מה כאן קורה?!

                מ ה   כ א ן   ק ו ר ה ? !

 

זה עתה שבתי ממסע מתיש ומתסכל נוסף בגלריות של תל-אביב. שוב נמצאתי נשרך נוטף זיעה מדרום-דרומה של העיר ועד לצפונה, דולק אחר תערוכות במאמץ נואש להדביק פערי עדכון נוכח ההתרחשויות הגואות והמאיימות להטביעני. עתה, משאני מנסה להשיב את רוחי ולרומם את נפשי הדוויה מהמפולת של גל האכזבות, אני מאמץ את מוחי בניסיון להבין מה קרה, כיצד זה שמרחב של התענגות ושמחה הפך למרחב של סבל?

 

הסיבוב הזה בין תצוגות תל-אביב היה מהקשים שחוויתי: בין השאר, בגלריה של "בצלאל", בתערוכת בוגרי לימודי-ההמשך (MFA), מצאתי לתדהמתי לקט של עבודות רדודות, שמרביתן אינן מתעלות על רמת קייטנה "יצירתית". למעט שלוש עבודות מרשימות של רווית מישלי, המרכיבה מעין "תערוכה" בדיונית/אבסורדית של תצוגת מושאים מצולמים ומעובדים דיגיטאלית ("פוטו-שופ") על גבי יריעות גדולות, יצאתי מהתערוכה בתחושה מרה הגובלת בתימהון.[1] הרי אני מוקיר ומכבד את מרבית המורים בסניף התל-אביבי של "בצלאל"; הכיצד זה שהמורים הללו סומים לאיכויות הדלות, שבמקרה הטוב גובלות בעיצוב דקורטיבי?!

 

או, שמא אין הם סומים כלל וכלל? רוצה לומר, אפשר שהם רואים-גם-רואים את הבינוניות ומטה של תלמידיהם ואין להם מנוס אלא להשלים עמה בבחינת "זה מה יש". אם כך, חוזרת השאלה לקדמותה: מה קרה? מה ההסבר לירידת הרמה של תלמידי האמנות בבתי הספר השונים? נדמה לי, שאני יודע את התשובה: לימודי האמנות הפכו זמינים מדי, פופולאריים מדי, נגישים מדי לציבור הרחב. האם אנו עדים לתולדה של חברה דמוקרטית, קרי – לדמוקרטיזציה של האמנות (והדמוקרטיה, הבה נודה, חרף כל זכויותיה המוסריות, מעולם לא הועילה לאיכות האמנות, כפי שהוכיחו בתי-אמנים למיניהם, שהורידו את רף התצוגות ופתחו את חלליהם לעקרון שוויון ההזדמנויות)? כך או כך, דומה, שהחזון האוטופי של יוזף בויס ו"אסכולת פרנקפורט" – כל אדם הוא אמן" – מאיים להכריע את האמנות. מגמות סוציו-כלכליות שונות חָברו יחדיו: עליית רמת החיים ורמת ההכנסה של המשפחה הישראלית הממוצעת מהמעמד הבינוני פוטרת רבים מהבנים והבנות (בנות יותר מבנים, ובפרט בעקבות המהפך הפמיניסטי בעולם האמנות שלאחר שנות השבעים) מחובת לימודי מקצוע מפרנס, דהיינו מאפשרת לשלוח את הבנים והבנות למחלקות לאמנות. בה בעת, התעשייה האקדמאית-אמנותית המתעצמת בישראל מפעילה את קסמי השיווק שלה, רעבה לעוד ועוד תלמידים שימלאו את קופתה, וכך קולטת עוד ועוד סטודנטים. חַברו אחד ועוד אחד – והרי לכם הרידוד אודותיו אנו שחים.

 

מה שהיה מותרות הפך למצרך שווה-לכל-נפש; מה שהיה מקומם של יחידי סגולה, שנפשם מכורה לתעודתם כאמנים, הפך מקום פתוח לכל חובב אמנות בעלמא; מה שריכז נבחרת מצומצמת של כישרונות (מבלי להשלות את עצמנו: מאז ומעולם, רוב תלמידי האמנות באקדמיות היו בינוניים, ורק קומץ מכל מחזור הוכיח עצמו ככישרון כריזמטי) – הפך למחנה יצירתי המוני של מוכשרים יותר ומוכשרים פחות. תאמרו: אם גם בעבר היו מוכשרים יותר ומוכשרים פחות, אז היכן ההבדל? ואשיב: היתרַבות הגלריות השלימה את הדמוגרפיה החדשה של האקדמיות בתוקף הזדקקות הגלריות הרבות למציגים רבים. אלו הן הגלריות שמשלימות את המהלך הסוציו-כלכלי הנ"ל האחראי על הפיכת מרחב העונג למרחב סבל.

 

מחירה של חברת השפע: ליותר מדי יוצרים בינוניים ישנם האמצעים לשכור סטודיו בדרומה של תל-אביב ולחיות כ"אמנים". ליותר מדי אמנים נטולי כריזמה ישנם האמצעים לממן תערוכה ואפילו קטלוג. ליותר מדי בעלי ממון, חסרי הבנה באמנות, ישנם האמצעים לרכוש יצירות ירודות. יותר מדי מוסדות חשים מחויבים לארגן חגיגות אמנות אדירות-היקף שנידונות לשפל.

 

במילים פשוטות: יש לנו יותר מדי אמנים! יש לנו יותר מדי אמנות! אינפלציה אמנותית זו היא ורק היא אחראית למצב בו מתחיל מחבר השורות הללו להרהר באפשרות לחדול ממסעותיו האמנותיים המייסרים.

 

מה יצילנו? אולי רק משבר כלכלי חמור, אשר יחזיר את מרחב האמנות למצבו בעבר: מרחב האמנות כמקומם של המעטים, המוכשרים באמת, אלה שאינם יכולים אחרת אלא להיות אמנים, אלה של "אמנות או למות".


[1] למען ההגינות אציין: לא ראיתי בתערוכה את עבודות הווידיאו, מאחר שביקרתי בשעה לא מקובלת, בה טרם הופעלו המערכות החשמליות. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: