הוולאסקזים של אורי ליפשיץ

            הווֶלָאסקֶזים של אורי ליפשיץ

 

במחצית ינואר 1972 הציג אורי ליפשיץ במקביל בשתי הגלריות דאז של "גורדון", תל-אביב, תערוכת יחיד, שהיא –  להערכתי – האיכותית שבכל תערוכותיו. לא מכבר שב הצייר מחודשים ארוכים בספרד, ועתה הציג את מרכולתו – ציורי שמן על בדים גדולים ותחריטים. בלט בתערוכה השיג-ושיח הציורי שניהל ליפשיץ בציוריו אלה עם מספר קלסיקונים של הרנסנס (ליאונרדו), הבארוק (וורמיר, ולאסקז) והרומנטיקה (גוייא), שביצירותיהם פגש במסעותיו באירופה, ובעיקר כמה יצירות שחווה ב"פראדו" שבמדריד.

 

מעניינת וחידתית ההעדפה ה"קלאסית" של ליפשיץ. לכאורה, סביר שהצייר הדיוניסי מתל-אביב יתחבר לחושניות הסוערת של פאול רובנס ולבככנליות של טיציאן. אך, לא: דווקא הרמוניה אידיאלית של דה-וינצ'י ושלווה טרנסצנדנטלית של וורמר גירו את עיניו, שלא לדבר על פרטים מאד לא דרמטיים בכל היצירות שמהן "טעם". להלן, אנסה להבין את המהלך הליפשיצי בכל הקשור להידרשותו לדייאגו ולאסקז בשלושה ציורי שמן מתערוכת 72.

 

הציור האחד הוא "על פי ולאסקז", שמן על בד (89X130 ס"מ), 1971. מלבן שמאלי עליון של הציור "מארח" דמות מציורי הצייר הספרדי, שעיניה מופנות כלפינו. מימין לדמות, מלבן גדול של רישום במכחול שחור המייצג חזית ארון, מפתח גדול נעוץ בחור-מנעולו ומעליו דימויים רשומים של תפוח-עץ ושל כתר (מעל רישום מתיילד של ראש גבר). חלקו התחתון של הציור גדוש בשרבוט פרוע במכחול לבן, בדימויים פרחוניים בתכלת, ועוד. ככלל, הציור מאחד הפשטה אקפרסיוניסטית, הפשטה לירית ופיגורטיביות ונראה כמי שצויר בזריזות ובבלתי-אמצעיות.

 

מה פשר הציור הזה? דפדוף בקטלוג האוסף של ה"פראדו" מגלה את ציורו הענק של ולאסקז מ- 1635, "כניעת ברֶדָה". זהו אחד מציורי הניצחונות הצבאיים של פיליפ ה- 4, שאותם הזמין מציירי החצר שלו. כאן מיוצג המצביא ההולנדי כשהוא נכנע בפני המצביא הספרדי (ומעניק לו את מפתח העיר) לאחר שמונה חודשי מצור על ברדה, 1625. מתוך כל הקומפוזיציה המורכבת של חיילים, מפקדים, סוסים, המוני חניתות (שמו הנוסף של הציור הוא "החניתות"), העשן המיתמר מהעיר שברקע ועוד , בחר אורי ליפשיץ בדמות אחת בלבד – בחייל הקיצוני משמאל, זה הרחוק מכל מהמרכז הדרמטי של אקט הכניעה וזה שמפנה מבטו אל עבר הצייר (ולעברנו). בבגדיו הירוקים ובמבטו, החייל הזה הוציא את עצמו מכלל האירוע הצבאי החגיגי. ספק רב אם יש לו עניין של ממש בטקס. הוא מחזיק ברובה בנון-שלנטיות על כתפו, כמו היה זה מקל טיול, ואין בהופעתו מדמות הלוחם. ליפשיץ בחר דווקא בו והתקרב מאד אל פניו, כשהוא מבודדו מכל הקשר של חניתות, דגלים ושאר נוכחים. עתה הוא מזווג עם הארון הנעול. הכתר המופיע בחלקו השמאלי העליון של הארון מייצג, מן הסתם, מלכות, שביחד עם רישום התפוח עשויה להתפרש במונחים אקזיסטנציאליים (ממטבחו של אלבר קאמי) – כערגה לגן-עדן, לאומניפוטנציה, לאושר. המפתח הגדול כמו מבטיח לנו, שרק אם נפתח את הארון – נגלה בתוכו את סוד האושר (הגוון הוורדרד שבתחתית הארון כאילו מאשר עולם שכולו טוב).

 

אלא, שבעולמו של אורי ליפשיץ מתנפצות אשליות. האלימות המבוטאת בשרבוטי המכחול ובכאוס הדיסוננטי של הדימויים תותיר את הארון סגור לעד. דמות החייל הספרדי של ולאסקז תייצג אנושיות המופקעת, חרף כל גילוייה הבארוקיים, מההרואי, מהחגיגה, מהכוחני, מהצבאי, מהמלכותי. החייל מהפינה השמאלית של ולאסקז הוא "כל אדם" החי ומת מבלי שצלח את המרחק האינסופי המפריד בין הקיום הפרוזאי לבין הגעגוע לבלתי מושג.

 

ציור שני "על פי ולאסקז" (כך שמו), באותו גודל, אותו מדיום ואתה שנה, מייצג תמונה שונה לחלוטין: בצד שמאל של הבד, מסגרת מעוינת המחולקת באלכסון לשני חלקים: בחלק העליון מכחול חופשי מייצג ראשו של בחור צעיר, שזֵר ירוק עם תפרחת וורודה שזור בשערו. חלקו התחתון של הטרפז מאוכלס ברישום מתיילד – שטוח ופרימיטיביסטי – של "ראש". מימין לאלה, רישום במכחול של תפנים חדר: על הקיר, תמונה מתיילדת של "אישה" ואילו על שולחן המכוסה מפה פרחונית מונחת כוס בירה עצומת ממדים. בין השולחן לבין המסגרת המעוינת – תחום ביניים של שרבוט פרוע ונזילות צבע.

 

ראש הבחור הצעיר עם הזֵר מהווה ציטוט חופשי ביותר של אורי ליפשיץ מציורו הנודע של ולאסקז, "ניצחון בכחוס" (1629). הציור, הידוע יותר בשם "השתיינים" או "השתויים", מייצג חגיגת בציר עממית בספרד של ראשית המאה ה- 17, אך ולאסקז לא הסתפק בתמונת האיכרים השתויים והקבצן המגיח מאחוריהם, כי אם מיזגה בפרודיה על סצנה מיתולוגית: אחד החוגגים כורע ומוכתר בזר מידי בכחוס.

 

לאור נתונים אלה ברור, שנושא ציורו של אורי ליפשיץ הוא השתייה. בכחוס של ולאסקז עבר טיפול החייאה יסודי בידי הצייר הישראלי: גווני עלי הגפן שלראש אל-היין, אשר בציורו של ולאסקז הפכו חומים, מונפשים בידי ליפשיץ ומוריקים באביביות, המועצמת בתפרחת הוורודה שאינה נוכחת בציור הספרדי. ספל הבירה הגדול בימין הציור הישראלי מהדהד את כוס היין שאוחזת אחת מדמויותיו של ולאסקז, ולא פחות מכן, את שמחת השתייה לשוכרה של האמן הוא עצמו. חגיגת בכחוס של ולאסקז הופכת בידי ליפשיץ לחגיגת נעורים ואי-רציונאליות, כאשר ראשו של בכחוס מתפקד כמין אל-נעורים. רגרסיה שבציור המתיילד נוטלת את האמן אל שחר חייו ואל ראשוניות תמימה הקודמת לפשרה עם הגיון וחוק. פרץ השרבוט הכאוטי מבטא סירוב לדין החברתי הדכאני. ציורו הנדון של ליפשיץ הוא תשובתו האולטימטיבית ל"מיסטר רבינוביץ'" הזעיר-בורגאני, המככב לאורך ציורים (ופסלים) של האמן מאז סוף שנות ה- 60 (וגם בחלק נכבד מציורי הסדרה הספרדית מ- 71). בהקשר זה, לא נחטיא את רישומי-האגב הספונטאניים של הקופסאות, שניתן לאתרם בציור הנוכחי (מעל ספל הבירה) ובציור הקודם (מעל ראשו של החייל הספרדי) – מוטיב ליפשיצי מוכר עוד מאז סדרת "הסכיזופרנים" שלו משנות ה- 60 – הקופסא כדימוי של קונפורמיזם ודיכוי קיומיים.

 

ציור שלישי בנושא "על פי ולאסקז" (עדיין, שמן על בד, 1971, 89X116 ס"מ) מסובך יותר מקודמיו, ולא כל הדימויים בו ברי פענוח: במרכזו, רישום של מבנה ארון, שמתוכו מגיח כלפי מעלה ראש איש, ששיערו עטור זר פרחוני. סמוך לראש האיש מצויר ראש חייה-שֵד, שאת רגלה אנו רואים נמוך יותר. מעין הילה מאירה מעל ומשמאל לראש האיש. מבנה פריזמה מצויר מתחת לראש, ונמוך ממנו נגלה מגבעת, ומתחת לה – קולב גדול. צורת לב גדולה מצוירת בצדה השמאלי של ה"תיבה", ואילו בימין הציור נמצא את אותיות המילה "אמבסד"  (שגרירות) רשומות בלועזית בטור יורד. הוסיפו פרחוניות דקורטיבית משמאל, צורות גיאומטריות מימין, שרבוטים ומיתקפות מכחול – והרי לכם ציור מורכב מאין כמותו.

 

את ראש האיש אימץ אורי ליפשיץ מציור נוסף של ולאסקז שבאוסף ה"פראדו" – "ישו הצלוב", 1632 בקירוב. ליפשיץ תלתל יותר את קווצת שיערו הארוך של ישו, הנשמט משמאל לפניו, הסיט ממקומה את ההילה שהאירה את ראש ישו של ולאסקז, ובעיקר – המיר את נזר הקוצים בזר פורח. את המגבעת אנו מזהים על נקלה ככובעו הנצחי של "מיסטר רבינוביץ'", המוזכר לעיל, ואילו הקולב שייך אסוציאטיבית לארון ולחליפתו הקבועה של אותו רבינוביץ'. הצלוב המקולל הפך לצלול המבורך, אולי בן דמותו של האמן, אויבו האולטימאטיבי של הרבינוביצ'יזם. רוח התחריטים ה"נוצריים", שנוצרו במקביל לציורים הספרדיים, נושבת בציור זה בהיבטי האלימות והמפלצתיות שעטף ליפשיץ את דת האהבה. צורת הלב הרשומה מאשרת אהבה אירונית, כמובן, הזכורה מציורי ג'ים דַיין, אמן ה"פופ" האמריקני. מה פשר המילה "EMBASAD" הרשומה מימין? קשה לדעת: בציורים אחרים בסדרה כתב ליפשיץ מילים גסות בספרדית (דוגמת  COJONES – ביצים), או PRIMAVERA – אביב באיטלקית (אולי הד לביקור במוזיאון "אופיצי" בפירנצה ולפגישה עם ציורו של בוטיצ'לי הנושא שם זה), כך שאין להכליל, מעבר לעצם ההזדקקות הציורית (ברוח ה"פופ-ארט") לצורת האותיות הדפוסיות ומעבר לאסוציאציה אישית בלתי נהירה (שם של מלון? שגרירות כלשהי?).

 

כך או אחרת, ציורו הנדון של אורי ליפשיץ מעמת את הבינוניות הזעיר-בורגאנית עם דמותו המבורכת של האינדיווידואל ואיש הרוח המיוסר, מסוג העימות שנאתר בציור "על פי הסעודה האחרונה לליאונרדו". שלושה הציורים ה"וֶלָאסקֶזיים" של ליפשיץ מתחברים אפוא, למיתקפה של היחיד, היוצר האותנטי, היצרי והחופשי, כנגד מערכות חברתיות ופשרות קיומיות. כדרכו בציוריו ובפסליו, מעמת ליפשיץ את האני האותנטי עם האני החד-ממדי ומאשר את אמנותו של "אדם מורד".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: