ה " שָ ם "   ה ח ד ש

 

קיץ 2010. בגלריה "פלורנטין 45" שבדרום תל-אביב אני מתבונן בציוריה של נוגה שץ. הציירת הטובה הזו בוראת על בדיה אקספרסיוניזם מאגי של יערות עד אקזוטיים ואפלים, שמתוכם מתגלים פה ושם יצורים מסתוריים (שועל, אישה). ציוריה עזי המבע של נוגה שץ נוטלים אותי הרחק לגיאוגרפיה נידחת הטובלת בשחור, שמתוכו שב ומבליח אור זוהר. מה לאמנית הצעירה ולג'ונגלים הקלאוסטרופוביים? מה לי ולנופים הללו? כיצד התגלגלו מרחבים ביזאריים כה רחוקים אלה לדרומה הפרוזאי של תל-אביב?

א.

תחילה, ה"שָם" היה "כאן". בציור הציוני של שחר המאה העשרים נישאו המבט ותקוות הלב מן הגלות אל הארץ המובטחת. א.מ.ליליין ייצג "שָם" זה ב- 1901 בדמות שמש זורחת ומפציעה במזרח, או כירושלים אגדית-אידילית הנוסקת השמימה (1902), ואילו אמיל רנצנהופר ייצג ב- 1903 את ה"שָם" הציוני בדמות גבעות ארצישראליות שאליהן מודרכים חלוץ ואביו הישיש בידי "האומה" – יפיפייה בלונדינית. הדרכה נשית רומנטית זו חזרה בעיצובים ציוניים שונים, כאשר ה"שָם" (שהפך, בינתיים, ל"כאן" בעבור חלק מהאמנים הנדונים, שעלו ארצה – יוסף בודקו ויעקב שטיינהרדט, למשל) מעוצב במונחים אידיליים של חלוצים על-אנושיים, הנאבקים באדמה ובסלע ויכולים להם. כגון, בטריפטיכון "החלוצים" של שמואל בן-דוד, איש "בצלאל", מ- 1925. סוג זה של "שָם" ארצישראלי אידילי ומיתי המשיך לככב בכרזות תעמולה שהודפסו מטעם מוסדות ציוניים באירופה ובארה"ב.

 

הדואליות של "כאן/שם" נאלצה להמתין עד שנות הארבעים בטרם תשוב להופיע באמנות הארצישראלית. עתה, ה"שָם" כבר היה אירופה, וביתר דיוק – מקום השואה (אלא אם כן, עסקינן בעיצובים גראפיים תעמולתיים שייצגו את ערגת יושבי המחנות לא"י (י.שטיינהרדט, 1943, בהזמנת "הקרן הקיימת לישראל"). בהתאם, באלבום רישומיה מ- 1943, "גיא ההריגה", נטלה אותנו לאה גרונדיג עד לקרונות המוות ואף לתוך הכבשנים. בציור, "מכתב לסבתא", שצויר בידי מרדכי ארדון ב- 1945, רשם הצייר ביידיש את המכתב בשולי הבד, שבמרכזו זר חרציות נובל על רקע אפל. המכתב המופנה ל"שָם", לפולניה, מניח את מקום הנמען כמקום אסון. ב- 1958, בטריפטיכון "מיסה דורה", פירט ארדון את מרכיביו הריאליים והסמליים של מקום זה. באותה עת, כבר הפכה המילה "שָם" מזוהה בדיבור העברי עם מחנות הריכוז. בהתאם, כשיצייר משה גרשוני ב- 1987 על קופסת נעליים (שנפרשה והפכה למצע בצורת צלב) ויצטט בתחתית הקרטון – "שנאמר: לשכן שמו שם" ("דברים", י"ב, "ירמיהו", ז), הוסב ה"שָם" מירושלים (משכן הקב"ה בבית-המקדש) למחנות המוות, וזאת באמצעות קטע צהוב שמגן-דוד רשום עליו, רמז לטלאי צהוב. ב- 2002 יצר יעקב חפץ בניאון את המילה היידית-גרמנית, Dorten – שָם, כשהיא דולקת ומאירה מעל מכשיר טלביזיה, בבחינת המרה של המקומות המשודרים בפוטנציה על הצג.

 

באותה עת, כבר התנחל "שָם" אחר באמנות הישראלית, חוסה תחת האידיאה של "דלות החומר". ב- 1986 הצביעה האוצרת, שרה ברייטברג-סמל, על מתח תרבותי תשתיתי בין "כאן" (ישראל) ל"שם" (אירופה), שאיתרה ביסוד ציוריהם של 21 אמני תערוכת "דלות החומר" (מוזיאון תל-אביב). את המתח השניותי הזה תמצתה האוצרת במילים – "…'מחוץ למגרש' של אירופה, כלומר, עם חומרים דלים כעובדת יסוד."[1] וביתר פירוט:

"מתוך סקירה זו עולה תמונה של כאן-שם: שם האסתטיקה, שם התרבות הגדולה של המערב. שם לחומרים יש נשמה ומשמעות, היין הוא דם, הלחם הוא הגוף, הצלב הוא הגאולה. כאן החומרים הם דלים, חסרי משמעות […]. כאן ההפשטה, כאן המחשבה משוחררת מסמלים…"[2]

היחסים בין "כאן" ל"שם" הם "קונפליקט לא פתור", הבהירה האוצרת.[3]

 

ה"שםָ" הבא של האמנות הישראלית היה רליגיוזי, רחוק-לכאורה מאותה חילוניות מהותית של אמני "דלות החומר". הנה כי כן, אמנים ישראליים שונים נדרשו בשנות השמונים והתשעים למילה הכתובה, "שם", מבלי לנקדה, בהבטיחם דו-משמעות עתירת מטען דתי, הנעה בין המילה "שֵם" לבין המילה "שָם". נציין, לדוגמא, שתי עבודות מתוך קבוצה גדולה יותר[4]: ב- 1982 צייר מיכאל סגן-כהן בצבעי שמן על בד דיפטיכון מיניאטורי, בו מצביעה כף ידו אל עבר המילה "שם", הכתובה פעמיים – פעם אחת בכתב יד (על קו האופק בין ארץ לשמים), ופעם שנייה באותיות דפוס-קודש (המכסות ארץ ושמים גם יחד). סגן-כהן רמז על גבול האני האנושי בבואו לסוגיית ה"שֵם"/"שָם". ב- 1992 עיצב בלו סימיון פיינרו שני לוחות גבס מלבניים, כאשר באחד יצק את אות הדפוס שי"ן ובשני את האות מ"ם-סופית. צמד הלוחות נראו כמציבות אלמוניות (נטולות "שֵם"), ובה בעת, כמו קברו את ה"שֵם" (במשמעותו הטרנסצנדנטלית) ואף פיצלוהו בהתרסה תיאולוגית חמורה. עתה, כבר השתלב העיסוק האמנותי ב"שם" עם עניין רליגיוזי גובר באמנות הישראלית של סוף המאה.

 

ב.

האם ה"שָם" הארצישראלי דעך ונעלם לטובת ה"שָם" האירופאי ו/או הטרנסצנדנטלי? לא בדיוק: ב- 1960 צייר אריה ארוך את ציורו הנודע, "מה נשמע בבית" (או: "בית אדום"), בו רשומה בכתב-יד שורת שאלות קצרות לרקע מבנה אדום שטוח ומעליו דימוי של מלאך מרחף. ארוך, ששימש באותה עת שגריר ישראל בשטוקהולם, צייר את ה"מכתב" כמי שמתעניין בשלום קרוביו ומכריו בישראל וכמי שמבטא געגוע ל"שם". ב- 1966 צייר מיכאל סגן-כהן ציור המשקיף על נוף צבעוני בצורת מפת הארץ, עת מבטו חולף מבעד חלון קשתי עתיק ובו שתי כפות ידיים מודדות את הנוף. המילה "ציון" או "עיון" (מונחו של סגן-כהן להתבוננות אמנותית) ריחפה בתוך ה"חלון" על פני הנוף המתגלה בשחור-לבן. סגן-כהן צייר את הציור בשבתו בניו-יורק לאורך שנים ארוכות, ומלבד טענה על טבע ה"עיון" האמנותי כרציונליזציה, ציורו מבטא כיסופים ל"שם" הארצישראלי (ולתום ילדותי שבנוסח "שיעורי מולדת" והמפות הנלוות דאז).

 

באותה שנה, 1986, במהלך שהותו הארוכה של ציבי גבע בניו-יורק, הוא צייר בעפרון ופחם על דלת-ארון קטנה את ציורו, "שַמה". המילה "שמה" נרשמה בצד שמאל של הלוח מלמעלה למטה, ומימינה צייר גבע מניפה שחורה. המניפה הכמו-יפנית סימנה "מקום רחוק" (אפשר שגם רמזה על חום ניו-יורקי בלתי נסבל), ביטוי לתחושת המרחק שחש הצייר מביתו הישראלי. אך, "שמה" היא גם שממה, ואפשר שהאמן ביטא במילה רגש אמביוולנטי כלפי הארץ הרחוקה, החמה והיבשה (האם מכאן המניפה?). או, שמא השממה היא תחושה ניו-יורקית דווקא? כך או כך, למניפה השחורה נוכחות של ריחוף מאיים-משהו.

 

ועוד יוזכר "שָם" ארצישראלי נוסף שצויר ב- 2002 בידי אריק בוקובזה כפרפראזה על כרזת תיירות של זאב רבן ממחצית שנות העשרים: בציורו, המיר בוקובזה את דמות הקולוניאליסט, המצביע מזרחה אל עבר מפת ארץ-ישראל, בדמותו של ילד (דמות עצמו בילדותו) המחופש לתייר "קולוניאליסט", ניצב מימין למפה גדולה של Palestine ומצביע מערבה אל עבר הים. עתה, כבר התהפכו יחסי ה"כאן-שם" מהשידול הציוני המוקדם ("בואו ארצה") אל ביקורת ניאו-קולוניאליסטית ופוסט-ציונית.

 

ג.

אלא, שגלגולו של ה"שם" באמנות הישראלית הפוסט-מודרנית היה קיצוני יותר, משהמיר את תודעת המקום (ויהא זה "כאן" או "שם") בפנטזיה על-מציאותית ונידחת. תוך התחככות ב"שם" מהסוג הרליגיוזי ואפילו מזן השואה [ בציורי יאיר גרבוז שמאז 2003, ציטוטי איורי אסונות אירופאיים מקיימים דו-שיח עקיף עם העיירה היהודית ועם השואה, בה במידה שציורי יער מושלג של נגה אנגלר(על אילנותיהם השבורים והעירומים, חייה מדממת וכו') צופנים את זיכרון היערות מדרום-מערב אוקראינה, בהם הסתתרו בני משפחת האמנית בזמן מלחמת העולם השנייה] – תוך התחככות זו, ה"שָם" החדש מסרב לממשותם של המקום והזמן. להלן, נעיין בעשר דוגמאות של יצירות ישראליות עכשוויות, המאשרות אחרות תלושה זו:

 

נורית דוד מבלבלת בין "כאן" (נופי קיבוץ, הכינרת, הרי ירושלים) לבין "שם" יפני או פלמי קלאסיים בניסיון עיקש לנסח מחדש א סיפורה המשפחתי כבדיה חדשה ומפוארת.[5] בהתאם, במבוא לתערוכה של נ.בן-דוד ב"בית-גבריאל" שבצמח, 2005, תיארנו:

"…מין כינרת מוזרה, תימהונית, […] , כינרת מוכרת וזרה בו-בזמן, כינרת של כאן ושם ושום מקום, כינרת של זיקה וניכור בו-זמניים בלב-לבו של טבע מורבידי ומצמית. […] והנה ההר. כי ציורי הכינרת של נורית דוד הם אגם והר וכל השאר. 'ההר הוא, מבחינתי, הצטברות של העצמי… הר פיקטיבי'. […] הר ירושלמי-לכאורה בחלק מציורי הנוף, הר אל-מקומי בציורים אחרים. וכמעט תמיד, נופים 'ישראליים' (עצי זית, טראסות, סלעים) משולבים-משובשים בנוף האירופאי הכהה."[6]

 

מקור ההר ביצירת נורית דוד – ציור מאדונה שצייר צייר גרמני רנסנסי – מעלה, שנופיה המצוירים של הציירת נושאים עמם זיכרון של קדושה אבודה:

"זוהי קדושה שהודחה, שנמוגה והותירה את הטבע הקפוא, המת, טבע אַל-ביתי, טבע של גלות, טבע אפוקליפטי, טבע שהוא ארץ ישימון, טבע שלאחר אושוויץ […] בו נספו כל בני משפחתה הקרובה של האם…"[7]

 

והנה, גם ענת בצר מציירת ציורי נוף מורבידיים, עתירי ריק אנושי וזרות, המאוכלסים בסבך עצים, יער מושלג, או בקתה ביער. ה"שם" של בצר אף הוא "מקום אחר", המזכיר במעט את נופי נגה אנגלר, גיאוגרפיה נידחת שסימנה חידלון. נופיה, הרומנטיים-גרמניים ברוחם, מבקשים אחר אפלולית וקור הסותרים את האור-חום הישראליים, מאחדים כמיהה ומלנכוליה, אם לא חרדה.

 

גם אורית חופשי מרבה לייצג בחיתוכי העץ הענקיים שלה נופים ניאו-רומנטיים רחוקים – קיר בית כנסת בארוקי בהולשוב שבצ'כיה, או מרחבים באירלנד, או באיסלנד ועוד. בציוריה, כוחות טבע וכוחות הרס מתערבבים, עוצמות ה"נשגב" פוגשות בתמונות קטסטרופה (בטבע ובתרבות) ומשלימות אלו את אלו. ריאליזם ואקספרסיוניזם נמזגים ובוראים "נוף לא פסטוראלי, נוף שהוא, במובנים מסוימים, נוף מאיים, המעורר תחושת אי-שקט…".[8]

 

המשיכה אל נופי טבע "אחרים" אינה חדלה לממש את עצמה בציור הישראלי העכשווי. ברישומים ובמיצבים מהשנים האחרונות נוטלת אותנו יהודית סספורטס אל קרחת יער, המוקפת בסבך עצים קודרים ומבשרי רע. "מערֵה היער הוא, בעת ובעונה אחת, מרחב גשמי ותחום של הלא-מודע.", תיארה סוזן לנדאו ב- 2007 את תצוגתה של סספורטס בביאנלה בוונציה. יער, ביצה, מערה, עצים קפואים ונופלים – כל אלה מצטברים לדימויי שחור-לבן אפלים של "פציעה וטראומה מנטאלית".[9] רומנטיות ורליגיוזיות אותרו בנופי הפנטזיה הללו של סספורטס, אשר לצד היבטים יפניים ברמת העיצוב, "הוסיפו לתחושה הכללית של התרחקות מהנופים ומההקשרים הישראליים אל מרחבי נפש אידיוסינקרטיים."[10] תחושה כללית זו חלה גם על מיצב ענק בשם "Lost Herbes" (מוזיאון הרצליה, 2004), בו עיצב אורי ניר נוף אפוקליפטי בשחור-אפור-לבן, המורכב מיריעות ביטומן גזורות, צדפים, חומצה ועוד. מוטציות טבע שונות ומשונות אכלסו את המיצב ובראו נוף הדמייתי של טבע שרוף, מת ורעיל, המצמיח גידולי פרא נוראי-הוד.

 

הוכחות להידרשות זו למקום הזוי, אף כי מטפורי, שבות ונשנות: אליעזר זוננשיין מצייר במחצית השנייה של העשור האחרון נופים אפוקליפטיים דמיוניים ברוחו של הירונימוס בוש הפלמי. אלה הם נופים מסתוריים, רוויי אלימות, מין ואימה, ממזגים בניאו-סוריאליזם דימויי קומיקס וסמלים פסוודו-דתיים. יצורים מיתיים וגופים קוסמיים ביזאריים נפגשים במרחבי עונשין אדירים הנמצאים בעיצומו של "יום-דין". בקטלוג לתערוכת "זמן אמת" (מוזיאון ישראל, 2008), ייחס האוצר, אמיתי מנדלסון, את ציוריו אלה של זוננשיין למגמה ישראלית כוללת בשנות האלפיים של בריחה לעולמות חלופיים של פראיות היולית או חלום.[11]

 

תחום הפנטזיה האפוקליפטית הוא גם תחום יצירתו של אלי גור-אריה. עבודותיו הסוריאליסטיות בחומרים פלאסטיים "מתרחשות בזמן דמיוני שלאחר החורבן, ומעמידות מערכות ביו-מכאניות סגורות של מוטציות ואסטרטגיות, שנועדו לקיים חיים בסביבה בלתי אפשרית."[12] א.גור-אריה משלב אברים אורגניים עם אברים פירוטכניים, ממזג פנטזיה וקיטש, פיתוי וסכנה. "במותיו" התפאורתיות של האמן מאוכלסות ביצורי כלאיים מבעיתים, המרהיבים בגימורם המושלם. במרכז המיצב, "אנדרומדה Rock" מ- 2007, צדפה שפזורות בה פנינים, דיונון דמוי-ואגינה השולח זרועות פאליים, טבעת יהלום גדולה וצמד כפות ידיים גדועות העולות באש…

 

ניאו-סוריאליזם, הנוטל אותנו אל מקומות אחרים, יאותר גם בפסליו של שי צורים, מי שבורא אסמבלאז'ים אי-גיוניים המשלבים מושאי קיטש, אקזוטיקה וחברה קפיטליסטית. גושי פוליאוריטן מוקצף שחור תורמים מימד של זוועה ואסון להכלאה האבסורדית בין המושאים. כאן, שאריות של תרבות צריכה זווגו במבנים אבסורדיים עם חפצי תרבות המונית נמוכה ועם דימויי ריקבון, כשהם בוראים אקורד דיסוננטי שאינו מתחייב לשום מקום ספציפי.

 

ודוגמא אחרונה: "תרדמון", מיצב שהציג אדם רבינוביץ ב- 2006 ב"ביתן הלנה רובינשטיין", תל-אביב, וכבר בשמו נטל אותנו למרחבי שינה שהיא גם מוות (ש"תרדמון" הוא סם הרדמה לבעלי חיים):

"באמצע החלל עמדו כדורים גדולים שכמו ריחפו מעל במות בעשן סמיך ונראו כתפאורה לסרט מדע בדיוני מיושן. בקיר ממול בנה רבינוביץ מיצב ותלה בו כדור לבן על רקע כחול עמוק. על הנוף הלילי הזה השקיף פסלון של קוף שמדי כמה דקות הסתובב פתאום והביט בצופה. התמונה הייתה יכולה להיות נעימה לעין לולא מוזרותו המעיקה, שהסיטה את התמונה למקום פרימלי ומאיים, טרם היות האדם, או לאחר חורבן התרבות. החדירה לתוך חלל חידתי וחווייתי זה ביטאה ניסיון נוסף לברוח מן המציאות הפוליטית והמקומית אל עולם מסתורי, גם אם מודע לעצמו ולחוסר אפשרותו: עולם בו הפנטזיה והחלום יכולים להפוך לסיוט."[13]

 

                                        *

מה עלינו להסיק מעשרה המקרים הנ"ל (המהווים חלק קטן בלבד מעשייה ישראלית נרחבת באותה מגמה)? קודם כל, שתם לו עידן המתח האמביוולנטי בין "כאן" לבין "שם" שברוח "דלות החומר". ה"שָם" החדש הוא מחוז בו האמנים מבקשים להיבלע, תוך נטישת הזיקה למקום הישראלי. עידן גלובליסטי, המאופיין בתנועה בין-ארצית, לא עוד יאשר ייחוד לוקאלי המבודד ומפריד עצמו מתרבות אירופאית. כפי שראינו, משקעי אסון השואה צפים, לא אחת, ב"שָם" החדש, בהקנותם לנופי הקטסטרופה הקשר היסטורי. לא אחת, זיכרון השואה מתערבב עם אימתה של שואה קוסמית חדשה – אקולוגית ואחרת. בה בעת, מאשרים המקרים הנ"ל ודומיהם תשובה מרירה לגעגוע המטאפיזי ל"שָם" הרליגיוזי. כי ה"שָם" החדש אינו מושא של געגוע, כי אם מושא להיטמעות, מרצון או מכורח נפשי, מרחב וירטואלי – ספק אסקפיסטי וספק חרדתי – העוטף את האמן והממיר את מציאותו הממשית. בדיון קולנועי, בדיון משחקי מחשב, או ניאו-רומנטיקה מורבידית – מהווים קרקע להצמחת ה"שָם" המבעית, בו אין בני אדם חיים ובו הטבע עוות או הוצמת. כמאה שנים לאחר הולדת ה"שָם" הציוני האידילי-אוטופי, בבחינת אתגר להפיכתו ל"כאן" שכולו טוב, "שָם" אחר השתלט על האמנות הישראלית והוא בסימן הדיסטופיה והכיליון. שמש-המזרח הזורחת של א.מ.ליליין, זו שהבטיחה "מצד זה רוח חיים", הומרה בשמש שחורה של מזר"ם ("מצד זה רוח מוות"); ה"שָם" כ"שֵם" אלוהי הומר ב"שָם" נטול אלוה.

 


[1] שרה ברייטברג-סמל, "דלות החומר", מוזיאון תל-אביב, 1986, עמ' 13.

[2] שם, עמ' 17.

[3] שם, שם.

[4] על אמני ה"שם" הרליגיוזי, ראה מאמרי "שיבת ציון: מעבר לעקרון המקום", בתוך ספרי, "בהקשר מקומי", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2005, עמ' 488-465.

[5] "אמנות ישראלית עכשיו", עורכות: איריס ריבקינד בן-צור ורויטל אלקלאי, מודן, תל-אביב, 2009, עמ' 74.

[6] גדעון עפרת, "נורית דוד: אפוקליפסה בכינרת, פלנדריה", בית-גבריאל, צמח, 2005, עמ' 36-34.

[7] שם, עמ' 37.

[8] רותי אופק, בתוך: "אורית חופשי  מעבר זמני", המוזיאון הפתוח, תפן, 2009, עמ' 31.

[9] יהושע סימון, "אמנות ישראלית עכשיו", לעיל הערה 5, עמ' 148.

[10] אמיתי מנדלסון, "זמן אמת", מוזיאון ישראל, ירושלים, 2008, עמ' 73. 

[11] שם, עמ' 67.

[12] דורית לויטה-הרטן, "אמנות ישראלית עכשיו", לעיל, הערה 5, עמ' 62.

[13] אמיתי מנדלסון, לעיל, הערה 10, עמ' 75.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: