Archive for נובמבר 30th, 2011

נובמבר 30, 2011

עוף-החול באמנות הישראלית

                על כמה עופות-חול באמנות הישראלית

על עוף-החול – פֶניקס בלעז – למדנו ממקורות שונים. ב"בראשית רבה (וילנא)", פרשה י"ט קראנו:

"(חוה) האכילה את הבהמה ואת החיה ואת העופות. הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול, הה"ד (איוב כט) וכחול ארבה ימים. דבי רבי ינאי אמרי: אלף שנה הוא חי, ובסוף אלף שנה אש יוצאה מקנו ושורפתו, ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים וחי. ר' יודן בר"ש אומר: אלף שנים חי ולבסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטין ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים."

המסורת היוונית העתיקה העניקה את השם "פניקס" לציפור המצרית האגדית שסימלה את השמש השוקעת והזורחת מחדש, ומאוחר יותר – הרודוטוס, פליניוס ואחרים העשירו את המיתולוגיה של הציפור הפלאית.[1]  התרבות הישראלית הייתה סמוכה למקור היהודי, כאשר אימצה את עוף-החול כסמל מוות ותחייה לאומיים, משמע – סמל הישרדות מתוך אסון.  בעיקר, זוהה סמל העוף הנדון עם השואה והתקומה, אך הוא שימש גם כסמל הנצחה לנופלים במלחמות. לא מקרי הוא שם הפואמה של יעקב כהן מ- 1953, שנים ספורות לאחר הכרזת המדינה, "עוף החול", בה קראנו:

"עוף החול נראה בארץ!/ עוף החול !/ וכי מי לא שמע את שם העוף הזה הפלאי ?/ זכות עמדה מיוחדת לו/ ומרבה ימים הוא, אלף/ חי שנים הוא ,/ ומקץ שנות אלף, כי יעוף מזוקן/ הוא שורף את עצמו לאפר./ מן האפר לתחייה קם,/ עצמיו ,כנפיו מצמיח ,עוף צעיר,/ בראשונה עוף רענן חיים וחשק !"

 

מה פלא, שהאמנות הישראלית  נדרשה מספר פעמים לדימוי של "עוף החול" וזאת בהקשרים היסטוריים, לאומיים ואישיים גם יחד. באוגוסט 1957, השנה בה יצר את ציורו, "עוף החול" (צבעי שמן על בד, 65X181 ס"מ), הציג טמיר תערוכת יחיד במוזיאון לאמנות חדשה בחיפה. ציורי הפרסקו שלו מתחילת שנות החמישים פינו מקומם לציורי שמן חומריים מאד, הנעים לעבר יתר אקספרסיוניזם (יש שכתבו אז על הפשטה אקספרסיוניסטית). בביקורת בעיתון "הארץ" ציין אברהם רונן:

read more »

נובמבר 30, 2011

מחיקת אהרון אבני מההיסטוריה

       מחיקתו של אהרון אבני מההיסטוריה

 

ב- 1975 בקירוב פרסמה שרה ברייטברג, אז מבקרת אמנות ב"ידיעות אחרונות", מאמר ביקורת בשם "ציור העומד במבחן הזמן". במאמרה, שהגיב בהערכה לציורים בצבעי מים של אהרון אבני, שהוצגו בגלריה "אביאור" (אז, ברחוב גורדון התל-אביבי), התייחסה המבקרת למנגנוני "עולם האמנות" המכריעים גורלם של אמנים וציינה:

"יש מי שנוהגים לקרוא לקבוצה רבת פנים זו בכינוי המפחיד 'בית הדין הגבוה של ההיסטוריה'. אם זהו בית דין אפשר להמשיך את הדימוי ולטעון שאהרון אבני הוא מקרה לבג"ץ… אני באה להפנות את תשומת לבו של אותו 'בית דין של ההיסטוריה' על שלא נעשה לו צדק היסטורי. "[1]

 

הקולות לגאול את יצירת אהרון אבני משיכחה חזרו מדי עת לאורך עשרות השנים שחלפו מאז פטירת הצייר ב- 1951, אך דבר של ממש לא ארע. למעט, קומץ תערוכות זיכרון מוגבלות (האחרונה הוצגה ב- 1992 בגלריה של "מכון אבני" בתל-אביב, לרגל חנוכתה), שום תערוכה רטרוספקטיבית של אבני לא הוצגה במוזיאונים בשלושים וחמש השנים האחרונות. עיזבונו, למעט גרעין שהונחל לבני משפחה, נפוץ ונעלם בין סוחרי אמנות ומכירות פומביות, ללא שום תשומת לב מוסדית לייחוד ולערך של יצירת אבני. כך, תערוכה מקפת ויסודית שלו תחייב היום מאמץ מחקרי וליקוטי לא פשוט. "ציורים רבים 'הלכו לאיבוד' בנסיבות שונות", ציינה זיווה רון, אוצרת תערוכת הזיכרון ב- 1992.

 

read more »