אני זוכר את יהושע נוישטיין כאן

                    אני זוכר את יהושע נוישטיין כאן

 

באוקטובר 2011 השתתף נוישטיין בתערוכת רישומים יוקרתית ב"Untitled Gallery" שבניו-יורק והציג מסדרת "ניירות הפחם", שביצירתה החל עוד בשחר שנות ה- 70 ואשר אליה חזר במהלך השנים ועד לאחרונה. בביקורת, שפורסמה ב- 29.10  בכתב-העת המקוון, “The Daily Beast” מצאנו כתוב:

"כמובן, שהסדרה אומרת כיום משהו שונה ממה שאמרה בעת שנוישטיין החל לעסוק בה: אז היא עסקה בטרנספורמציה של פריט יומיומי; עכשיו היא מבטאת מנה גדולה של נוסטלגיה לשיעתוק הקדם-דיגיטאלי. השחור של הנייר מרעיש יותר מתמיד."

 

סיכום שכזה את סדרת "ניירות הפחם" מחמיץ לחלוטין את המורכבות והעומק של הרישומים הללו. כי נוישטיין אינו עוסק בהם בשאלת השיעתוק, לא בהקשר הוואלטר-בנימיני הנודע, ולבטח לא בהקשר של נוסטלגיה לעידן האנלוגי. להלן ניסוחו של האמן עצמו ב- 1992 את פשר עניינו בניירות הפחם:

"אני משתמש בנייר פחם משום שהוא מעביר דימויים תוך קישור המשטחים המרובדים, ומשום שזהו חומר להשלכה לאחר שימוש ונטול הילה של אמנות. […] השחור של הפחם הוא קרום שמנוני, מצבור של אפשרויות רישום. בדומה לסרט במכונת הדפסה ולאבקת צילום-עותקים, השחור של הפחם נושא בחובו את המהות – הארומה – של אינספור היפעלויות."[1]

 

אני מבקש לטעון, שניירות הפחם של נוישטיין אומרים אף יותר מזאת. לשם כך, חובה עלינו לחזור לרגע קט ללונדון, 1972: ב"גלרי-האוס" שבווייטצ'אפל הוצגה תערוכה קבוצתית של שישה ישראליים, "אפידיוויט" (הצהרה בשבועה) שמה, ובה תלה נוישטיין, בין השאר, צילום שחור-לבן של עצמו כשהוא משעתק על קיר הגלריה באמצעות נייר פחם צילום של ציור מעשה ידי ג'ורג' גרוס, שתלה בעבר באותה נקודה בדיוק. "אני זוכר את ג'ורג' גרוס כאן", קרא נוישטיין לעבודתו, שכמו ביקשה לשחזר את הנוכחות הנעדרת של האמן היהודי הפוליטי ההוא, הפליט שנמלט מגרמניה לרקע עליית הנאציזם. נייר הפחם תפקד בעבודתו זו של נוישטיין כמגשר בין עבר להווה, או – במילים אחרות – כאמצעי זכירה. נייר הפחם תפקד כמדיום הנחלה: הוא העביר מידע מרובד עליון לרובד תחתון לצורך קיבועו. בתפקידו כיוצר עותקים, נייר הפחם תפקד כארכיון, ובתור שכזה, שב והבטיח את ה"כתיבה" כזיכרון: נייר הפחם כאמצעי להדפסת מסמנים בהכרה הזוכרת. משהו בסגון "דפדפת הפלא", שעליה כתב זיגמונט פרויד ב- 1925.

 

איני מתכחש לעובדה הנוספת, שה"פחם" נושא עמו גם את זיכרון השריפה, העקיבה, האפר שלאחר האש, שלאחר "שריפת הכל", holo-caustos במובנו הפוסט-סטרוקטורליסטי[2] ובמובנו ההיסטורי. בהתאם, אני מוצא קו מקשר בין נייר הפחם לבין "טרנספר" – זכוכית מפויחת (ממוסגרת במסגרת זהב בארוקית) שנוישטיין הציג במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן ב- 1988: האמן איפשר לצופים לגעת בפיח, ואצבעותיהם הכתימו את הקיר מסביב לעבודה. הפיח תפקד כחומר טרנספורמטיבי ממקום למקום, אך גם מזמן לזמן. וכאשר נוישטיין פייח את קירות האולם העליון של הביתן הישראלי בבייאנלה בוונציה, 1995, הוא ברא חלל-אֵבל (רצפת האולם אוכלסה מתחת לזכוכיות באינספור אותיות, מילים ומשפטים שהתרסקו והתפוררו), לב מטאפורי ותמצית זיכרון של האלימות המופעלת בה בעת, מבחוץ ומלמעלה, על "ארכיון הספרייה הלאומית" הגודש את הביתן. אולי גם תמצית האידיאה של האלימות הפועלת בתוך הארכיון (ברוח "מחלת ארכיון" של ז'אק דרידה, 1995). ב- 1996 הייתה זו תצוגת "שריפת ספרים קדושים" (משטחים שחורים, מסומנים בשרידי שורות, שלמרגלותיהם ערימות של אותיות). כמובן, שכל "ערי האפר" של נוישטיין מהשנים 2001-1998 מתקשרות אף הן לפיח-פחם של הניירות. שכן, מה אצרו ה"ערים" הללו במפות-האפר התלת-ממדיות והסביבתיות שלהן אם לא זיכרון היסטורי אפל וביקורתי?

 

אך, אני חוזר אל תחילת שנות ה- 70, השנים בהן גיבש נוישטיין את שפתו הרישומית שבסימן האפיסטמולוגיה של הזיכרון ושל ההיסטוריה. אלה הן השנים בהן טבוע היה האמן בחותם אישיותו ופועלו של מורו-לשעבר ב"סיטי-קולג' שבניו-יורק (בו למד נוישטיין בין השנים 1960-1958) – הנס כהן. ההיסטוריון הנודע (שנפטר ב- 1971 בגיל 80) התמחה בסוגיות הלאומיות והטיף לסינתזה בין לאומיות ואנושיות (סינתזה שרוסקה כליל באירופה של שנות ה- 40-30, השנים בהן חיבר ה.כהן כמה מחשובי ספריו). ב- 1964, כשהודיע לו תלמידו, יהושע נוישטיין, על כוונתו לעלות לישראל, נתקף הפרופסור הקשיש הלם.

 

אך, התלמיד נשא ארצה בתודעתו את תלמוד מורו, וכבר בעבודות המושגיות המוקדמות שלו – שבצילום וברישום – ביקש נוישטיין לאשר את האמנות כזיכרון, כהכרה היסטוריוספית. הנה כי כן, בתערוכת האביב של אמני ירושלים, 1969, הציג רישום שהסתמך על תכונת השקיפות של הנייר, משמע – הרישום "זוכר" את צדו האחר של הדף. בתערוכת "משקוף" (שנקראה "מיכלאנג'לו), ירושלים, השתתף נוישטיין עם פנקס שכלל סדרת רישומים: כל רישום התפתח משרטוט שעקב אחר קווי השרטוט שעל הדף הקודם. פעם נוספת, הרישום הזוכר, הרישום כזיכרון. ב- 1971, בתערוכת "מושג פלוס אינפורמציה" במוזיאון ישראל, הציג נוישטיין שורת צילומים המתעדים מהלך הדרגתי של יציאה מהמוזיאון החוצה אל העולם, יציאה המודעת וזוכרת את עצמה: א. צילום חלקת קיר שהוקצתה לתצוגה. ב. צילום תוך-הקיר שמאחורי העבודה המוצגת. ג. צילום אחורי הקיר. ד. צילום הסיטואציה שמעבר לקיר… שנה מאוחר יותר, בתערוכה הקבוצתית בווייטצ'אפל, שהוזכרה לעיל, הציג נוישטיין קבוצת צילומים המתעדת – א. צילום של "מראֶה" חוץ המתגלה מתוך הגלריה; ב. צילום הצילום מאותה נקודה בה צולם ה"מראה"; ג. צילום של צילום-הצילום מנקודה נסוגה בחלל כלפי חוץ; ד. וכו' וכו'. ב- 1976, בתערוכה הבינלאומית במוזיאון ישראל, "האמן והצילום", חזר נוישטיין על אותה פעולה צילומית הדרגתית, אלא שהפעם נע מהחוץ – הכניסה למוזיאון – פנימה אל מקום התצוגה בתערוכה. בקטלוג ציין:

"שימוש בתצלומים בסדר מסוים כדי לעצב מודל זיכרון. מידע חדש מצמצם את המידע שנקלט לפני-כן, אך מרחיב את יחדת החלל-זמן…"

 

זו התקופה – המחצית הראשונה של שנות ה- 70 – בה שכלל נוישטיין את רישומי הקיפול/קריעה שלו, תרומתו המכרעת לרישום האפיסטמולוגי (זו הוכרה בידי רוברט פינקוס-וויטן כתרומה בעלת ערך בינלאומי), רישומים שאותם הציג האמן ב- 1974 במוזיאון ישראל בתערוכת "רישום מעל ומעבר". אלה הושחרו בצדם האחד בהתזה, כך שקריעתם ו/או קיפולם חשפו גם את הלבן האחורי או הפנימי. ההתזה השחורה תזוהה אפוא כמקבילה כלשהי לנייר הפחם. כי בסדרת נייר-הפחם נטל נוישטיין מספר ניירות-פחם ביחד עם נייר-העתקה לבן, קיפל את כולם יחד כך שנוצר כיס של ארבע עד שש שכבות. עתה פעל על השכבה העליונה בפעולות של קריעה, ריטוש קווי, גזירה וקיפול, כך שפער "חלונות", סימן מלבנים, ברא משולשים, קווים מקבילים ושאר תצורות גיאומטריות מינימליסטיות (שנענו באקספרסיביות של אקט הקריעה והריטוש). הקיפול והקריעה אפשרו פֶרמוטציות של הבאת האחור קדימה ו/או חדירה, פרישת השלם כמורכב מחלקיו וכו'. תמיד התהליך הוא אקט של דה-מיסטיפיקציה עצמית של הרישום בבחינת "מה אני באמת". אך, לא פחות מכן, זוהי דה-מיסטיפיקציה של מהלך הזכירה ההיסטורית: הזיכרון המודע את עצמו, כך שתובטח הביקורתיות. אם תרצו, גרסתו של נוישטיין ל"היסטוריזציה" שלפי ברטולט ברכט.

 

את סדרת "ניירות הפחם" הציג נוישטיין ב- 1992 בתערוכת יחיד במוזיאון "אולברייט נוקס" שבבפאלו, ניו-יורק (הסדרה שבה והוצגה בגלגולים שונים במקומות וזמנים נוספים). בקטלוג התערוכה שוחח מנהל המוזיאון, דגלאס שולץ, עם נוישטיין, שהעיד (שלא כדרכו, יש לציין) על הזיקה בין ניירות הפחם לבין משקעים שהוא נושא מאז ילדות:

"זכור לי, במעורפל, מגורים במרתפים, כילד עם הורי. היה חשוך, בטוח ותָחום. החלונות, לא גבוהים יותר מהעשבים שצמחו מחוץ לבית, הטילו גושי אור. האור היה טעון סכנה ובכל זאת נתפס כמהותי להישרדות, כמו אוויר לנשימה. זכור לי האור המסתנן מבעד לשבכת הברזל ומעל האדנים העמוקים. קרניים ארוכות רצו את הרצפה, נגעו בקירות הבטון, בקמרונות, בקורות התמיכה. אור תת-קרקעי היה אור נוסף, אובך אבקני שטשטש יותר משהגדיר. […] הרישומים הללו מבוססים על זיכרונות אלו. אור השוטף משטחים גיאומטריים. מלבני פחם שחורים הפותחים ומגלים מקומות מסתור, מעברים של אפורים שקופים המתפשטים בחזית ולרוחב. העבודות הללו מתייחסות לארכיטקטורה של מונחים אחרים, של מעמקים מהופכים, דימויים של מגורים תת-קרקעיים, מנהרות בהן שום דבר אינו זע מלבד האור."[3]

 

סדרת ניירות-הפחם של יהושע נוישטיין פועלת אפוא בשתי רמות של "זכירה": ברמת הדימוי המופשט, היא "זוכרת" חרדות של ילד המסתתר מפני רודפים. אך, ברמת המדיום, הסדרה מדגימה מנגנון הכרתי של זיכרון – הנחלה, הדפסה, שמירת מידע, מעבָר לרובד תחתון וכמוס. בשתי הרמות הללו גם יחד מאשרת יצירתו של נוישטיין את מעשה האמנות כאקט היסטוריוגראפי ואת האמנות כהיסטוריוסופיה. חוט אחד מקשר, לפיכך, בין ניירות הפחם לבין עבודות המיפוי של נוישטיין משנות ה- 90-80, בהן הצטלבה הגיאוגרפיה בהיסטוריה.


[1]  מתוך קטלוג "יהושע נוישטיין: סדרת הפחם", מוזיאון אולברייט-נוקס, בפאלו, ניו-יורק, 1992, עמ' 10.

[2]  ראה: גדעון עפרת, "הברית והמילה של ז'אק דרידה", הפרק: "האש", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2010, עמ' 124-113.

[3]  לעיל, הערה 1, עמ' 12-11.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: