עוף-החול באמנות הישראלית

                על כמה עופות-חול באמנות הישראלית

על עוף-החול – פֶניקס בלעז – למדנו ממקורות שונים. ב"בראשית רבה (וילנא)", פרשה י"ט קראנו:

"(חוה) האכילה את הבהמה ואת החיה ואת העופות. הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול, הה"ד (איוב כט) וכחול ארבה ימים. דבי רבי ינאי אמרי: אלף שנה הוא חי, ובסוף אלף שנה אש יוצאה מקנו ושורפתו, ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים וחי. ר' יודן בר"ש אומר: אלף שנים חי ולבסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטין ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים."

המסורת היוונית העתיקה העניקה את השם "פניקס" לציפור המצרית האגדית שסימלה את השמש השוקעת והזורחת מחדש, ומאוחר יותר – הרודוטוס, פליניוס ואחרים העשירו את המיתולוגיה של הציפור הפלאית.[1]  התרבות הישראלית הייתה סמוכה למקור היהודי, כאשר אימצה את עוף-החול כסמל מוות ותחייה לאומיים, משמע – סמל הישרדות מתוך אסון.  בעיקר, זוהה סמל העוף הנדון עם השואה והתקומה, אך הוא שימש גם כסמל הנצחה לנופלים במלחמות. לא מקרי הוא שם הפואמה של יעקב כהן מ- 1953, שנים ספורות לאחר הכרזת המדינה, "עוף החול", בה קראנו:

"עוף החול נראה בארץ!/ עוף החול !/ וכי מי לא שמע את שם העוף הזה הפלאי ?/ זכות עמדה מיוחדת לו/ ומרבה ימים הוא, אלף/ חי שנים הוא ,/ ומקץ שנות אלף, כי יעוף מזוקן/ הוא שורף את עצמו לאפר./ מן האפר לתחייה קם,/ עצמיו ,כנפיו מצמיח ,עוף צעיר,/ בראשונה עוף רענן חיים וחשק !"

 

מה פלא, שהאמנות הישראלית  נדרשה מספר פעמים לדימוי של "עוף החול" וזאת בהקשרים היסטוריים, לאומיים ואישיים גם יחד. באוגוסט 1957, השנה בה יצר את ציורו, "עוף החול" (צבעי שמן על בד, 65X181 ס"מ), הציג טמיר תערוכת יחיד במוזיאון לאמנות חדשה בחיפה. ציורי הפרסקו שלו מתחילת שנות החמישים פינו מקומם לציורי שמן חומריים מאד, הנעים לעבר יתר אקספרסיוניזם (יש שכתבו אז על הפשטה אקספרסיוניסטית). בביקורת בעיתון "הארץ" ציין אברהם רונן:

"טמיר ממשיך בציורי דמויות אדם וחיות כבדות אברים ושופעות כוח גלמי. […] צבעיו של טמיר נעשו עכורים יותר, דחוסים יותר […] הרגשה של עיסה בוצית…"[2]

חומריות ופרימיטיביזם ממטבחו של ז'אן דובופה הלכו וכבשו אז את בדיו של טמיר, שאופיינו בגוני אדמה מונו-כרומיים, פני שטח "גיאולוגיים" ובאפקט של תוקפנות וסבל. במהדורה החדשה של הספר, "ציור ופיסול בישראל" (1957), עמד חיים גמזו על האון והארכאיות שבציורי טמיר וקישר אותם למסורת הפיסול ה"כנעני". מוטיב חוזר בציורים הללו, כמו גם במאוחרים יותר, היו דמויות מכונפות, ספק עופות מיתיים וספק מלאכים (שרפים): ישויות מושטחות מאד, הנפרשות על פני הבד כולו, ניצבות על "כרעיים" מחודדות, ראשיהן (כשאינם עגולים) משולשים צרים ומחודדים לא פחות, כנפיהן עונות כמשטח אופקי צולב לאנכי החידודין של הרגליים-ראשים. העופות-מלאכים הללו של טמיר משנות ה- 50 וה- 60 נשאו בשורה ממרחבי אפוס רחוקים של גבורה ודם.

"עוף החול", ציורו של טמיר את הציפור האגדית הנשרפת וקמה לתחייה, מסמל את תקומתו של עם ישראל לאחר השואה והוא גם מתקשר לאפוס הגבורה של מלחמת השחרור, שחרט אותותיו בעומק יצירתו של טמיר למשך עשרות שנים. העוף ניצב איתן על רגליו כיצור פרימורדיאלי מונומנטאלי, הממזג תעצומות ואימה, כאשר פני השטח שלו מנוקבים ב"מכתשי" צבע עבות המקנים ליצור מעמד של אירוע וולקני קדום שבקדומים. הציור הזה הוא דוגמא חשובה למאמץ של טמיר ושל כמה מאמני  דורו לכונן מיתוס חזותי לאומה המתחדשת.

שנתיים לאחר השנה בה יצר טמיר את ציורו הנדון, יצר יגאל תומרקין (החי ויוצר אז בפאריז) פסל ברזל מרותך קטן-מידות בשם "עוף החול" (38X60X25 ס"מ). היו אלה ימים בהם חי ויצר בפאריז גם משה טמיר. האם נוצר קשר בין השניים? נתונים על תקופת פאריז של טמיר אינם מזכירים את שמו של תומרקין.[3] בה בעת, המחקר מגלה אודות פסלי ברזל מרותך שיצר טמיר במהלך שנות ה- 50, ואלה מסגירים קירבה לאלה של תומרקין: ריתוך של פיסות ברזל שטוחות, מחודדות, קרועות וגזורות, הבוראות יחדיו תצורות פיגורטיביות מופשטות הספוגות ברוח "ארט ברוט". וכך, השוואת פסל ה"אריה" של טמיר[4] לפסלי תומרקין מ- 1959[5] מעלה הרהורים על חשיבותה של "רוח זמן" ו"רוח מקום" בכל הקשור לגיבוש שפה אמנותית, מקבילה בחלקה, של שני האמנים.

אין לדעת במפורש מה עומד בשורש הקירבה הצורנית החלקית בין שני "עופות החול", של טמיר ושל תומרקין, אך העובדה היא, שחידודי הכנפיים והשוליים ה"פוצעים" מזמינים השוואה. תומרקין ריתך גרוטאות ברזל שונות יחד כגוף הצומח אנכית ממוט ברזל (המרותך לקטע קורה אופקית), מצמיח שלושה משולשי כנפיים מצד שמאל, מקבץ אמורפי פוצעני של קרעי גרוטאות מצד ימין ומין "כנף" שנשרה למרגלות המוט. הרושם הכללי הוא של גוף מרוטש בתהליך של ספק-כיליון והתפרקות וספק-צמיחה. תודעת האש, המהותית לעוף-החול הנשרף וקם לתחייה, מוצאת ביטויה במו עקיבות הריתוך (באש, כמובן) ובמו האסוציאציה הצורנית ללהבות.

מה לתומרקין ולעוף-החול בשנת 1959? תשובה אפשרית תקשור את הנושא לצילום של קרונות-מוות מימי השואה, שאותו צירף תומרקין ל"קטלוג" של תערוכת אסמבלאז'ים שהציג  ב- 1960 בביתן "הלנה רובינשטיין" בתל-אביב. זיקתו של הפסל לנושא השואה חזרה והוכיחה עצמה לכל אורך יצירתו.

ב- 1965 יצר תומרקין פסל נוסף בשם "פניקס", עדיין בגרוטאות ברזל מרותכות, אך הפעם בגובה 260 ס"מ. הייתה זו תחילת התקופה בה ריתך הפסל קני רובים לפסליו, ועתה עיצב מעטפת גוף גלילית פעורה, החושפת את "קרביה" הגרוטאיות, מתוכה מתנשא "צוואר" ארוך של מקבץ מוטות ברזל ובראשם "תפרחת" קוצנית של קני רובים. הפסל מקרין אלימות: מעטפת הברזל הקרועה והמנוקבת, "קוצי" הרובים, הגרוטאות האגרסיביות של ה"קרביים"  (משקולת כל שרשרת, קטעי צינורות עבים, מעין להב המפלח את המעטפת, ועוד). גלגל ברזל המרותך לפסל מאחור עשוי לסמל את ההתהפכות החוזרת ונשנית של העוף הנשרף וקם לתחייה. ככלל, "פניקס" של תומרקין מ- 1965 נראה כחיה מופשטת מייסרת ומיוסרת בה בעת. לצד פסלים דוגמת "רולאנד" (על שמו של הגיבור הפרנקי מהמאה ה- 8, המצביא האגדי של צבא שרלמאנייה) ו"הכניסיני תחת כנפך" – כולם מ- 1966-1965, כולם בברזל מרותך, כולם מאחדים את המעטפת עם הרובים – "עוף החול" של תומרקין מאחד ביקורת נגד אלימות המלחמות עם דואליות של פגיעות ותוקפנות אישיות, דואליות של קורבן ומקריב בעת ובעונה אחת, שהישרדותו כמוה כזו של עוף-החול. נוסיף עוד, שב- 1964 השלים תומרקין יצירתו והצבתו של מונומנט לשואה בנצרת-עלית, מה שעשוי להקרין גם על דימוי "עוף החול" שנה לאחר מכן.

סמוך למחצית שנות ה- 70 יצר תומרקין פסל נוסף בשם "עוף החול", שאותו הציב בצפון-חולון (בפינה הצפון-מזרחית של "כיכר הלוחמים"). זהו פסל אלומיניום אובליסקי, גיאומטרי ומינימליסטי באופיו: אנך דק וגבוה, המעוצב בדגנון פסלי ה"צלבנים" של תומרקין שמאותן שנים, עיבוד ל"מלנכוליה 1", תחריטו של אלברכט דירר מ- 1503. האנך – גוף העוף – נוסק ומפלח את המרומים. "כנפי" העוף ממוקמות בצורת V בתחתית הפסל בסמוך למבנה קובייתי. הזיקה ל"ציפור" של ברנקוזי אינה ניתנת להכחשה, אך זהו גם פסל תומרקיני מובהק דאז. האם "עוף החול" הנדון הגיב למלחמת יום הכיפורים?  האם המשיך להידרש לשואה (נושא שלא ירפה מפסלי תומרקין במשך שנים ארוכות)?

פסל החיות ואמן חיתוכי העץ, רודי להמן, הזדהה עמוקות עם המפעל הציוני, הגם שלא היה יהודי. ביצירות שלאחר "מלחמת ששת הימים" הוא התאבל על נפילת החללים, בה במידה שחש גאווה והתעלות אאופורית לרקע הניצחון הסוחף. במחברת, בה נרשמו בהקפדה כל הדפסיו, מצויין חיתוך-עץ מ- 1968 (שייצוגו אינו ברור, מלבד העורב המופיע בו) המכונה "זכר לחללים". אותה מחברת מגלה, שגם בשנים מאוחרות יותר, וככל הנראה לרקע חללי מלחמת-ההתשה, לא חדל להמן לשוב לאלגוריות האלגיות הלאומיות, וזאת ביוצרו חיתוכי-עץ בשם "נשר פצוע" (1975), "נשר גוסס" (1972) ואפילו… "פניקס" (עוף-החול הנשרף וקם לתחייה) מ- 1976. נכון לעכשיו, איננו יודעים כיצד נראה ההדפס.

מנשה קדישמן, תלמידו של להמן בשנות ה- 50 ובן דורו של תומרקין (אף הוא תלמיד של להמןבעין-הוד), יצר ב- 1963 רישום בדיו על נייר ושמו "פניקס": יצור מכונף, ספק ציפור ספק אדם ספק מלאך – צמח כאנך ממרכזה של גופת אדם שרועה. הרישום הקדים ביותר מעשרים שנה את עיסוקו האובססיבי לעתיד של קדישמן בנושא עקידת יצחק, מות הבנים במלחמות.

ב- 1980[6] יצר שרגא וייל, האמן מקיבוץ העוגן, שלושה תחריטים בנושא "פניקס" (או "עוף-החול"). היה זה שנים לאחר אובדן בנו ולאחר עיסוקו הרב בעקידות יצחק, ב"קוהלת" ועוד. תחריטיו הנדונים של וייל היו מונוכרומיים, חומים ברובם והם דחוסים בסמליות: בתחריט האחד, ניצב סולם, נשען על גזע עץ פירות (המוגנים בקוצים רבים) ומוליך אל עלוות צמרת צפופה, שבלבה נראים פרופילים של אב ובן (?). יונה לבנה מקננת בראש העץ. התחריט לילי: ירח גדול מאיר משמאל ומגלה לעינינו מתחת לעץ כיסא ושולחן, שעליו דפים עם אותיות עבריות.

בתחריט השני בסדרה, כתמים אמורפיים רבים מאכלסים את הדף מסביב לציפור וורודה (לוח חושן ובו תריסר "אבנים טובות" בגוונים שונים מכסה חלק מגופה). הציפור מקננת בראש מבנה אמורפי מופשט, שלמרגלותיו גזע עץ גדוע, שעליו מונח שופר. בתחריט השלישי נראה גבר מהרהר כנגד דפי ספר או מחברת, כשהוא יושב סמוך למבנה דמוי שולחן או מזבח (תריסר עיגולי אבני החושן מסומנים עליו), שלמרגלותיו אלומה קשורה וזר פרחים, ואשר ממנו בוקע ועולה "זר" גדול של אותיות עבריות, שהוא אולי גם להבות אש. בתוך סבך האותיות נראית ציפור דמוית יונה כשהיא פורשת כנפיה.

נציין עוד הדפס-משי מ- 1985 בנושא "עוף החול", בו נקט וייל בסמלים דומים. ההדפס איקוניני בצבעיו (זהב מקיף את האובאל המרכזי, העומד בסימן אדום וכחול). במרכזו בוערת אש גדולה מעל לגזע כרות, ממנו נשמט שופר, שמלת פסים (?). בראש האש ציפור לבנה גדולה, שבמרכז גופה לוח החושן וממנה נשמטות מספר נוצות. בפינה שמאלית תחתונה של ההדפס צייר וייל ציפור אדומה פורשת כנפיים מעל קן ובו שתי ביצים.

עוף החול של שרגא וייל הוא תפילה לתחיית הבן. מותו של זה מסומל בגזע הגדוע ובשופר, שהוא קרן האייל המאזכרת את עקידת יצחק והמבטיחה ישועה. צדודיות האב והבן המתגלים בלב הצמרת הם האמן והבן הנעדר. דפי הכתיבה והאותיות שבתחריטים השונים מייצגים את ההרהור של האב-האמן (הכתיבה כהדפסה אמנותית), אולי את תפילתו. סמלי החושן, אזכור שמלת יוסף, ומעל לכל – הציפור, עוף החול – כולם מייצגים כמיהה לנס-התחייה מתוך הלהבות של הקורבן הנשרף על המזבח. לכן, עוף החול של וייל נראה כיונה רכה ולא כאותן ציפורים אימתניות שפגשנו ביצירות של טמיר ותומרקין.

ב- 1989, זמן קצר טרם פטירתו ממחלה קשה, צייר אברהם אופק ציור בצבעי גואש על נייר וקרא לו "עוף החול". כאן צייר אישה נושאת כפותיה למרומים (על כפה הימינית מצויר ראש שור). ראש האישה משתלב במבנה של שעון חול – משולש תחתון וחרוט עליון, שממנו מבקיע עוף החול. מקורו של העוף מבקש אחר ראש השור. דומה, שהציור נהיר גם ללא כותרתו הארוכה, המספרת את הסיפור המדרשי (המובא לעיל) על עוף החול. בעקבות המדרש, חזר אופק אל גן-עדן והעניק לחווה מעמד מרכזי של זו שהאכילה, הן את אדם (בפרשת חטא פרי העץ) והן את החיות והעופות.  האישה – כאם וכרעיה –  היא גיבורה מרכזית ביצירת אופק מהעבר, כאשר חזרה ועוצבה (בסמל ובדימוי פיגורטיבי) כמגוננת, כמגשימת הפריון ומבטיחת הבית. עתה, זימן אותה האמן בהקשר הזמן ההולך וכלה מחייו (שעון החול) וכמי שנאחז באגדת העוף הנצחי. הוא, האמן, הוא הנשרף וכלֵה והוא העורג לתקומה. הוא קורא לאישה בבחינת זה שנתון בכף ידה (כאותו ראש שור שבכף ימין) וזועק לעזרתה.

הרי לנו, אפוא, אמנים שונים הנדרשים לאותו דימוי מיתולוגי, אך עושים בו שימושים שונים. האחד (טמיר) נוקט בו כסמל מיתולוגי להישרדות עם ישראל; השני (תומרקין) נוקט בו ספק בהקשר השואה, ספק כמחאה נגד המלחמות וספק כביטוי אישי של סבל והתחדשות; השלישי (להמן) חוגג באמצעות הדימוי את הניצחון במלחמת 67; הרביעי (וייל) משתמש בדימוי כתפילה לתחיית בנו המת; החמישי (אופק) מתפלל לתקומתו האישית ערב מותו.

 

1 בינואר 2013. במוזיאון ישראל מוקרנת עבודת-וידיאו של יוסף דדון ושמה "עוף-החול". רואים בה גבר תלוי בקצה כבל, גופו נייח, והוא מרחף במאוזן מעל חול המדבר. ריחוף מלאכי? ריחוף מיסטי? ריחופו של מת? והאם הוא עולה מחול המדבר או שמא בדרכו לנחות עליו, ואולי – מצב הביניים של זיקה למדבר ונתק ממנו? תהא התשובה אשר תהא, הרי לנו עוד "עוף חול", עוף חול אחר, שאיננו נשרף וקם לתחייה, אלא רק מאשר את המעוף ואת סביבת החול…

   

 


[1]  ראה: “Standard  dictionary of folklore: Mythology and Legend”, ed. Maria Leach, New-york, 1950, Vol.2, p. 869-868.

[2]  "הארץ",             . מצוטט בספרי, "משה טמיר: האפוס והמיתוס", המוזיאון הפתוח, תפן,

[3]  גדעון עפרת, "משה טמיר: האפוס והמיתוס", המוזיאון הפתוח, תפן, 2006, עמ' 63.

[4]  ראה צילום שם, עמ' 89.

[5]  ראה קטלוג "יגאל תומרקין – פאריז 1959-1957", גלריה "חזי כהן", תל-אביב, 2011.

[6]  אלבום ההדפסים של שרגא וייל (הוצאת גלריה "ספראי", ירושלים, 2000) מציין את 1983 כשנת תחריטי ה"פניקס". אך, מבט בתחריט מגלה במהופך את ציון שנת תש"ם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: