הקרקס הקיומי של מרדכי מורה

                         הקרקס של מרדכי מורה

 

בעבור התחריט המעולה שלו מ- 1964 –  "רצח החפים מפשע" – זכה מרדכי מורה בפרס הביינאלה בפאריז, 1968. כאשר יצר את התחריט, היה מורה בן 27, חמש שנים לאחר סיומו את "בצלאל החדש", ומזה שנתיים (לאחר השתלמות נוספת בת שנתיים ב"אקדמיה לאמנויות יפות" בפירנצה) אמן החי ויוצר בבירת צרפת, בה הוא ממשיך לפעול עד עצם היום הזה. כשהוא מתמחה בתחריט יבש, החל מורה להמשיל משלים הגותיים-קיומיים בהדפסיו, תוך נטייה למרחב הדתי ובשילוב של טרגדיה וקומדיה.

 

במיחברי התחריטים של מורה הרבו להופיע תהלוכות, במות ומופעי קרקס, בהם כיכבו חיות למיניהן שעברו התעללויות אלימות ביותר, כולל צליבות. ואכן, הזיקה למיתוס הנוצרי אינה זרה לציוריו של מורה, יליד בגדד שבעשרות השנים האחרונות קרוב אצל המסורת היהודית. ראו ברקע "רצח החפים מפשע" את שורת העטלפים הצלובים לצד הציפור הצלובה; ראו את ציפור הטרף בקדמה הימינית של התחריט, שהמוני חצים נעוצים בגופה כמו הייתה מין סבסטיאן הקדוש; ואף ראו את החולדה בפינה השמאלית של קדמת התחריט, שעולה באש המוקד כמו הייתה קדושה נוצרית מוקעת. כמובן, שכותרת התחריט – "רצח החפים מפשע" – מהדהדת את גזירת השמָד שגזר הורדוס על תינוקות יהודיים, כמסופר ב"ברית החדשה".

 

מורה, כאמור, אלגורי בכל דימויי העינוי ה"נוצריים" הללו, ונושאו הוא המצב הקיומי האנושי בסימן סבל והתעמרות. בהתאם, כאשר ציפור הטרף הגוססת שלו שואלת "לאן?" (מילה הבוקעת בכתב ממקורה), לא שאלה ציונית פיירברגית היא שואלת (הגם שמוטיב "היהודי הנודד" יעלה בעוצמה בתחריט מ- 1968, בו יהודי זקן מעוצב כצלוב וכלהטוטן על חד-אופן מעל תמונת חיות הטובעות במבול ולצד ציטוט מ"תהלים" – "ממעמקים קראתיך ה'…"), כי אם מבטאה, בדרכו ההומוריסטית של הצייר, גרוטסקה קיומית של חוסר מוצא.

 

באותה עת של מחצית שנות ה- 60 הפליא מורה לשכלל את שפת רישומו התחריטאי, ובפרט בכל הנוגע לייצוגן האלגורי של חיות. שוב ושוב, עוצב המצב האנושי כקרקס נורא של השפלות ואכזריות: בתחריט מ- 1966 "דו-קרב בקרקס" חמור רוכב על אופניים כנגד ליצן גוץ וקרח הרוכב אף הוא על אופניו, שניהם חמושים בחצים שלופים, זה נגד זה, ושניהם נוהגים על קורה צרה ונוכח מבטן של חיות (ונערה לוליינית). בתחריט מ- 1967, "מצעד עם סנאי", צועד הסנאי מאחורי ציפורים מהלכות על שתיים ועלמה עירומה עם אוזני חיה וזנב (לראשה, שלושה עופות משופדים על מוט) – כולם סובבים את זירת הקרקס בתהלוכה טקסית מגוחכת וטראגית כאחת. בתחריט, "ניצחון האישה: השוט" מ- 1968, מייצג המופע הקרקסי חיות צלובות ונעוצות חצים עד מוות, עת בקדמת ההדפס גוררת אישה עירומה, שוט בידה, ליצן קשיש וארוך-זקן הכרוע על ארבע עם כלב היושב על גבו הגבנוני.

 

תת-הכרה, חלום ומיתוס משמשים בערבוביה ביצירותיו של מורה, קומדיות אנושיות מרות, שיומרו בעתיד, בין השאר, בחזיונות מיסטיים, "קבליים" ומשיחיים בין השאר. במאמר זה אני מבקש להתמקד בקרקס של הצייר, אמן הנוכח-לא-נוכח בשולי התודעה של עולם האמנות הישראלי העכשווי.

 

המטאפורה של הקרקס, בבחינת אספקלריה של המצב הקיומי – הליצני, האשלייתי, נטול השורשים – מוכרת היטב מהאמנות המודרנית הצרפתית (והאמריקאית, אם להתייחס למתווה הפיסולי של "הקרקס", יצירתו המיניאטוריסטית של אלכסנדר קאלר מ- 1932-1926). אנחנו זוכרים את מטאפורת הקרקס מהז'ונגלרים העגומים ושאר הלהטוטנים הנודדים והמלנכוליים של פיקאסו ב- 1905; אנחנו זוכרים אותה מציורי אדגר דגא, אוגוסט רנאר, ז'ורז' סרא, טולוז לוטרק (כל אלה שאבו דימוייהם מביקורים ב"קרקס מדרנו", שהיה ממוקם בפאריז במונמארטר, בבולבאר רוששוואר 63), ז'ורז' רואו, מארק שאגאל (ראו להלן) ועוד; אנחנו זוכרים את המטאפורה הזו מפסליו הצבועים של אלכסנדר ארכיפנקו בנושא "קרקס מֶדֶרָנו" (1913) ומציורי פרננד לז'ה שמאז 1918 ועד לציורו "המצעד הגדול" (1954) ולאלבום הליתוגרפיות שלו מ- 1950 הנקרא "הקרקס". נוסיף עוד, שליצנים (עגומים) הציפו במאה ה- 20 את האמנות הצרפתית המודרנית  – ברנאר ביפא, יותר מכל – עד כי טבעו בבאנאליה ובקיטש. הספרות האירופית המודרנית תמכה במגמת הקרקס ביצירות דוגמת סיפורו של פרנץ קפקא – "אמן התענית" (1922), המחזה "מחכים לגודו" של סמואל בקט (1950) – בו עוצב צמד הנוודים כסוג של ליצנים, ספרו של היינריך בל – "המוקיון" (1963), ועוד. גם המחזאות הישראלית אישרה את המטאפורה של הקרקס הקיומי לפחות ב"הצוענים של יפו" לנסים אלוני (1972)’ "נמר חברבורות" ליעקב שבתאי (1972)  ו"אדם בן כלב" ליורם קניוק (1968).

 

האמנות הישראלית לא נותרה אדישה למגמה ואת דמות הלהטוטנים נאתר כבר בציור מוקדם של מרסל ינקו מ- 1918 בקירוב; את הליצנים נאתר בציורים של משה קסטל משנות ה- 30 ושל פנחס ליטבינובסקי משנות ה-50-40; את הלוליין נגלה ברישומי אביבה אורי מ- 1958. מעט מאוחר יותר, נוכל לפגוש בליצניו העצובים (חובשי כתר הנייר) של יוסל ברגנר משנות ה- 70-60.  בשנות ה- 70 מוכרים לנו ציורי ה"פופ" הסוריאליסטיים של עודד פיינגרש שבסימן מופעי האבסורד; וכמוהם הלהטוטנים ברישומי הדיו הליליים של יוסף הירש משנות ה- 80-70; ועדיין במחצית שנות ה- 80 נמצא את ראשי מוקיוניו הגרוטסקיים של משה גרשוני מצוירים על קופסת נעליים שהושטחה (ובראה צורת צלב). אמנית שהתמקדה במיוחד במטאפורה של אנשי הקרקס הייתה עפרה צימבליסטה, שבין דמויותיה היצוקות זכורות אלו ממיצב ה"קרקס" (1994) –  אחת המרחפת על טרפז, אחרת הניצבת על רגלה האחת על כדור, נוספתת המטפסת למרומים על סולם-חבלים ועוד. ב- 1999 כתבתי:

"…משחקיה של עפרה צימבליסטה לבשו אופי של קרקס ותיאטרון. לקראת תערוכת היחיד שלה במוזיאון הרצליה 1990) כבר עיצבה סביבה גדולה של עירומים קפואים, צבועים בכחול עמוק, וכוללים ז'ונגלר, מריונטה, איש בחישוק, רקדניות ועוד. שילובם בתבליטי המוות הקודמים אישר את התחושה הקודרת-מורבידית שעלתה מהקרקס העגום והמומת הזה. היעדרו של המוקיון לא מנע הסתתרותו בחביון האקזיסטנציאליסטי של כל דמות מהדמויות המוצגות. לא לחינם, ליקטנו לקטלוג התערוכה אסופה של קטעי הגות וספרות משל קפקא, בקט, הסה, שולץ ועוד. 'המיצב האנושי', קראנו ללקט, שנושאו הוא המצב האנושי כליצנות טראגית וכפארסה מחרידה. שהרי, מיצבה של צימבליסטה היה אוסף של בדידות, דאגה ('אנגסט'), חרדה […], של בריחה אל המופע כמפלט אחרון מפני התהום."[1]

 

לאור רקע היסטורי זה, לבטח חלקו המוקדם, ניתן לקבוע, שמרדכי מורה פסע על נתיב רעיוני ואמנותי סלול היטב, כאשר אימץ בשנות ה- 60 לתחריטיו את המרחב הקרקסי. כפי שנטען בהמשך, ישיבתו בפאריז ספגה את ההידרשות הרבה למטאפורה זו באותה תקופה. במות הקרקס שלו, נדגיש, צצו בתחריטיו בין 1967-1964 בבחינת "תיאטרום מונדי", תיאטרון העולם.

 

עוד ב- 1958, במהלך לימודיו ב"בצלאל החדש", צייר מרדכי מורה בצבעי שמן על בד את "תהלוכת המתייסרים" – תהלוכה נוצרית של המונים הצועדים ברחוב ומניפים דגלים למיניהם בידיהם. מבלי דעת, חייב את עצמו כבר אז למיזנסצנה של המופע התהלוכתי הטראגי, כשם שתחריט שלו מתחילת אותה שנה – "חתול קדוש" – שחשף מאחורי החתול פיגורות (חיות) במסיכות – הגדיר, מבלי דעת, את זיקתו העתידית של תחריטי מורה לבימת התיאטרון. חיות מעונות וציפורים צלובות הופיעו כבר בזמן לימודיו בפירנצה, וב- 1962 – עדיין באיטליה – החלו נושאי הקרניבל והתהלוכות לעלות ביצירתו. אך, תחריטיו הראשונים של מורה בנושא הקרקס נוצרו, כאמור, ב- 1964, בפאריז, בהם – "רצח החפים מפשע", המתואר לעיל, ו"הרהורים על גזר-דין-מוות". בזה האחרון נראים סנאי (?), סוס (?) ושור (?) צועדים מימין לשמאל במצעד פתיחה של מופע כמו-קרקסי: הסנאי לבוש ומתופף בתוף, הסוס לבוש ומרכיב את השור על כתפיו ובידו שוט של מאלף. מנגד, בצד שמאל של התחריט, נראה ראם (?) חד-קרני, שבגופו נעוצים חצים, והוא לוגם מקדרה בשארית כוחותיו (או, שמא נוטף נוזל מפיו). ממעל, ב"שמֵי" התחריט, ציפור נעוצת חצים, ראם(?) נוסף תלוי על חבל וגופו משופד בחצים, ומימין מגיח ראש נחש. במחזה הזוועה הזה צופות מנגד ארבע חיות היושבות על ספסל: תרנגול, שפן, חתול וקוף – כולם בלבוש קרקסי (השפן במדי ליצן). עתה מתחוור לנו, שלא סתם בטקס פתיחה של מופע קרקס אנו צופים, כי אם בטקס הוצאה קולקטיבית להורג. זהו טקס נטול חסד עליון. דומה, אכן, שבעולמו הרוחני של מרדכי מורה בשנות ה- 60 טרם אושר קיומו של אלוהים, לפחות אלוהים מושיע. הקיום האנושי, שמעבר לאלגוריה החייתית, הוא מופע של ביזוי וייסורי שאול. הנה כי כן, בתחתית תחריט מ- 1966, "תהלוכה", ובו צועדות בסך חמש חיות לבושות, נעוצות חצים ועטויות מסיכות, רשם מורה בצרפתית:

"אני מה שאני. ליצן בגורלי. יצרן מסיכות. עם ראש של חתול. זנב של תרנגולת. אני לועג לעצמי וצוחק. אני מוקיון מרצונו של אלוהים. אני נע ברחובות עם הקוף והפיל שלי. […] אני בנו של הלילה. קוסם מסיכות: הן בוכות, הן צוחקות לפי רצוני…"

 

היה זה, כזכור, באותה שנה, שמרדכי מורה יצר את תחריטו, "דו-קרב בקרקס", שתיאורו הובא לעיל.

 

הקיום המתגלה בתחריטים המוקדמים של מורה – עליז וחוגג, לכאורה. ב"ריקוד חצות", תחריט – 1964, מרקדים יחדיו (על רצפה שעליה נגלה גם עקרב ועכבר) סנאי, חתול ותייש, לבושים בבגדי אדם ובידיהם שוט, שיפוד(?) ומוט שבקצהו תולה נבלת חיה (אולי גור נמרים). זהו מחולם של המענים, עת ברקע תלויים ראש ערוף של חתול וציפור שחצים נעוצים בגופה. בהתאם, המטאפורה הקרקסית של מורה היא אוקסימורונית: הבידור הקרקסי, האמור לשעשע, מעוצב כזירת ייסורים ומוות.

 

לאורך עשרות בשנים שמר מ.מורה אמונים לנושא הקרקס הקיומי, כשהוא נע בין דרגות שונות של גרוטסקה, שחרור הקו, שילוב הצבע וכו'. ב- 2001 הציג בגלריה "דוקאן" שבמארסיי תערוכה בשם "האדם ומסיכותיו", שהורכבה מציורי שמן ואקריליק על בדים גדולים. בין אלה יכולנו למצוא את "חג החמור" (או "יום החמור") מ- 1987 (אקריליק על בד,130X162 ס"מ) – תהלוכה של בני אדם עם מסיכות של ראשי חיות, לשונן שלוחה מפיהם בתאוותנות, אוחזים בגולגולות של חיות, או במוט ובראשו נערה מוצלבת, ועוד, ומעל לכל זאת  – ספק בובת-ענק ספק-פגר של חמור, אשר על גבו רוכב ליצן עם מסיכת גולגולת-מת והוא מכה בתוף. מסורת "יום החמור" (שנהוג לזהותו עם יום השוטים") היא חגיגה נוצרית שראשיתה במאה ה- 9 לספירה והיא נמשכה עד למאה ה- 16. "יום החמור" היה יום של פריקת עול חוקים וערכים: צואה נשרפה במקום קטורת, כמרים ונזירים זללו ושתו עד אובדן חושים, וכומר זוטר נבחר לשמש כבישוף. אלא, שמרדכי מורה ניכס את המסורת הנוצרית הזו להיסטוריה ולזיכרון היהודי, כאשר האכזריות של הטקסים והמופעים קושרה בציוריו המאוחרים יותר לשואה, לשריפתם ולצליבתם של יהודים בטליתות (סדרת "שנות האפלה, 1995-1990). וכך, תהלוכת חוגגים בטקס צליבתו של ילד (1989-1986) כוללת בסופה כנר החובש כובע-קלון יהודי. במקביל, ציור המונים גרוטסקיים המריעים ומקללים למרגלות שלושה צלובים (שני בני אדם וציפור) נקרא "פוגרום" (1990).

 

מה גרם למרדכי מורה לפנות לנושא הקרקס ב- 1964? תשובה סבירה: עצם עניינו ההיסטורי העמוק בייצוג חיות ובטקסים. אך, סביר לא פחות, שמורה נשאב אל הפופולאריות הרבה של נושא הקרקס בתרבות הצרפתית בשנות ה- 60. שכן, קשה להפריד בין עיסוקו של מורה בנושא לבין ספר צילומים פופולארי מאד, שיראה אור בפאריז ב- 1965, האלבום "הקרקס של איזיס", עם טקסט של ז'אק פרוור ועם איורים של שאגאל. צילומיו של איזיס בשחור-לבן חשפו עולם קרקסי רווי בליריקה מלנכולית וממוזג בגרוטסקה רכה ומכמירה. אפשר, שמכריע יותר עיסוקו של שאגאל בנושא הקרקס. ב- 1950 צייר האמן בצבעי שמן את "הריקוד והקרקס" ואת "הקרקס הכחול" – שני ציורים הנמצאים באוסף מוזיאון "טייט" בלונדון. ב- 1962 החל שאגאל עמל על סדרת 38 הדפסי אבן, "הקרקס", סדרה שתצא לאור ב- 1967 בחסותו של אמברואז וולאר, סוחר האמנות הנודע שהיה חסיד נלהב של קרקסים ואשר עודד את שאגאל לטפל בנושא. נקודת מוצא להדפסים שמשו ציורי גואש בנושא הקרקס ששאגאל צייר בפאריז עוד ב- 1927-1926, ואשר עתה היוו בסיס ל- 23 הדפסים צבעוניים, להם נוספו 15 בשחור-לבן.

 

ציורי הקרקס של שאגאל מתקופותיו השונות הסגירו עולם קסום ולירי, שרוח מוזיקה שורה עליו והוא טבול כולו באהבה לאישה ובהארמוניה אידילית בין אדם לחיה (כולל תרנגולות ועזים, כמובן). נימה מלנכולית חלחלה לציורים הללו וזו הובהרה על ידי שאגאל:

"בעבורי, הקרקס הוא מופע מאגי החולף ונגוז בדומה להוויות העולם."

 

נדגיש: תחריטי הקרקס של מ.מורה מ- 1964 קדמו להדפסי האבן של שאגאל בנושא (אף כי לא לציורי השמן והגואש של שאגאל, של לז'ה ושל אחרים המוזכרים קודם), כפי שקדמו במעט לאלבום צילומיו של איזיס. גם אם הכיר מורה את יצירתו של שאגאל בנושא הקרקס, ברור שתשובת תחריטיו הפוכה בתכלית: לא אהבה, הארמוניה ואידיליה, כי אם אלימות, אכזריות, כאב ומוות. מורה אימץ למטאפורה של הקרקס את המסר האקזיסטנציאליסטי שהיה כה מקובל בפאריז של שנות ה- 50 (סארטר, קאמי וכו') ואשר הופנם למחזאות האבסורד הצרפתית (יונסקו, בקט וכו'). "הגהינום הוא כאן", ניסח סארטר במחזהו "בדלתיים סגורות" (1944), ומרדכי מורה בא לאשרר זאת בדרכו האלגורית.

 

 

 

 


[1] מתוך: גדעון עפרת, "המחזוריות הסטאטית", קטלוג תערוכת עפרה צימבליסטה, קונסטהאלה שוואבן, 1999, עמ' 29.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: