זמן החגיגות

                         זמן החגיגות

 

כלל לא ברור מה הם חוגגים שם, אבל את החגיגות האלה אי אפשר לעצור: "POV" – פסטיבל צילום ענק ב"תחנה", תל-אביב; "לילה לבן" – פסטיבל גלריות, שדירות וכו' בתל-אביב; Art-Tel-Aviv"", "צבע טרי" – שניהם בתל-אביב; "Mix" – פסטיבל אמנות בשכונת מוסררה, ירושלים; "עוץ בעיר" – פסטיבל מיצגים תל-אביבי; "רחש 2" – פסטיבל וידיאו-דאנס בינלאומי של בית-הספר לתיאטרון חזותי בירושלים; האם נוסיף – "ארטפוקוס" (ירושלים), ביינאלה בהרצליה, אירועים כלל-עירוניים בבת-ים וחולון, "פסטיבל החגים" בחיפה, "יריד חוצות היוצר" בירושלים, ועוד ועוד. שוחר התרבות הישראלי מוצא עצמו מותש בין כל החגיגות הללו – אותם מגא-אירועים, שאינספור צופים נוהרים אליהם לעת ערב, לבושים במיטב מחלצותיהם וחיוכם הסינתטי נשלח אל הבזקי הפָּפָּרָצ'י.

 

משהו אינו ברור כאן: כאשר מרבית הגלריות והמוזיאונים סובלים מנוכחות ציבורית קלושה (אלא אם כן, הצליחו פרסומאים לשווק תערוכה בינונית ביותר, נוסח זו של צדוק בן-דוד במוזיאון תל-אביב, ואז המוני בית ישראל, מדן ועד אילת, מתגודדים נרגשים בשעריה, ותהילתה המדומה נישאת בפי העדר ודובריו – הפסטיבלים, הביינאלות, הקרניבלים, הירידים וכיו"ב מוצפים בעשרות אלפי מבקרים. לרגע, אתה נופל למלכודת האשליה של "השבח לאל, יש קהל לאמנות הישראלית!", אבל אז אתה מתפכח ומבין שסוציולוגיה של אירוע מתוקשר היטב אין בינה ובין ערכים אמנותיים אלא מעט שבמעט.

 

כי די לשהות חמש דקות באחת מהחגיגות הללו (כל דקה נוספת מסכנת את בריאותך הנפשית) על מנת לרדת לשורש מהותן: הנה הם חוגגינו, נדחקים-נדחסים משועממים בין חללי הבזארים הביזאריים הללו, חללי ענק שלפתע פתאום נתגלו במחוזותינו (כל אותם האנגרים ביפו, או מבנים נדל"ניים דרום-תל-אביביים בשלבי שיפוץ אחרונים), בוהים בעיניים מזוגגות בבינוניות והסתמיות המציפה וגודשת אותם מכל עבר, חולפים ביעף על פני המוצגים כרוח במדבר, ומעל לכל – רושמים לעצמם נוכחות במפגן הנראוּת ההמוני, בטקס ההבלים המתוקשר שהתחפש ל"איוֶונט" אמנותי.

 

בשעה טובה, "חברת הספקטקל" הגיעה אלינו, מעט באיחור, וסיבכה בקוריה גם את עולם האמנות שלנו, המשתוקק להיראות "סצנה בינלאומית". חברת הנראות, הפוזה, ההחצנה וה"כאילו" מאשרת מחגיגה לחגיגה את המוטו של גי דֶבּור לספרו המפורסם מ- 1967, עת ציטט את פויירבאך: "ללא ספק, בעבור העת העכשווית, המבכרת את הסימן על פני הדבר המסומן, את ההעתק על פני המקור, את הדמיון על פני המציאות, את התופעה על פני המהות … רק האשליה היא קדושה, והאמת מחוללת." כל שעליך לעשות הוא אפוא לקרוא את 221 סעיפי "חברת הספקטקל" של דבּור וליישמם על-נקלה על תל-אביב של שנות האלפיים:

"בחברות בהן רוֹוחים תנאי ייצור מודרניים כלליות החיים מציגה עצמה כמצבור אדיר של מופעי ראווה (ספקטקלים). כל מה שנחווה במישרין הודח אל הייצוגיות. […] בבחינת פסוודו-עולם חילופי […] הספקטקל […] היא אי-ממשותם של החיים הממשיים. […] המופע אומר: זה שמופיע הוא טוב, וזה שהנו טוב – מופיע. […] מונופול התופעה." (מתוך סעיפים 12-1, בתרגום המחבר)

 

חגיגות האמנות כמפגן כוח קפיטליסטי? כלום מאשרות החגיגות הגדולות את הספקטקל של "סימני הייצור השולט", כהגדרת דבּור? האם בעומק המגא-אירועים האמנותיים פועלים מנגנוני כוח פיננסי – אספנים, בעלי גלריות, בנקים (כן, גם אלה יוזמים חגיגות אמנות למיניהם) וכו' – שגלשו מתחום הבעלות אל תחום המופע, "ממנו דולה כל בעלות ממשוית את יוקרתיותה." (סעיף 17)? אמת, ספק רב אם מיליארדי דולרים מתגלגלים להם בעסקאות המתנהלות בזמן החגיגות ולאחריהן, אך תל-אביב העשירה (ירושלים הענייה המרודה מחרה מאחור) משחקת את משחקי מנהאטן, ולפיכך –

"…הספקטקל הוא דיוקנו העצמי של הכוח […] מופע פטישיסטי, מושָאי עד תום, של יחסי ראווה. […] יעוד מרכזי של הייצור הוא תהליך העקירה, […] ניכורו של הצופה מהמושא הנצפה: ככל שהוא צופה יותר, כן הוא חי פחות. ככל שיסכים לאשר את עצמו בדימויים השליטים, כך הוא יכיר פחות את קיומו ואת תשוקותיו. […] עקרון הפטישיזם של הצריכה. השליטה החברתית באמצעות דברים מוחשיים ובלתי מוחשיים, שמגיעה לביטויה המוחלט בספקטקל, בו מומר העולם הממשי במבחר דימויים (אימאג'ים) המתקיימים מעליו." (מתוך סעיפים 36-24)

 

הנה כי כן, צריכה (אמנותית) תועלה לרמה של מופעי ראווה, בה הפכו הצופים למופע ראווה של עצמם, והאירוע כולו בבחינת שלל מסמנים תופעתיים נטולי ממשות ברמת הערך האמנותי והעניין האמיתי באמנות. ה"סימנתי נוכחות באירוע" ממיר את הדיאלוג בין צופה לבין אמן, כי "הספקטקל הוא היפוכו של דיאלוג" (סעיף 18).

 

אינך יכול שלא להיזכר ב"אטרקציונס", שפיזר גנרליסימו פרנקו ברחבי מדריד: כל אותם גני שעשועים שאמורים היו להסיח את דעת הציבור ממצבו לאשורו. החברה הדמוקרטית-קפיטליסטית של תל-אביב אינה זקוקה ל"אטרקציונס" של הרודן: היא ממציאה לעצמה את ה"אטרקציונס" שלה על מנת שלא לראות. חגיגות האמנות הן פרדוקס של אירוע חזותי ששולט בו עיוורון. שחוגגי הפסטיבלים למיניהם שרויים בתהליך מתמשך של הכחשה ושל אסקפיזם: אסונות הכיבוש, נידויה הבינלאומי הגובר של ישראל בעולם הנאור, אימת הפצצה האטומית האירנית, בועות הנדל"ן והבורסה בעולם ובארץ, הלאומנות החשוכה הגואה במחוזותינו, מכות השחיתויות בצמרת, האלימות שחלחלה לרמות שונות של החברה הישראלית – מהתא המשפחתי, דרך בתי הספר והמועדונים ועד לכבישים ולשדות הכפרים הפלסטינאים בשטחים הכבושים – לכל אלה עונה תל-אביב בירידי הבלים, ספינות שוטים המשייטות זו אחר זו על הדיונות. "אכול ושתה כי מחר נמות".

 

2010: האמנות, זו שניכסה לעצמה בעבר את התפקיד ההנהגה המוסרית ופקיחת העיניים ההכרתית, נקלעה לחגיגות של אחיזת עיניים: החגיגות אוחזות את העיניים, אך עיני הצופים אינן אוחזות אלא בצופים הם עצמם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: