עת מרביתן משַבטות את פטריית-העל של ישראל הרשברג. ריאליסטנים מקומיים אחרים הביאו מסורות אקדמיות ארצה מחבר-העמים-לשעבר. כמה מוותיקי הריאליזם המקומי הם אוטודידקטיים, ששכללו שפתם מתוך הכבוד שרוחשים לאמנות הקלאסית. אחרים מאשרים זיקתם הפוטו-ריאליסטית למצלמה. משותפת לרבים מהריאליסטנים הישראליים, וותיקים כצעירים, התייחסותם לאביגדור אריכא – מי שפרש בשלהי שנות השישים מההפשטה לטובת הריאליזם – כמופת וכתמרור דרכים. הצעירים שבהם, תלמידי הרשברג בעיקר, מביטים בסגידה לא פחותה אל ציוריו של הצייר הספרדי, אנטוניו לופז גארסיה, ואל הציירים הריאליסטיים האמריקאיים – אדווין דיקינסון, לנרט אנדרסן ופראנסיס קאנינגהאם.
הנה כי כן, מזה כעשור שהתרבו אצלנו הריאליסטנים והרחיבו את השורות המדולדלות של הריאליזם הוותיק יותר. בוותיקים ובצעירים גם יחד אני מונה – וללא כל סדר – את ישראל הרשברג, אריאל אסאו, דניאל אלנקווה, אלדד פרבר, ארם גרשוני, אילן ברוך, ראובן קופרמן, דניאל סרחיו, ערן רשף, אלון פורת, נטשה בריליאנטובה, ריטה נטרובה, רענן לוי, מאיר אפלפלד, סיגל צברי, שרון אתגר, אמנון דוד ער, רן הדרי, דוד ניפו, ליאור נייגר, רפי בדר, סילביה ברעם, ורדה גינצבורג, סילביה בר-עם, איליה גפטר, יוסי מרק, אורה זק, יעל סקליה, אלי שמיר, מיכאל רפופורט, מוני ליבוביץ, גוסטבו ולנצואלו, ענת גינזבורג, אינה פסנקו, שלום פלאש, ליאוניד אובולסקי, אסנת סרבגילי, מיטש בייקר, יורם רוזוב, חווה ראוכר, אריה אזן, עוזי קצב, אדם שר, שירלי פקטור, מארק ינאי, אבנר מוריה. רשימה חלקית, כאמור, והשורה ארוכה ארוכה.
