חום יולי, גשמי ספטמבר

                חום יולי, גשמי ספטמבר

 

ב- 1960, שנים ספורות טרם ראשית ימי הזוהר של "האמנות הצעירה" בישראל, כתב נתן זך ב"שירים שונים" ש"ציירים צעירים הם עם לא מהימן", באשר כמוהם כגחליליות הפורחות ומאירות לטווח קצר (בחלל ובזמן), ואילו העולם "מפנה אליהם תמיד כעבור רגע את גבו". זך היה אירוני, כמובן, באשר מה למהימנות (אותנטיות) של האמן הצעיר ולהתכחשות של העולם?! אך, האמת היא, ששנות השישים והשבעים היטיבו מאד עם האמנים הצעירים, ומספר בלתי מבוטל של "גחליליות" הפכו בעולם האמנות הישראלי לזרקורים (חלקם למגדלורים) של קבע. אך, הנה, ב- 1985 פרסם דוד אבידן שיר קצר בתוך "ספר האפשרויות" ובו ארבע שורות המתפכחות מקסם האמן הצעיר: "לא להתלהב יותר מדי מן התואר./ באמנות ו/או בפוליטיקה/ התואר 'צעיר' אינו יותר/ מאשר תיוג של מצב-ביניים בחדר-המתנה ארוך מאד."[1] למותר לציין: אבידן כבר לא היה "משורר צעיר" כשכתב את השורות הללו.

 

"העולם שייך לצעירים", שבנו ושיננו לאורך עשרים-שלושים שנה וגיבינו אמונה זו במלגות ובתערוכות ללא סוף. מבקרים ואוצרים התחרו ביניהם על חסדי אמנים צעירים. כאנשי המודרנה, העלנו על נס כל שהוא חדש, פניו לעתיד, מפתיע, שובר מסגרות, משמע – צעיר. אף תרגמנו את החוק ההיסטורי ההיגליאני של האנטיתזה ל"מרד הנעורים" ואת האידיאל הניטשיאני הקיומי של לידות חדשות ומתמידות הפנמנו ל"הבט אחורה בזעם". הבטנו קדימה אל המחר ופסענו במשעול הצעירים. לאנטגוניזם של האוונגרדיסט מחלנו בתור "ילד נורא", ואילו את האגרסיה היצירתית שלו פטרנו בסלחנות כ"רצח אב". מעולם לא הייתה לילדותיות באמנות עדנה כפי שהייתה במאה העשרים. מעל לכל, כמודרניסטים (והרי האמן הצעיר לא זכה לחיבוק של ממש בתרבות הקדם-מודרנית), אישרנו ואפילו קידשנו את הברית שבין "להיות צעיר", "להיות אמן" ו"ארוס". יצירה ויצר שבסימן הצעיר, הפוטנטי.

 

אמנם, כבר אגתון הגדיר ב"המשתה" האפלטוני את ארוס כ"צעיר", אך נדרשו כאלפיים שנה כדי שמחשבת המערב תרחיב ותממש את המשוואה המשולשת: צעיר-ארוס-אמנות. פולחן המודרנה היה לפולחן-אביב נצחי, בו תופף ניטשה את תיפופי הפריון הדיוניסי, בעוד פרויד השמיע את תרועת האמנות כתרועה של עידוני ליבידו, משמע תשוקה. אפילו הרברט מרקוזה ענה (מאוחר יותר) באקורדים של ארוס וציביליזציה ומהפכות הנעורים שביניהם. נכון, כבר מיכלאנג'לו סבר שחציבתו באבן תשחרר ממנה "עלמה" מסתתרת, מושא של יופי ואהבה שאין להפרידם; אלא, שהעלמה הניאו-אפלטונית הייתה בת בלי גיל, אידיאה ערטילאית טהורה, אשר אליה מבקיעים צעירים וקשישים כאחד.

 

השוו את הצייר הצעיר, קלוד, גיבור "היצירה" (1886) של אמיל זולא – המצייר עירום נשי חושני בלהט, בגירוי וביצירתיות סוערת – לפורבוס הזקן של אונורה דה בלזק ("יצירת המופת הנעלמה", 1832), המקדיש שנים רבות לציור עירומה של אישה עד שמממש את שיא יצירתו בדמות בד לבן. הרהרו באמן הלא צעיר, ז'ונאס, גיבור סיפורו של אלבר קאמי, "האמן בעבודתו" (1957), המתבודד עד מוות בקיתונו הצר עד כי השלים את הבד הריק שעליו המילה "solitaire" (או "solidair")… השוו אמני על-גוף אלה לזיווג האיבסני הנודע בין אמן מזדקן לבין אהובה צעירה (הארכיטקט, סולנס, ב"אלוף הבונים", 1892; הפסל, רובק, ב"כשאנו המתים מקיצים", 1906), האמורה להפיח רוח של ארוס באש היצירה הדועכת של הקשיש. וגם הסופר המזדקן, אשנבך, מ"מוות בוונציה" (1911), יודע: או ארוס או מוות. הוא, כחבריו האיבסניים, נידון למוות: יצירה וארוס שייכים לצעירים. וכלום לא אישר זאת פיקאסו בערוב ימיו באינספור רישומים והדפסים ארוטיים, בהם מתאווה צייר זקן, מכוער וגרוטסקי לחסדיה של דוגמנית צעירה?

 

אמת, המודרנה גם ידעה להלל את זקנתו של סזאן (ימי הר סנט-ויקטואר) ו/או את קשישותו של מאטיס (ימי מגזרות הנייר) ו/או את שנותיו המאוחרות של דושאן (ימי "בהינתן ש…"), אך אין ספק – את עיקר התפעלותה והתמוגגותה שמרה לגילאי העשרים-שלושים. לא עוד המתינה המודרנה לימי השיא האנורקסיים של מיכלאנג'לו בן השמונים ("פייאטה רונדניני"), למיסטיקות החזיוניות של אל-גרקו בן השבעים או למעמקי רמברנדט בשנות השישים שלו (ציורי הדיוקן העצמי המאוחרים). לא, היא התמסרה לאקטים המסעירים, החפוזים, אך עתירי און-הנעורים וחדוות-העלומים. וה"נערים"? הם הזקיפו מכחוליהם והתיזו צבעיהם, הדהימו בורגנים, קעקעו ממסדים, נתצו אלילים ושחטו פרות. מה חרג המשורר הצעיר והתוקפני, בעל, גיבורו של ברכט (הצעיר…), המסיים את חינגת הריקבון הבורגני בריקבונו שלו עצמו בבצות-היער. לאמיתו של דבר, עוד קודם לכן, "בעל מָק ברחם אפלול/ עם שחק רחב ושָלֵו וצלול/ עירום, צעיר ונפלא עד תום/ כך אָהֵבו בעל בבואו הלום." נֶגע הריקבון פשה במיתוס הנעורים.

 

                                 *

מעולם לא היה הקיץ הזה אכזר יותר. שמש נטולת רחמים מפליאה מכותיה על חממת הכדור וקדקודך, זורעת קרני מוות מבעד לחור האוּזוֹן, ואתה – משוח בשמן משחות-ההגנה – מדדה מותש ברחובות היוקדים, זיעה ניגרת לעיניך, צורבת כקוצים. לשווא תתורנה עיניך הדומעות אחר אמנות משובבת נפש. חדשות לבקרים, בוקעות גלריות חדשות כפטריות ברקבובית הכרך הגדול, ואתה – שבע אכזבות, שנשבעת: לא עוד! – שב ומְשָרֵך רגליך הכבדות אל סמטאות נידחות בדרום-העיר ובפיך תפילה: אלי, אלי – אולי, אולי הפעם?!

 

אך, לא, האל שְבָקךָ: כאדישות החום היוקד כן אדישותו של עונש מסעך: עוד ועוד התקבצויות סתמיות של פרחי-אמנים, שמציעים למבטך כישרון סביר שלא בָשַל לאישיות אמנותית נוקבת, שלא ברא "עולם" ואשר התחברותם יחד נעדרת כל מסר. "עוד תערוכת סופ-שנה", אתה ממלמל כמעונה על צלבו, זוכר בחלחלה את ביקורי-העונשין בעוד ועוד מוסדות אמנותיים המציגים מרכולתם בימים הנוראים של יולי-אוגוסט.

 

בקרירותו הממוזגת של בית-קפה פינתי אתה משיב את נפשך הדוויה, נזכר בערגה באמנים מזמנים אחרים ובלהט יוצר מסוג אחר. נפשך הרצוצה יוצאת אל אלה שנידונו על-ידי קיומם ומקומם, אמנים שבראו-גם-בראו להם "עולם" והעמידוהו בשיג-ושיח בלתי מתפשר עם העולם שם בחוץ. יותר ויותר, התחוור לך בעשור האחרון שנשמתך המעולפת שייכת לעולם אמנות אחר: עולם של אוצרים מסוג אחר, מבקרים מזן שונה, יוצרים/יצורים שהולכים ונפסדים ממחוזותינו. עיניך נופלות על מאמר-ביקורת המתפייט-מתענג באחד העיתונים על הישימון בו הילכת זה עתה. אינך מאמין למקרא הדברים. ברי לך: מישהו סומא פה. מזגך הפסול גורם לך להעמיס אשמות על עצמך, וגם הפעם אתה אומר: אין זאת אלא שגילך המופלג אחראי לעיניים ולרוח שקהו, לנרגנות ולמפחי הנפש הנערמים לפתחך.

 

אלא, שאז, בין צייה לבוהו, אתה מגלה נווה-מדבר נדיר שבנדירים ואתה צוהל: הנה, סוף-כל-סוף אמן צעיר "שעשה לך את זה"! ואתה פורץ בתפילות הודיה לאל שהחזיר בך את האמון בעצמך ואתה יודע: לא, לא אתה הוא ההולכי בחושך ולא בך הפגם. ואז, אתה חוזר ביתר שאת אל ארכיונך ואל פרקי שחרותך, בחרותך ובכרותך, עשתונות עברך, ואתה אומר: הרי לך טעם האמנות, תרתי משמע; הרי לך משיבי הרוח, תרתי משמע. ואתה שב ומפריח כנפיים. עד לצניחה הבאה.

 

                             *

הקיץ חלף עבר לו, החורף ממשמש ובא, גשמי ברכה ראשונים. שמץ כנפיים נפרשות בנשמתך הדוויה משאתה מגיע בדצמבר 2009 לגלריה הקטנה של "בצלאל" (לימודי ההמשך, קומה ג') ברחוב סלמה 60, תל-אביב. כאן אצרה רותי דירקטור תערוכה קבוצתית – 29 פסלים של 14 אמנים צעירים –  בשם "מה רוצה פיסול?". האוצרת ביקשה להציג אמירה פיסולית חדשה, כזו הזונחת את שפת המיצב (שכבשה את האמנות הישראלית מאז ראשית שנות השמונים[2]) ואשר פונה "מהמיצב והלאה, אל אובייקט אמנותי שגם כשהוא עצמאי הוא זוכר את החלל, ההקשר והסביבה – תובנות המיצב, וגם ההתפכחות ממנו" (כדברי האוצרת). שיבה פיסולית אל המסה והצבע, כזו המכילה את סך שפות המודרנה – ה"פופ", "ארטה פוברה", המינימליזם, ה"היפר-ריאליזם", הסוריאליזם ועוד, מצאה ביטוי בתערוכה רעננה, רוויה ביצירתיות והומור, המרנינה את הלב נוכח דופק חי – כן, בכל זאת, חי! – של היצירה העכשווית בישראל: ליאור מודן ויונתן סואן יצרו את "מודל לסופר בגובה מטר – יהושע סובול/ארנסט המינגווי", שלושה פסלים היפר-ריאליסטיים בדמותו המוקטנת מאד של יהושע סובול (הדומה כאן גם להמינגווי)[3]; רוית מישלי יצרה את "פוף" – מעין מושב בצורת "פוף", שאינו אלא ניילון ממולא בפופקורן, שחלקו מתגבש לצורות שלד וגולגולת; גבי קריכלי יצר את "בבל", מבנה גבס צבוע, דמוי עוגת חתונה או אהיל אורנמנטי, המעוטר בשולי תחתיתו בקישוטים זעירים; איילה לנדאו הציגה את "פטיפון" – פטיפון ישן שתקליטו הומר בגוש כחול ומבעית מפוליאוריטן מוקצף, הנענה בתמונת טבע אידילית "אירופאית", המודבקת מנגד (בתוך "גג" תיבת הפטיפון). ועוד: תפוח אדמה ענק יצוק בחומר פלסטי, כדורסל עשוי מסחבות-רצפה, סדרה של גרבי ניילון מגיחים מלוחות קרטון, נקיטה בצילום, ב"רדי-מייד" (פגז תותח, קולב-עץ ניצב, ועוד), ביציקת מתכת, ב"פפיה-מאשה"  – כל החומרים, כל האמצעים, כל הטכנולוגיות, שום דבר אינו עומד עוד בפני הפסל הישראלי של שנות האלפיים.

 

אמת, כשלעצמו, כל פסל ופסל אינו מחדש לנו דבר ואף מקיים שיג ושיח עם תחבירי פיסול זכורים היטב. מבחינה זו, אין גאולה בתערוכה הנדונה ואולי אף אישוש לתחושות ה"ראינו כבר הכל", העולות בך מתערוכה לתערוכה. ואף על פי כן, בכללותה, מאשרת התצוגה חיוניות חומרית, צורנית ורעיונית של יוצרים צעירים (ושל האוצרת). הנה כי כן, לא רחוק מהגלריה הנדונה, עדיין בדרום העיר, אתה יורד למרתף גלריה "חנינא" שברחוב י.ל.פרץ 31, ואתה פוגש בפסל הפיברגלס של ורד אהרונוביץ: שלושה ילדים מטילים מימיהם סביב מציבת קבר. פעם נוספת, פיגורטיביות, קיטש והומור שחור משמשים יחדיו בפסל המודע עצמו היטב כפרודיה על מונומנטים הרואיים. באולם צדדי בגלריה "זומר" שבדרום שדרות רוטשילד אתה מוצא, בין עשרים בוגרים צעירים של "המדרשה", את פסלה של עלמה אלורו, גופת זאב דרוסה המורכבת משקיות של רשת "איקאה", וממולאת בגרסי נייר וצינורות ניילון (המתפקדים כמעיים שפוכים). פעם נוספת, פיגורטיביות, זוועה עירונית ו"פופ" משמשים יחדיו בפסל המאשר תבוסת הטבע בתרבות הצריכה הקפיטליסטית.

 

לקראת צהריים, אתה מודה: למרות הכול, גם אם בעיטותיה רכות מבעבר, האמנות חיה ונושמת. את שאלת בריאותה אתה מותיר כשאלה פתוחה.  

 

    


[1] על יחסו המורכב של אבידן לתרבות הצעירים ראו להלן בפרק "האם העולם עדיין שייך לצעירים?".

[2] ראה מאמרי בנושא המיצב, "קול ירושלים", 22.6.1984, בו טבעתי לראשונה את המונח "מיצב" וניסחתי את תחביר המדיום. 

[3] וצדקה סמדר שפי בביקורתה ב"הארץ", ב- 18.12.2009, משהשוותה לפסליהם ההיפר-ריאליסטיים המוקטנים של רון מיואיק וצ'רלס ריי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: