מחיקת אהרון אבני מההיסטוריה

       מחיקתו של אהרון אבני מההיסטוריה

 

ב- 1975 בקירוב פרסמה שרה ברייטברג, אז מבקרת אמנות ב"ידיעות אחרונות", מאמר ביקורת בשם "ציור העומד במבחן הזמן". במאמרה, שהגיב בהערכה לציורים בצבעי מים של אהרון אבני, שהוצגו בגלריה "אביאור" (אז, ברחוב גורדון התל-אביבי), התייחסה המבקרת למנגנוני "עולם האמנות" המכריעים גורלם של אמנים וציינה:

"יש מי שנוהגים לקרוא לקבוצה רבת פנים זו בכינוי המפחיד 'בית הדין הגבוה של ההיסטוריה'. אם זהו בית דין אפשר להמשיך את הדימוי ולטעון שאהרון אבני הוא מקרה לבג"ץ… אני באה להפנות את תשומת לבו של אותו 'בית דין של ההיסטוריה' על שלא נעשה לו צדק היסטורי. "[1]

 

הקולות לגאול את יצירת אהרון אבני משיכחה חזרו מדי עת לאורך עשרות השנים שחלפו מאז פטירת הצייר ב- 1951, אך דבר של ממש לא ארע. למעט, קומץ תערוכות זיכרון מוגבלות (האחרונה הוצגה ב- 1992 בגלריה של "מכון אבני" בתל-אביב, לרגל חנוכתה), שום תערוכה רטרוספקטיבית של אבני לא הוצגה במוזיאונים בשלושים וחמש השנים האחרונות. עיזבונו, למעט גרעין שהונחל לבני משפחה, נפוץ ונעלם בין סוחרי אמנות ומכירות פומביות, ללא שום תשומת לב מוסדית לייחוד ולערך של יצירת אבני. כך, תערוכה מקפת ויסודית שלו תחייב היום מאמץ מחקרי וליקוטי לא פשוט. "ציורים רבים 'הלכו לאיבוד' בנסיבות שונות", ציינה זיווה רון, אוצרת תערוכת הזיכרון ב- 1992.

 

התוצאות נראות בשטח: תצוגות האוספים הישראליים הפרטיים החשובים ביותר – של עמי בראון, יוסף חכמי ודוד עזריאלי – לא כללו ולו ציור אחד של אבני. בספרו המקיף של יגאל צלמונה, "100 שנות אמנות ישראלית" (מוזיאון ישראל, 2010), לא תמצאו שום ציור של אבני (את ההתעלמות ההיסטורית הזו תוכלו לאתר כבר ב"אמנות בישראל", שבעריכת בנימין תמוז ועם טקסט של יונה פישר ונוספים, מ- 1963). בספר "המוזיאון מציג את עצמו" (2011), בו חשף מוזיאון תל-אביב את אוספיו, נפלה החלטה מוזרה להתעלם אפילו מציורו החשוב של אבני, "דיוקן עצמי כחייל", הנמצא באוסף…

 

הנה כי כן, אהרון אבני – מי שהיה צייר מרכזי ומורה רב השפעה בתולדות הציור הארצישראלי, דמות מפתח באמנות המקומית בשנות ה- 40-30, דהה כמעט לחלוטין מהזיכרון התרבותי. ניתן לקבוע, שההתכחשות ליצירת אהרון אבני היא אחד החטאים הגדולים של המוזיאונים המרכזיים שלנו. באופן מפתיע, בתצוגת האוסף הישראלי באגף החדש של מוזיאון תל-אביב (ובניגוד להדרה מספר האוסף הכולל, כמצוין לעיל) תמצאו את "דיוקן עצמי כלוחם", ציור עגמומי וקודר של אבני  מ- 1948 (הציור זכה באותה שנה ב"פרס דיזנגוף"), עתיר בחומים-ירוקים האופייניים לו. הרוח הנוגה והאפלולית האופפת לא משו מרבים מציורי אבני: כשהצגתי ב- 1984 וב- 1987 את תערוכות "דור תש"ח באמנות ישראל" – דור שאבני תרם לו תרומה חשובה כאמן מבוגר (בן 42 באותה עת) המזדהה עם הלוחמים הצעירים – נוכחתי שאפילו ציור של חיילים המזמרים מסביב למדורה נראה כציור קינה.

 

הנה תקציר תולדות חייו הקצרים (האמן חי רק 45 שנים) של אהרון אבני (קמנוביץ), כפי שסוכמו באינטרנט:[2]

" נולד בשנת 1906 ביקאטרינוסלב, רוסיה. אביו היה מהנדס ובעל מכרות וחובב ציון נלהב. אמו, בת למשפחה מבוססת, הייתה ציירת ומשוררת. בנעוריו למד אבני ב"חדר" וב"ישיבה" ואף קיבל סמיכה להוראה. אבני למד בגימנסיה העברית בעיר מולדתו אצל המחנך והוגה הדעות פנחס שיפמן בן-סירה והעשיר את ידיעותיו בשפה אצל אברהם שלונסקי. בשנת 1923 החל אבני ללמוד באקדמיה לאמנות במוסקבה, שם הצטרף לקבוצת "החלוץ" ועלה לארץ-ישראל בשנת 1925. אבני הצטרף ל"הגנה" והיה אחד ממייסדי "הבחרות הסוציאליסטית", "הנוער העובד" וה"פועל". את לימודי האמנות המשיך אבני ב"בצלאל", ירושלים, שם למד בין השנים 19251928, ובשנת 1929 התיישב בתל אביב. בשנת 1930 נשא לאישה את חיה לבית סנדלרמן, ילידת אוקראינה. בשנה זו ערך תערוכת יחיד ראשונה בתל אביב ב"גמנסיה הרצליה" וב"בית קסלמן". בין השנים 19301932 שהה אבני בפריז, שם השתלם באקדמיה "גראנד שומייר". לאחר שובו, בשנת 1932, החל לעבוד כאדריכל בעיריית יפו, נתן הרצאות באדריכלות בטכניקום והיה למורה למתמטיקה בבית הספר של הקיבוץ גבעת השלושה. בשנת 1938 החל ללמד ציור ותולדות האמנות בבית ספר "תיכון חדש" בתל אביב. בין השנים 1929 -1930 אבני הציג בפעם הראשונה עם קבוצת אמנים צעירים בשם "מסד". הקבוצה, בה היו שותפים אמנים כגון אביגדור סטימצקי, אריה ארוך, צבי שור, יוסף קוסונוגי, דוד הנדלר, מרדכי לבנון, וישראל פלדי, ראתה עצמה כמייצגת הדור הצעיר של האמנים הארץ-ישראלים, והתנגדותם לקבוצת "אגד" הוותיקה בה היו חברים אמנים כגון נחום גוטמן, ראובן רובין, ציונה תג'ר ואחרים. לאורך השנים נערכו לאבני מספר תערוכות במוזיאון תל אביב, ובגלריות ומוזיאונים אחרים ברחבי הארץ. בשנת 1936 נערכת לו תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון תל אביב. הוא זכה בפרס דיזנגוף פעמיים, בשנים 1937 ו-1948. בשנת 1936 ייסד את ה"סטודיה" – האולפן לציור ופיסול של ההסתדרות, בייחד עם יחזקאל שטרייכמן ומשה שטרנשוס וניהל אותו עד מותו. עם מותו, בשנת 1951, שונה שמו של המוסד ל"מכון אבני".

 

אמנם, מימי לימודיו ברוסיה נשא עמו אהרון אבני את שרידי עניינו באימפרסיוניסטים הרוסיים האקדמיים – דוגמת ציורי היערות של שישקין, או ציורי הים של איזובסקי; אך, לימודיו ב"בצלאל" לא בלמו את נטייתו החדשה למבע האישי המודרני, ובעיקר לפוסט-אימפרסיוניזם ממטבחו של פול סזאן. עזיבתו את "בצלאל" של ש"ץ ב- 1928, ביחד עם חיים גליקסברג (בעקבות מרד שארגן אבני נגד תוכנית ההוראה במוסד – המרד הראשון ב"בצלאל"), אמרה התקוממות נגד האקדמיות העבשה של המוסד הירושלמי ונתק מהחוויה הארצישראלית החלוצית ברמות האדם והנוף. ואכן, ציורי אבני מסוף שנות ה- 20, מרביתם בצבעי מים, ייצגו נופים ודמויות, בעיקר נופים מקומיים: "מראה תל-אביב" (1925 בקירוב), "זיכרון-יעקב" (1927 בקירוב), "נווה צדק" (1928 בקירוב), "נוף במושבה" (1929-1928). אקוורל של "דיוקן", שהוצג ב- 1982 בין ארבעת ציורים בצבעי מים של אבני בתערוכת "שנות העשרים באמנות ישראל" (מוזיאון תל-אביב), ממזג ליריות ובנייה "סזאנית" ארכיטקטונית מעודנת מאד של פני הדמות, המיוצגות ללא פרטי רקע (דבר שיאפיין את דיוקנאותיו של אבני בעתיד). הדיוקן, על שקיפותו הרבה, טובל באור, אך נשלט על ידי הלך נפש נוגה-חולמני של הגבר המיוצג. אקספרסיביות ונטייה לאטמוספירה רומנטית יהפכו יותר ויותר למאפיין היסוד של ציורי א. אבני. זו התקופה בה הפך אבני (ועמו, גליקסברג, ידידו) ל-

"חלוצים בעל כורחם, כשהלכו לעבוד בסלילת הכביש לארמון הנציב הבריטי בירושלים, בה עבדו יחד עם יהודים יוצאי קווקז, בוכארה וכורדיסטן שהתיידדו איתם והפכו להם […] 'מודלים' לציוריהם."[3]

אהרון אבני של שנות ה-40-30 היה מנושאי הדגל הגדולים של הציור הצרפתי בארץ ישראל. הריאליזם של קורבא וקורו הומר לעתים בפוסט-אימפרסיוניזם של ווייאר ובונאר, ומעל לכל, לא נותר אדיש לאקפרסיוניזם של חיים סוטין (סוטין הותיר חותם עז בציור הארצישראלי של שנות ה- 30). אך, לא אלה בלבד: אליאס ניומן כתב ב- 1939 בספרו "Art in Palestine":

"הוא ביקר בפאריז מספר פעמים ולמד רבות מפיסארו, מאנה, קורו וממשיכיהם ווייאר, מארקה ואוטרילו."[4]

ואכן, שהייתו של אבני בפאריז בין 1932-1930 הייתה ארוע מכונן מבחינתו. ויותר משנתפס ל"אסכולה היהודית של פאריז", נתפס לציור הצרפתי הגדול לדורותיו:

"שעה שחבריו נחפזו מבית-נכות אחד למשנהו, היה אבני היחידי שנהג להשתהות באולם אחד של ה'לובר'. בשיטתיות היה עובר מתמונה לתמונה, מסתכל, משווה וחוזר על עקבותיו, כדי לגלות בתמונה עוד פרט, שלא השגיח בו מקודם. ורק בסיימו סיורו המדוקדק היה עובר לאולם שני ושלישי."[5]

 

ציורו של אבני היה לפות כליל בידי רוח הציור הצרפתי, על גווניו השונים הנ"ל (וזוהי הרוח שהנחיל אבני לתלמידי ה"סטודיה" שלו – אסתר פרץ-ארד, ציפורה ברנר, צבי מילשטיין ועוד), אך היה ספוג ברגישות אישית אותנטית המוקרנת מהאווירה האפלולית-כהה ומתנועת המכחול האקספרסיבית. בהתאם, ציור אופייני של אבני הוא "סדנת האמן" (צבעי שמן, 1945): תפנים נוגה ועתיר צללים של הסטודיו, מואר מתוכו באור "רמברנדטי" צהבהב-ירקרק. בשולי הסטודיו ניצב הצייר, חציו בצל, ליד כן הציור, כאשר במרכז יושבת אישה (פניה מטושטשות) ליד שולחן עם קנקן פרחים, מנדולינה בידה: ציור, מוזיקה ומלנכוליה חברו יחדיו בתפנים שכולו הפנמה, רגש, מסתורין ו… צניעות המדיחה את האני היוצר לשוליים.

במקביל, ריאליזם אקספרסיבי עם חומים מונוכרומיים שבנוסח קורו אפיין את סגנון הציור שהנהיג אבני ב"סטודיה" ואשר גם התמחה בו אישית (וראו ציור השמן, "מעשן המקטרת", המצויר כולו בגוונים חומים, שנות ה- 40, אוסף בנק דיסקונט, תל-אביב). זהו אותו "רוטב חום", שאודותיו סח מרדכי נרקיס בסקירתו את הציור הארצישראלי בשנת 1934.[6] כנגד זאת, ראו את ציור השמן, "דיוקן חייל" (1940 בקירוב, אוסף משפחת האמן[7]), ראש גבר חבוש כובע אדום וסיגריה בפיו, המצויר בפוסט-אימפרסיוניזם של גוונים רכים ומוארים. ב- 1941 כתב קרל שוורץ בספרו, "האמנות היהודית החדשה בארץ ישראל":

"אהרון אבני אוהב טונאליות רכה והוא מצייר במכחול רחב. הוא מחונן בחוש צבעים עדין. קביעותו נובעת מתוך התאפקות ידועה, אבל מאידך גיסא הריהי מפריעה לו להתפתח באופן חופשי יותר. בפאריז, שהשפיעה עליו השפעה מכרעת, צייר אבני כמה תמונות קטנות המגלות במידה מספקת את סגנון יצירתו האמנותית, שהוא מתמיד בו גם כאן."[8]

 

הביקורת הארצישראלית קלטה אפוא את ריבוי הפנים של אהרון אבני, כשם שהייתה ערה להשפעות הצרפתיות העזות על יצירתו: "איזה ערפל פסוודו-ווייָארי כיסה כמו בתבלול את הבד הגדול, וחבל שהבד גדול הוא.", כתב חיים גמזו בעקבות התערוכה הכללית של אמני א"י בבית "הבימה".[9] על ציור "דייגים עם שחר", שהוצג ב- 1944 בתערוכה הכללית ב"הבימה" כתב גמזו: "בדמויות הדייגים השפעת פרנסואה מילֶא. השפעה ברוכה."[10]  לימים, ב- 1951, שנת פטירתו של האמן, כתב גמזו ב"ציור ופיסול בישראל":

"שנים רבות התלבט ועד סוף ימיו לא הגיע אל אותה חירות יצירה בה מדביר האמן תחתיו את כל ההשפעות ומשלב אותן בתוך סגנונו האישי."[11]  

 

"אקלקטי", קבעה זיוה רון בדפים שליוו את תערוכת הזיכרון מ- 92. לפי יונה פישר, זיקתו של אבני לציור הצרפתי מתחלקת בין השפעת האינטימיזם הפוסט-אימפרסיוניסטי בשנות ה- 30 לבין השפעת האקספרסיוניזם בשנות ה- 40.[12]  אהבתו של אבני לציור הצרפתי הייתה נטועה בערצתו לציור האירופאי בכלל ב- 1946 ערך מסע בן מספר חודשים לאיטליה (מחוז ההשראה של קורו!) עם תלמידיו וכן עם ציונה תג'ר, נחום גוטמן ואריה לרנר. ב- 1950 ערך סיור אמנותי בספרד, פאריז ושווייץ.  לפי גבריאל טלפיר, מיטב תערוכותיו היו אלה שהציג בעקבות ביקוריו באמסטרדם או בספרד ("ביצירות אלה נתגלתה כל עוצמת רגישותו המיגוונית וכל להט צבעיו…"[13]). בהתאם, מבקרים שונים זיהו אף הם את שיא יצירתו של אבני בציורי הנוף המאוחרים שהביא מוונציה, מורנו, גרנדה וסביליה.

השתעבדותו של אבני לאמנות אירופה השתלבה בחוסר העניין שלו ב"מזרח". אבני לא צייר ערבים, כפרים ערביים, פולקלור ערבי וכו':

"מה שלא עשה אבני כרוב חבריו בתקופה המוקדמת של הציור הארצישראלי הוא, שלא הכניס לבדיו ולדפיו מהפולקלור המזרחי. ציורי הנוף שלו עם קליטתו לתוכם את משחקי אור וצל, עם בדי העצים הכבדים והמסולסלים כמו אצל קורו, עם הצבעוניות שבין הירוק והכתום הנוטה לוורדרדות, היו ממיטב הפריטים האימפרסיוניסטיים שלו. לעומת אלה, ציורי הפנים והדוממים שלו, הבנויים בקפידה מסוימת מבחינה ארכיטקטונית, היו מושפעים בלי ספק ממורשתו של סזאן כשעבודת המכחול היא בקווים ישרים ובלתי מסוכסכים…"[14]

 

נושא מרכזי בציורו המוקדם של אהרון אבני היה איש העמל, ביטוי לארץ ישראל החלוצית שמתוכה צמח. באוסף המשכן לאמנות בעין-חרוד נמצאים ציורי שמן של "פועל" ושל "דייגים בגינוסר". באוספו של המחבר נמצא ציור גואש של פועל יושב על האדמה בלב שדה סמוך למעדרו. אך, מבט כולל ביצירתו מעלה עניינו המתמשך של אבני לתוך שנות ה- 40 בדמות האדם בכלל: "אשת הצייר לבנון", "ילדה תימנית", "ראש ילדה", "כלה", "בת הצייר", "דיוקן עצמי" וכיו"ב. בכל אלה חוזרת ההתמקדות בראש (ולכל היותר, פלג הגוף העליון), המיוצג על רקע נייטראלי, מבע מלנכולי מהורהר, תום, אור פנימי הקורן מהדמות, נטייה לגוונים חומים-ירוקים, עיצוב רך, מגעי מכחול אקספרסיביים. את העידון הנפשי שבדמות ואת הייצוג האקספרסיבי הענוג שבעבודת המכחול נקל לראות בציור השמן, "נגן המפוחית", הנמנה על אוסף עדה ומיכאל כספי, תל-אביב. באוסף רחל ומרדכי פרידמן בהרצליה-פיתוח נמצאים שני ציורים מצוינים של אבני – דיוקן אישה ודיוקן אם ובת – שניהם שופעים ליטופי מכחול ענוגים ואינטימיות טעונה באהבת אדם.

הקביל לדיוקנאות עיסוק מתמשך ורב של אהרון אבני בנופים, ארצישראליים ואירופאיים. באוסף משפחת אבני נמצא את הציור "נוף בן-שמן" (1940 בקירוב)[15], שניתן לראותו כמייצג אופייני של תפיסת הנוף של הצייר. מבט "סזאני" קולט קבוצת בתים מתגודדת מאחורי מסך של עצים. הנוכחות דומה לזו של כפר אירופאי כלשהו. אפלולית נחה על המיחבר, שגווניו נוטים לחומים וירוקים. גזעי העצים וענפיהם מתפתלים בקדמה בגליות, עלוותם הכהה מיוצגת בכתמים מופשטים. אנכי הגזעים נענים במשיחות מכחול אופקיות ארוכות המרכיבות את האדמה, שעליה נראות מרחוק שתי דמויות מופשטות אנונימיות ואשר מאחוריהן מתגלים ארבעה בתים דבוקים זה לזה וצופנים סודותיהם. הרושם המתקבל הוא של סינתזה בין ציור כפר פוסט-אימפרסיוניסטי לבין ציור אקספרסיוניסטי ממטבחו של סוטין. סינתזה זו תאותר גם בציור השמן, "נוף" (שנות ה- 40), שנמנה בעבר על אוסף משה גור-ארי, תל-אביב.

הפרק המאוחר של ציורי אבני עמד בסימן מלחמת השחרור. סדרת ציורים בצבעי שמן ובצבעי מים, אלה גם אלה בגוונים החומים-ירוקים האופייניים ובטון נוגה, ייצגו את הווי הלוחמים – דיוקן מתנדב, חיילים על הג'יפ, חיילים סביב המדורה, אך גם פציעה ("בבית החולים") ומוות ("אם שכולה על קבר הבן"):

"בסוף ימיו ניסה לבטא את אווירת הדריכות והכוננות ורוח ההקרבה העצמית שהקיפו את היישוב כולו עם פרוץ מלחמת העצמאות. באהבה רבה צייר לוחמים, והבליט את האנושי שבהם, את הרוחני שבדיוקנאות בחורי ההגנה והפלמ"ח. הוא הביא את דבר האמנות אל המשלטים, בשאתו על כתפיו תיקים עבים גדושי תמונות בהן היה מלווה הרצאותיו על אמנות ועל חיי אמנים. החה משיח עם הבחורים על סגולות היופי, שעות מספר לפני צאתם לקרב, אשר תכופות לא שבו ממנו עוד. הוא השרה אווירה של נוי על שעות חייהם האחרונות. גם עצמו ראה כלוחם, כאחד הלוחמים האלמונים ותמונתו האחרונה הייתה אבטופורטרט, כשלראשו חבוש כובע הגרב הנודע מימי ראשית מלחמת הקוממיות."[16]

 

                                   *

תהליך מעניין אפיין את התגובות הביקורתיות לתערוכותיו של אהרון אבני לאורך השנים. כמחצית שנה קודם פטירתו (ממחלה קשה), ערך האמן תערוכה מיצירותיו בפאריז וזכה לביקורות חיוביות. אחת מאלו הודפסה בקטלוג הצנוע שליווה את תערוכת הזיכרון ב- 1952 בבית האמנים בירושלים, בה הוצגו 59 ציורים בצבעי שמן ומים. במבוא לקטלוג ההוא נכתב:

"עם מותו של אבני איבדה האמנות הישראלית אחד מאמניה ויוצריה הגדולים, ואבידה היא לכל מוקירי האמנות בישראל."

ניצחון ההפשטה באמנות הישראלית, ובעקבותיה, גלי האוונגרד למיניהם, לא העיבו על הרושם שהותירו ציורי אבני במבקרי האמנות, ולו בהקשרם ההיסטורי היחסי. באפריל 1973, תקופה בה כבר חגגה האמנות המושגית את ניצחונה בין ירושלים לתל-אביב, הגיב אמנון ברזל לתערוכת אבני בגלריה "צ'מרינסקי" בתל-אביב (אלמנת האמן, חיה אבני, ניהלה את הגלריה לאורך עשרות שנים, ופה הוצגו תערוכות זיכרון שלו ב- 1961 ו- 1973), בכותבו:

"ציורים אלה היו מן המעולים שנוצרו כאן באותן שנים…"[17]

"ציורי אווירה", הגדיר א.ברזל את יצירת אבני וביטא מחאתו נגד מוזיאון תל-אביב, "שהתרחק מלהציג תערוכה מקיפה של יצירותיו."

הביקורות שבו והללו את תערוכות אבני בשנות ה- 70 וה- 80 (התערוכה הרטרוספקטיבית במוזיאון חיפה נערכה ב- 76 במלאת 25 שנים לפטירת האמן). בתחילת 1983, לרגל תערוכת זיכרון לאבני בגלריה "נלי אמן" בתל-אביב, כתב נסים מבורך ב"הארץ":

"…ניתן לקבוע שהיה אחד מבכירי אמניה של ארץ ישראל. […] האקוורלים שלו עוצרים, לעתים, את הנשימה."[18]

 

אלא, שמשהו אירע בשנות ה- 90. האם היה זה תולדת עלייתן של מבקרות אמנות צעירות, שההיסטוריה המוקדמת של האמנות הישראלית הייתה זרה להן? כלום היו המבקרות תוצר של עידן פוסט-מודרני, שיושרה, אותנטיות ורגישות כבר אינן מהוות בעבורן ערךאמנותי מספיק כשלעצמו? כך או אחרת, לתערוכת אבני ב"גלריה החדשה" של "מכון אבני" (1992, כזכור), הגיבה סמדר שפי ב"הארץ" בהסתייגות בוטה; וכשהיא עונה לטענת השכחת אבני בתודעה הציבורית, כתבה:

"התערוכה אינה יוצרת רושם שאכן נעשה עוון לאבני."[19]

כמוה, סירבה רותי דירקטור ב"מעריב" להתרגש מהצגת אבני ב"מכון אבני" ולא במוזיאון:

"לפחות תערוכה כמו זו שבמכון אבני אל לה להיות מוצגת במוזיאון."[20]

והרי לכם אירוניה היסטורית מרה. לאורך עשרות שנים זוכה אמן לתהילה מפי מבקריו הרבים, עד שבא דור חדש "אשר אינו יודע את יוסף" ועד שבאה רוח הזמן ומשנה את הטעם והערכים, והנה – כל אותם המהללים, מבקרים מוערכים דוגמת ישורון קשת, אריה לרנר, אמנון ברזל, מרים טל, נסים מבורך, שרה ברייטברג ועוד ועוד – נותרים כמי שלא הבינו דבר וחצי דבר באמנות לעומת המבקרות בנות-זמננו. האמנם? חומר למחשבה.

ואף על פי כן, ניתנת האמת להיאמר: אהרון אבני לא פרץ דרכים חדשות באמנות הישראלית וספק אם הספיק לגבש שפה אישית מובהקת. דבקותו בערכים הציוריים המסוימים, על כיווניהם השונים (מדי?), חסמה בעד מגמות מודרניות יותר שהתגבשו במהלך שנות ה- 40 והיא גם שאחראית לפרישה של יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי מה"סטודיה" של אבני וייסודם בתל-אביב את ה"סטודיה" האלטרנטיבית שבסימן פיקאסו ובראק. זכויותיו האמנותיות של אהרון אבני נמצאות, לפיכך, יותר בתחום תרבות הציור, ההעמקה לשורשים הצרפתיים השונים, נאמנותו לעצמו, האקספרסיביות האותנטית והרגישות ההומאנית. ברובד זה, בולט אהרון אבני משכמו ומעלה בציור הארצישראלי, ולצד פעולתו כמורה רב-השפעה ב"סטודיה" שהקים, יצירת אבני ראויה לכיבוד ושימור בזיכרון התרבותי הישראלי. אמנים מקבילים לו במגמת "הציור הארצישראלי" – מנחם שמי או צבי שור – זכו שמוזיאונים יקדישו להם תצוגות קבע (מוזיאון חיפה, מוזיאון פתח-תקווה ועוד). אחרים (דוגמת ראובן רובין, נחום גוטמן, משה קסטל) זכו שמוזיאונים נבנו להנצחת יצירתם. אהרון אבני לא זכה לכל ההנצחות הללו וכמו נגזר על יצירתו להתאייד.

אין להשלים עם זאת. לא יעלה על הדעת, ששום רטרוספקטיבה רצינית של אהרון אבני לא תוצג באחד המוזיאונים הגדולים שלנו, כפי שלא יעלה על הדעת היעדר ספר מקיף על יצירתו. להזכירנו: תערוכות היחיד המוזיאליות של אבני נערכו ב- 1935 (מוזיאון תל-אביב), 1938 (בית הנכות הלאומי "בצלאל", ירושלים, ובמוזיאון תל-אביב), 1945-1944 (מוזיאון תל-אביב), 1952 (מוזיאון תל-אביב ומוזיאון לאמנות חדשה בחיפה), 1958 (בית יד לבנים, פתח-תקווה) ו- 1976 (מוזיאון לאמנות חדשה, חיפה). במילים אחרות, מה שהחל כעניין מוזיאלי אינטנסיבי ומרכזי, פינה מקומו לעניין הולך ופוחת, כמו גם פעניין ריפריאלי יותר ויותר, ששיאו 35 שנים של התעלמות מוזיאלית גמורה. נכון להיום, אפילו קטלוג של ממש אין בידינו בנושא ציורי אבני. רק תרבות חולה תשלים עם

התעלמות מקוממת שכזו. נציין, שגם בעבר הרחוק, גם כשהכירו אוצרים ומבקרים בחולשות המסוימות של אי אלה מציורי אבני, הם לא התכחשו לערכם ולחשיבות מקומם בפנתיאון האמנות המקומי. אדרבה, קראו דברים שכתב אויגן קולב, דובר המודרנה המקומית, ב- 1952, לרגל תערוכה של  ציורי אבני שאצר במוזיאון תל-אביב:

"הוא היה דמות ידועה בחיי האמנות שלנו, לא אישיות המפלסת דרכים חדשות, לא מחדש, אך צייר כן ורציני. הוא יצר הרבה, ייתכן אפילו יותר מדי, לא תמיד באותה רמה; ובציבור נוצרה במשך השנים דעה מסוימת שהיה בה מן השגרה. את הדעה הזאת רצינו לתקן בתערוכת הזיכרון שלו ולנסוך על ידי כך אור נכון יותר על מפעלו." ("על המשמר", 9.5.1952)

                                                *

ב- 2007 התפרסמה בעיתון מודעה המבקשת לאתר ציורים של אהרון אבני לקראת תערוכה וספר על האמן. דבר לא קרה מאז.   

  

 


[1]  שרה ברייטברג, "ציור העומד במבחן הזמן", "ידיעות אחרונות", 25.9.1975.

[2]  לחילופין, ראו את הביוגרפיה בספרו של גבריאל טלפיר, "100 אמנים בישראל", גזית, תל-אביב, 1971, עמ' 61-60. פרטים נוספים ניתן למצוא בתיקו האישי של אהרון אבני בארכיון ע"ש ג.שרובר במוזיאון ישראל, ירושלים.

[3]  דוד גלעדי, "מסילות באמנות", יבנה, תל-אביב, 1986, עמ' 11.

[4]  Elias Newman, “Art in Palestine”, Siebel Company, New-York, 1939, p.27.

[5]  חיים גמזו, "ציור ופיסול בישראל", דביר, תל-אביב, 1957, עמ' 52.

[6]   "ספר השנה של ארץ ישראל לשנת תרצ"ד", עורך: פ.לחובר, שם, תל-אביב, 1934, עמ' 335.

[7]  צילום הציור ב"סיפורה של אמנות ישראל", עורך: בנימין תמוז,  מסדה, תל-אביב, 1980, עמ' 62.

[8]  קרל שוורץ, "האמנות היהודית החדשה בארץ ישראל", ראובן מס, ירושלים, 1941, עמ' 78-77.

[9]  "הארץ", 9.5.1941.

[10]  "הארץ", 2.5.1944.

[11]  חיים גמזו, "ציור ופיסול בישראל", אשכול, תל-אביב, 1951, עמ' 

[12]  בקטלוג "האקספרסיוניזם הארצישראלי בשנות ה- 30  וקשריו עם אסכולת פאריז", מוזיאון ישראל, 1972, ללא מספור עמודים. בתערוכה זו הוצג אבני עם שלושה ציורי שמן מאוסף הדסה אבני, אלמנת האמן.

[13]  לעיל, הערה 2, עמ' 61.

[14]  לעיל, הערה 3, עמ' 12.

   [15] צילום הציור בספר "נופים באמנות ישראל", ד.ק.גראוברט, ירושלים, 1984, עמ' 69.

[16]  לעיל, הערה 5, עמ' 53.

[17]  "הארץ", 27 באפריל, 1973.

[18]  "הארץ", 28.1.1983.

[19]  "הארץ", 14.6.1992.

[20]   "מעריב", 19.6.1992.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: