תולדות האמנות – הסוף?

                 תולדות האמנות – סוף?

 

ההווה עוין, ממהותו, את ההיסטוריה. בידוע הוא, שהיסטוריון שם נפשו בכפו כאשר הוא מתיימר לאתר, לזקק ולדלות מהתרחשויות ההווה את המשקע ההיסטורי העתידי. ולא רק משום הסתירה המובנת מאליה שבין ההווה לבין העבר, שהוא תחום המחיה הטבעי של ההיסטוריה, אלא משום שההווה עודנו חי, משתנה, מבעבע, רותח, אמורפי, רב פנים ומתעתע. מה שקרוי "פרספקטיבה" – הפיכת ההווה למושא צפייה עברני – מחולל אפוא פלאים בקלחת החמין הזו של אירועי ההווה, באותו ריבוי בו-זמני ודינאמי של סתירות, דומות, ניגודים, הקבלות, הבדלים, קרבה, וכיוצא באלה: כי ה"פרספקטיבה", משמע הזמן – והיסטוריון האמנות המודרנית זקוק אך למעט זמן פרספקטיבי – הזמן הזה מרגיע, מפשט, ובעיקר, מגבש ומצרין (מלשון: יוצק בדפוס צורני) את האמורפיות של האתמול.

 

כיצד מתחולל הנס? הזמן מחדד בתודעת ההיסטוריון את הבנת האירועים; הזמן מדלל את הנפשות הפועלות בדין ההישרדות הדרוויניסטית; הזמן מקהה את להבי החרבות של קרבות ההווה; הזמן מדרג את הגיבורים בדרגות גבורה שונות; וכו'. בקצרה, הזמן מפעפע תבונה, ידע ואירוניה אל האמפטיה והפאתוס של התרחשויות ההווה. העיוורון החלקי, שהוא כתם בלתי נמנע בעיניו של ההיסטוריון המתבונן בהווה, העיוורון הזה מומר בראייה בהירה (אשר אף היא, כמובן, תוכח כעיוורון יחסי על ידי ההיסטוריון המאוחר יותר).

 

הנה כי כן, ב- 1980 נדרשתי להיסטוריה של שנות השבעים בישראל. היה זה במסגרת פרק הסיום ל"סיפורה של אמנות ישראל", ספר ששקדתי על כתיבתו ביחד עם דורית לויטה ובעריכת בנימין תמוז. המשימה הייתה קשה ביותר: לשרטט משקע היסטורי מתוך עבר קרוב ביותר, כמעט הווה. זכורים לי המוני הנתונים – קבוצות, אמנים בודדים, מוזיאונים, תערוכות, מאמרים, אירועים, מתחים איזמים – כולם חשובים, כולם ראויים, ומי אני שאדרג, ומי אני שאשמיט, וכיצד, לעזאזל, מזקקים סטרוקטורה מכל הבליל האנדרלמוסי הזה?! כתבתי מה שכתבתי  ולא טוב כתבתי: נגררתי לכותרת תמוהה, טרם עיכלתי מהלכים אמנותיים, ספק אם ירדתי לעומק היצירות המושגיות בהן שחתי, ולבטח לא השכלתי לשקלל את הכוחות מחמת מעורבות אישית ועירונית בחלק מהאירועים והדמויות.

 

כחמש-עשרה שנים מאוחר יותר, נמצאתי מחבר מאמר היסטורי על שנות השבעים. וראו זה פלא: הנוזל הפך מוצק, הריבוי הפך לאחדות, הגודש צומצם מאד, ובעיקר – האמורפי קיבל צביון צורני ברור, בדומה לקלסתר מוגדר הבוקע מפניו של נער בשלהי בחרותו.

 

כשישבתי ב- 1997 לכתוב את הספר "100 שנות אמנות בישראל" (שהופיע באנגלית שנה לאחר מכן), המצוקה כבר חלה בהתייחס לשנות השמונים-תשעים. הללו עלו על גדותיהן בשמות, קבוצות, מהלכים – גודש משתק ומוליך לאיבוד בין אינסוף השבילים. איכשהו, יצאתי בשלום מהמבוך, הגם ששבתי וחוויתי לעומקה את סרבנותו העיקשת של ההווה, את סירובו להתמסר להיסטוריון. ראיתי המוני עצים; לא ראיתי יער. לעזרתי נחלץ באותה עת הפלורליזם המפורסם של הפוסט-מודרנה, והוא שפטר אותי מחובת הגיבוש המאחד והתמצות הבהיר של המשקע. ולא ידעתי אז, שאני עתיד לטבוע בריבוי זה.

 

לקראת מחצית העשור הראשון של שנות האלפיים – זמן כתיבת שורות אלו – נדמה לי שמשהו קריטי אירע בעת האחרונה למלאכת ההיסטוריה של האמנות: דבר מה יסודי ומהותי בהווה החדש של האמנות, בישראל ובעולם של שנות האלפיים, לא רק מקשה על ההיסטוריון, אלא מדיח אותו כליל והופכו להיסטוריה.

 

הבהרה קצרצרה: דיבורים על "קץ ההיסטוריה" כבר גלשו מתחום הבנאלי לתחום הטיפשות. הקץ האחד המובטח למחשב הקִצין (מלבד קִצו האישי בבוא יומו) הוא קץ התיזה שלו על "קץ ההיסטוריה"… אין כאן אפוא כל כוונה לגלוש על גלי המים המעופשים של הפוסט-מודרנה ו"סוף המאה" ולשים קץ מדומה ונוסף לחזון הקידמה ההיסטורית של יוזף גיאורג פון היגל. לא, שיותר מספקולציה אינטלקטואלית, עסקינן בנתונים אמפיריים מביכים, העמידים בפני כל הַסְדָרה היסטורית, וכל זאת מעבר לקושי הקבוע בו פתחנו.

 

כי משהו משמעותי אירע, משהו עמוק השתנה, משהו המעלה בך את המחשבה הפרועה ש"יצור חדש", יצור בלתי מוכר, מן חַיזר של אמנות פועל בשטח: האמן הצעיר. מנטאליות אחרת, ערכים אחרים, ראש אחר, "אֶרוס אחר". החייזר המוזר הזה (או, שמא ההיסטוריון ה"ארכאי" הפך הוא עצמו ל"חוּצָן"?) פטר את עצמו, למשל, מצַו העקביות, צו "כתב-היד", אשר פעם נהגנו לזהותו כאמת-המידה העליונה לאותנטיות. והנה, מתברר, שיושרה (אינטגריטי) מסוג חדש מתפקדת לנגד עינינו: יכול אמן צעיר לדלג בשנות האלפיים מעבודה לעבודה, ממיזם ליזם, כאשר שום חוט מקשר של מדיום, נושא, תהליך, או מטען נפשי המשכי אינו קושר עוד מושא א' למושא ב'. אדרבה, השוו בין מעשיו (איכותיים ככל שהנם, כל אחד לעצמו) של גיל מרקו שני, או בין מעשיו של גל ויישנטיין, או בין דימוייו של דורון רבינא, או בין מעשיה של חן שיש, או של אדם רבינוביץ, או של מיכל הלפמן ועוד ועוד. האמנים הצעירים הללו וחבריהם לדור, מוכשרים כשֵדים ככל שהנם, חומקים לך מבין אצבעותיך, משמע מהכרתך המבקשת אחר המכנה המשותף, אחר האחדות בריבוי. "מהות" אין. ישנם רק "מִשחקי מְסָמנים". שוֹנוּת היא שם המשחק.

 

כיצד אוכל להתחבר לאמנותו של היצור האחר הזה? כיצד אוכל, כאשר נתק גמור שורר בין האמן הישראלי משנות האלפיים לבין תולדות האמנות הישראלית (היעדר שיעורים באקדמיות בנושא תולדות האמנות המקומית, מסבירים לך האמנים. אך, דומה שהתופעה מבטאת נתק גדול אף יותר יותר כלפי מחויבות לתרבות מקומית בעידן הגלובאליות)? שכן, גם אם מעולם לא הצטיינה האמנות הישראלית בדיאלוג פנימי בין אמנים-דורות-מגמות, אף על פי כן, סיפורה של אמנות ישראל הוא סיפור דיאלקטי של מאבקים, חרמות, תמורות והמשכים הנושאים עמם תודעות שלילה וחיוב של מצבים קודמים. האמן הצעיר מהזן החדש פטר את עצמו כמעט מכל התייחסות לעבר המקומי (כן, מספר גמלים "בצלאליים" עדיין זכו להד ביצירות עכשוויות של אמני דור-ביניים[1]). מושגי המקום והזמן שלו כה גלובאליים, עד כי זיקתו לאמנות המתרחשת בו-בזמן בניו-יורק, לונדון וברלין קודמת לכל זיקה מקומית. זיקה מוצהרת כגון זו של רועי רוזן לציורי רפי לביא, או של יזהר פטקין לציורי אריה ארוך – שתי תערוכות שהוצגו בתל-אביב בראשית מארס 2003 ואמניהן צעירים מהזן הישן – ספק אם יכולות להיווצר בסטודיות של הצעירים יותר משנות האלפיים [סימפטומאטית, לפיכך, התערוכה הקבוצתית הצעירה, "אריה ארוך", שהוצגה בגלריה של "המדרשה" (אז, ברחוב גורדון), תל-אביב, 2002, באצירת גיא בן-נר, ואשר שמה נסב על בובת אריה מוארכת…].[2] עם נתק שכזה קשה לו למחבר הפרק לתקשר.

 

ומעבר לכל המהמורות הנ"ל, בעיית הכמות – קריסת האינטימי במרחב ההתנהגותי האנונימי (תופעה מוכרת מדיסקוטקים, כבישים מהירים, קניוני ענק וכו') – חלה גם על עולם האמנות: האמנות הישראלית חדלה להיות עולם אינטימי. עם למעלה מחמישה-עשר בתי ספר לאמנות, דהיינו – מאות בוגרים מדי שנה בשנה, עולם האמנות הישראלי מוצף באלפי אמנים צעירים, כל אחד ואחד מצויד באמביציה, דחפי יצירה ואמונה עצמית בכישרונו. אינסוף שמות חדשים צצים מדי שבוע, אך דלי סיכוי לשרוד לתערוכה נוספת. רק לפני עשוריים, יכולים היינו (הגם שכבר אז הפך הדבר למשימה קשה) להשקיף על נוף האמנות המקומית ולאתר בבהירות את פסגותיו, שיפוליו, עמקיו וכיו"ב. צירוף של כישרון חריג וכושר התמדה (וכן, גם חסות וקשרים "נכונים") הספיק כדי לשרוד בגלריות ובמוזיאונים. כיום, נדרש אמן צעיר לחסדי שמים למען לשרוד. מלבד טריותו הממשיכה לפתות, חסות נכונה וקשרים נכונים יבטיחו את ההבהוב הראשון, לא הרבה יותר. וכך, מתערוכה לתערוכה, מגלריה עכשווית אחד לרעותה, נפגוש, מדי שבוע-שבועיים (ומדי שנה בשנה, בתערוכות הסיום) באינספור שמות חדשים, הבטחות חדשות, ניצוצות חדשים, שהסיכוי להפיכתם לשלהבת קלוש. ואוצרי תערוכות הצעירים במוזיאונים? אלה מתחממים לאור ההבהוב הראשון. אל תצפו לנאמנות. תצוגות הגילוי הראשון הן גם טקסי אשכבה. וכך, ההזמנות נערמות, תיקי האמן מגביהים לפסגות חדשות – ואתה מסכין לאמת המרה: להעפיל לא עוד תוכל.

 

התסמונת הכמותית הזו מוציאה אוויר ממפרשיו של היסטוריון האמנות העכשווי, משמע – אחד מהעידן הקדום בו עוד התיימר ההיסטוריון לייצג "תמונה שלימה". התזמורת כה גדלה, עד כי ספק אם ניתן לנצח עליה; תווי הנגינה של המנגנים כה שונים ורבים, עד כי ספק אם ניתן לגבשם למוזיקה אחידה. ובמילים פשוטות: ספק רב אם ניתן עוד, בעתיד הנראה לעין, לכתוב ספר מקיף וממצה על אודות פני האמנות הישראלית בעשורים האחרונים. הספר, "אמנות ישראלית עכשווית", שראה אור ב- 2009 בעריכת – – – נמנע מכל ניסיון להפקת לקחים כלליים של צורה ותוכן, אלא מסתפק בהיצע עשיר של תמונות ופרטים ביוגרפיים בסיסיים של המוני אמנים. אכן, הריבוי, השוני, התחלופה וכו' – מאפשרים אך ורק קליטת רסיסים חלקיים. וכל אותה העת, מאוכלסים השמים לעייפה בהמוני כוכבים נופלים, ללא כוכבי-לכת, שלא לדבר על מָאוֹרות-קבע.

 

לתוך כל התסבוכת הזו נוסף גם משבר ה"קאנון". ההיסטוריון, מטבעו, תורם לעיצובו של קאנון, אך הוא גם נדרש לקאנון קיים כנקודת מוצא לאישור או לשלילה. ההיסטוריון פועל על סטרוקטורה קיימת. שוב, דיבורים על שבר הקאנון בעידן הפוסט-מודרני אינם מעניינו של מבוא זה. ההימנעות העכשווית מ"נבחרת" של מרכז (זו חשודה בהעדפות כוחניות של נותני החסות) וההתעניינות הגוברת דווקא בשוליים הדחויים – התופעה הזו מוכרת דיה מחוגי מישל פוקו. אך, עולם האמנות הישראלי מסגיר פרובלמאטיקה חמורה ביותר בהקשר זה. כי מה שמקובל כ"קאנון" באמנות הישראלית נראה יותר ויותר כמהלך כוחני של אמן (ותהא איכותו גבוהה ככל שתהא) המטיל חתתו, או כמהלך שרירותי של אוצר-תיאורטיקון (נבון ו"בעל עין" ככל שיהיה) הכובש את מרכז הבימה לזמן קצר. כך קורה, ששנים ספורות לאחר פטירת האמן הכוחני, או ברגע בו צץ תיאורטיקן חדש עם הצעת קאנון חדשה – הקאנונים אצלנו מתחלפים ולפחות מתערערים.

 

אכן, משהו מאד בלתי מוצק מאפיין את המעמד הישותי של הקאנון האמנותי בישראל: ההדחה המהירה שהדיחה המודרנה של שנות העשרים את "בצלאל"; ההדחה המהירה שהדיחו אמני שנות השלושים את גיבורי שנות העשרים; הניצחון הגדול של זריצקי ו"אופקים חדשים" על דורשי הריאליזמים או הסמלים הלאומיים בישראל, אך עלייתו המטאורית של אריה ארוך לאחר פטירת זריצקי (ודהייתו היחסית של האחרון מהזיכרון התרבותי); הכתרתו של רפי לביא ונבחרת "דלות החומר" בידי שרה ברייטברג-סמל, לעומת הנבחרות האלטרנטיביות של אוצרות ואוצרים, מנהלות ומנהלים של מוזיאונים אחרים; התערערות מעמדה של תזת "דלות החומר" במספר תערוכות בשנות האלפיים… עולם האמנות הישראלי כה קטן, עד כי די בתערוכה אחת, קטלוג אחד, כדי שיעיבו, ירופפו, או יאירו ויבססו. עולם האמנות הישראלי כה עתיר באופוזיציות, עד כי הקונצנזוס הקאנוני מאוים בו דרך קבע. וראו, למשל, את הקאנונים השונים הזוכים לאישורים בו-זמניים במוזיאונים המרכזיים לעומת המכירות הפומביות, המאשרות תמונה אחרת של תולדות האמנות הישראלית. היסטוריון האמנות ניצב אפוא על קרקע מאד בלתי יציבה.

 

ההיסטוריון מהסוג הישן חש אבוד במציאות חדשה זו. הוא, שאָמון על היררכיות, על מרכז ושוליים, על קאנון וכיו"ב, חש שפורק מנשקו. הריבוי הגואה מסחרר אותו. הוא מגיף אפוא את דלתו, מגדיר עצמו במרחב מאה השנים הראשונות של האמנות הישראלית וממתין בסקרנות להגעתו של סוקר האמנות החדש, סוקר האמנות של ה"חייזרים", צעיר של צעירים, צעיר בשביל צעירים.

 

 


[1] גדעון עפרת, "גמל עכשיו", בתוך: "הגג והבור", לקראת פרסום.

[2] בולטת, כמובן, התייחסותו ההפוכה בתכלית של יאיר גרבוז, אמן יליד 1945, לתולדות האמנות הישראלית בסדרת ציוריו מ- 2002, "אמנות ישראל איחוד/אמנות ישראל מאוחד".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: