הריאליסטים וסוגיית ה"עולם"

            הריאליסטים וסוגיית ה"עולם"

 

בספירה ראשונה ובלתי ממצה – אני סופר כחמישים מהם. מעולם לא הייתה לריאליזם הישראלי עדנה שכזו: מדי חודש בחודשו אתה רואה עוד ועוד פטריות ריאליזם המבצבצות ונובטות מכל עבר, מצייתות ברובן לאותו מאנייריזם, פחות או יותר, עת מרביתן משַבטות  את פטריית-העל של ישראל הרשברג. ריאליסטנים מקומיים אחרים הביאו מסורות אקדמיות ארצה מחבר-העמים-לשעבר. כמה מוותיקי הריאליזם המקומי הם אוטודידקטיים, ששכללו שפתם מתוך הכבוד שרוחשים לאמנות הקלאסית. אחרים מאשרים זיקתם הפוטו-ריאליסטית למצלמה. משותפת לרבים מהריאליסטנים הישראליים, וותיקים כצעירים, התייחסותם לאביגדור אריכא – מי שפרש בשלהי שנות השישים מההפשטה לטובת הריאליזם – כמופת וכתמרור דרכים. הצעירים שבהם, תלמידי הרשברג בעיקר, מביטים בסגידה לא פחותה אל ציוריו של הצייר הספרדי, אנטוניו לופז גארסיה, ואל הציירים הריאליסטיים האמריקאיים – אדווין דיקינסון, לנרט אנדרסן ופראנסיס קאנינגהאם.

 

הנה כי כן, מזה כעשור שהתרבו אצלנו הריאליסטנים והרחיבו את השורות המדולדלות של הריאליזם הוותיק יותר. בוותיקים ובצעירים גם יחד אני מונה – וללא כל סדר – את ישראל הרשברג, אריאל אסאו, דניאל אלנקווה, אלדד פרבר, ארם גרשוני, אילן ברוך, ראובן קופרמן, דניאל סרחיו, ערן רשף, אלון פורת, נטשה בריליאנטובה, ריטה נטרובה, רענן לוי, מאיר אפלפלד, סיגל צברי, שרון אתגר, אמנון דוד ער, רן הדרי, דוד ניפו, ליאור נייגר, רפי בדר, סילביה ברעם, ורדה גינצבורג, סילביה בר-עם, איליה גפטר, יוסי מרק, אורה זק, יעל סקליה, אלי שמיר, מיכאל רפופורט, מוני ליבוביץ, גוסטבו ולנצואלו, ענת גינזבורג, אינה פסנקו, שלום פלאש, ליאוניד אובולסקי, אסנת סרבגילי, מיטש בייקר, יורם רוזוב, חווה ראוכר, אריה אזן, עוזי קצב, אדם שר, שירלי פקטור, מארק ינאי, אבנר מוריה. רשימה חלקית, כאמור, והשורה ארוכה ארוכה.

 

ישנם מהם שמתמחים בנופים (אלון פורת, אלי שמיר, שלום פלאש ואחרים), ויש מהם שמתמחים בייצוג דמויות (יוסי מרק, אמנון דוד ער, מיכאל רפופורט, אדם שר ואחרים). לא אחת, גם כאלה שלא היו ריאליסטנים נשבו במהלך שנות התשעים בקסם הריאליזם והפכו לריאליסטנים למהדרין: יגאל עוזרי בניו-יורק, עודד פיינגרש ואיצו רימר בתל-אביב ואחרים. ישנם גם אלה שחוטאים בריאליזם, אך שולחים ידם בו-בזמן גם לנון-ריאליזם, דוגמת מאיר פיצ'חדזה ז"ל או אריק ואנונו יבל"א. וישנם שיוצרים קולאז' של ריאליזמים (דוגמת יהושע גריפית הפורה, או מיכאל אייזמן, אם להזכיר נשכחות). ולא נשכח ציירים משובחים, דוגמת יאן ראוכוורגר או עופר ללוש, שהפיגורטיביות של יצירתם מתחככת בריאליזם ומשתחררת ממנו בה בעת. הגבולות בין ריאליזם לפיגורטיביות אינם תמיד ברורים.

 

פה ושם, הם מגיחים בתערוכות קבוצתיות, בין כבוגרי בית הספר הירושלמי לציור של י.הרשברג (כגון התערוכה בית האמנים, ירושלים, 2005) ובין כהתארגנויות עצמאיות (דוגמת התערוכה בבית-האמנים, תל-אביב, 2006). תערוכות יחיד שלהם מצאו חסות בגלריה "גולקונדה", תל-אביב, אך גם ב"גלריה 33" שבדרום אותה עיר; או בגלריה "אלון שגב" (שמייצגת את אלי שמיר, את אסאו ועוד, ואף הציגה ב- 2007 תערוכה קבוצתית של ריאליסטנים), או בגלריה "רוזנפלד" שהציגה את רפופורט, ראובן קופרמן ועוד; או גלריה "רוטשילד" (אפלפלד, בייקר ואחרים). כל הגלריות הללו ממוקמות בתל-אביב (בירושלים נמצא לא מעט ריאליסטנים בגלריה "ארטספייס"). עוד ועוד גלריות תל-אביביות נשבעו ונשבעות לריאליזם. שהלא, בין שאר סגולותיו ומעלותיו – הריאליזם נמכר היטב: האספנים עטים עליהם, ציוריהם נחטפים עוד בטרם צוירו עד תום ומחיריהם מרקיעי שחקים. הנה כי כן, אם בעבר, לפני עשר שנים ומעלה, ידעו הריאליסטנים הישראליים החדשים פטרון אחד – אילן שבתאי – הרי שכיום, כדבר הפתגם, להצלחה אבות רבים.

 

רבים, אם כן, בעלי הגלריות בישראל שמתגנדרים בנוצת ריאליסטן או ריאליסטנית כזה (כזו) או אחר(ת). ובעוד מוזיאון ישראל התייצב בגלוי לימין אביגדור אריכא הריאליסטן, ישראל הרשברג ויאן ראוכוורגר, מוזיאון תל-אביב מגלה בחלקם עניין בולט: יגאל עוזרי, אלי שמיר, ארם גרשוני, רענן לוי, ראובן קופרמן, עופר ללוש, יורם רוזוב , יאן ראוכוורגר, עופר ללוש, ישראל הרשברג (כמובן),  אביגדור אריכא (לא כלשכן).

 

ואף על פי כן, חרף כל הצלחתם חסרת התקדים בישראל, מרביתם ב"גטו", ובינם לבין מרכז זירת האמנות הישראלית חומה סמויה אך בצורה. קשר של שתיקה גוזר על רובם נידוי מתצוגות ישראליות עכשוויות, בארץ ובעולם. אין הם חלק מהשיח של האמנות הישראלית; ויותר מכל, דובריהם התיאורטיקנים הנם אנשי ספרות, דוגמת אריאל הירשפלד ודרור בורשטיין. אלה השניים, מחשובי אנשי הספרות בישראל, דווקא הם בלטו בליווי הטקסטואלי בקטלוגים של הריאליסטנים החדשים, בתערוכות היחיד ובקבוצתיות. ונשאלת השאלה: מה פשר הזיווג הזה? מחד גיסא, אין ספק שהזיווג מאותת ומדגיש את ההדרה המסוימת של הריאליסטנים (לרגעים, נדמה שזוהי הדרה עצמית מרצון ומתוך עמדה ביקורתית-מחאתית) מלב עולם האמנות המקומי, אותו עולם שדובריו חשים שלא בנוח עם המגמה הריאליסטית העולה. יציאה והידרשות לאנשי ספרות עשויות לסמן אפוא, הן מצוקה והן בחירה מתריסה של הריאליסטנים, הפוסלים-לכאורה את האמנות האחרת המתנהלת על הבמות, ולבטח כשלזו פנים מושגיות. מאידך גיסא, ברית אנשי הספרות והריאליסטנים החדשים אפשר שמסמנת משהו מהותי יותר ברמת הזיקה של אנשי הספרות לדימויים נרטיביים.

 

יובהר: אין למחבר הפרק דבר וחצי דבר כנגד אמנות "ספרותית"; אולי אף להפך. בהתאם, הביטוי – "זיקה לדימויים נרטיביים" – כוונתו לקרבה מהותית שמתקיימת בין ציור ריאליסטי לבין הספרות בכל הקשור לטענת טענות על העולם. ב- 1940 לימד אותנו ז'אן פול סארטר בספרו, "אמנות מהי?", שהספרות, יותר מכל מדיום אמנותי אחר, ניחנה בכוח הטענה על העולם. שבעוד שאר המדיומים בונים יצירות אוטונומיות, בספרות טבוע כושר הסימול אל מחוץ לעצמה. כשכתב סארטר את ספרו הייתה האמנות המופשטת והאנטי-ספרותית בשיא פריצתה, בין בפאריז ובין (ובעיקר) בניו-יורק. ציור ריאליסטי נראה אז כסגנון בורגני היאה למאה ה- 19 ואשר אבד עליו הכלח, ולכל היותר, יאה למשטרים הפאשיסטיים משנות השלושים באירופה של המאה ה- 20. והנה, כיום, נראה שהברית הישראלית בין הריאליסטנים החדשים לבין אנשי הספרות מאשרת שדה-סימנים המשותף לציור ולספרות ואשר בו יכולים אותם אנשי ספרות להלך בעזוז ובבטחה ולהתבשם מניחוח הדימויים.

 

ציירים ריאליסטיים אקדמיים ציירו בארץ ישראל, בירושלים בפרט, מאז שחר האמנות המקומית: אהרון שאול שור, שמואל חרובי, לודוויג בלום, אנה טיכו המוקדמת (שנות השלושים-ארבעים) ואחרים נשאו עמם מהאקדמיות ומהמוזיאונים במרכז אירופה (מיעוטם מ"בצלאל") כושר ייצוג שגבל בצילומיות (ל.בלום), שהודח ברובו לשוליים של זירת האמנות מחמת הסגידה למודרניזמים שאפיינה את תל-אביב מאז שנות העשרים (וראו זה פלא: הציירים הירושלמיים הנ"ל זוכים בעשור האחרון לפריחה גדולה במכירות הפומביות). ריאליזם פולני-וינאי, שהגיע ל"בצלאל" של ש"ץ באמצעות שמואל הירשנברג, לזר קרסטין, ארנולד לחובסקי ועוד – הותיר טעם חמוץ של אקדמיזם ופאתוס. על תולדות הריאליזם באמנות הישראלית הרחבתי במקום אחר[1], בו גם עקבתי אחר ההדרה העקבית של הריאליסטנים המקומיים עד תחילת שנות התשעים. דברים השתנו באורח דראסטי, והרושם הוא, שכגודל החלל הריאליסטי במודרנה הישראלית לדורותיה, כן גודל הגל הריאליסטי הנוכחי. כמו מהווה הגל פיצוי על היסטוריה של "רדיפות" וכמו שחרר תשוקה מודחקת לייצוג מרבי של המציאות (ומן הסתם, תגובה לעלייתה של המצלמה, בבחינת "גם אנחנו יכולים").

 

מה מציירים הריאליסטנים החדשים? ישראל הרשברג מצייר ברושים, אצטרובלים, דגים מלוחים, דיוקנאות (עצמי ואחרים), לשון-פרה על שולחן, נופי עיר, טבע דומם מטבחי (סיר מלוכלך, צנצנת שמן, מטלית על השולחן, ומספריים תלויות על הקיר), מסדרון הקומה ה- 11 של "מגדל העיר" בירושלים, ארטישוק על צלחת, קוץ ועוד. לשווא תבקשו בין נושאיו אחר "עולם" אישי של דימויים ואפילו לא אחר תוכן משותף לדימויים. כי עניינו (המוצהר) של הרשברג בעצם תהליך ההתבוננות המייצגת, או בלשונו – "במבט כוללני, מתמכר, שמתמסר לכל פרט ורודף כל אינפורמציה ויזואלית עד חורמה. […] המשימה האמיתית היא מעבר להפגנת היכולת היא קשורה להתבוננות המרוכזת בטבע ולטרנספורמציה אל מעבר לקונקרטי."[2]

 

ספק רב אם הטרנספורמציה הזו, בה מאבדים עצמים קונקרטיים את הקונקרטיות שלהם והופכים לערך רוחני, אמנם מתרחשת מול הציורים של הרשברג, שהטובים שבהם מותירים אותך משתאה מול המאגיה של ייצוגיותם הפרטנית והחדה להפליא. אלא, שגם ה"נס" הייצוגי הזה חף מהאישי, וכמו הפקיע את האמן אל מחוץ לאובייקטיביות של מבט ועולם שאוחדו. האם נסתפק בזה, או שמא המפגש האמנותי –  ויהא שאפתני ככל שיהיה בתכליותיו האידיאיות והמטאפיזיות – נתבע להטמעה הייחודית והחד-פעמית של הסובייקט והאובייקט?!

 

שאלת העולם הסובייקטיבי מחריפה משאנו עוברים אל תלמידי הרשברג. ארם גרשוני, לדוגמא: מה מצייר הצייר הרציני ורב-היכולת הזה? נעליים, כיכר לחם בצועה, כרובית, כיכר לחם עגולה, קדירה עם פירות מנגו, שולחן ועליו בקבוק מים וקערת עגבניות, כיכר לחם עם כוס יין, כיכר לחם עם צלחת ומלחיה, בצלים ליד שום וקנקן, דיוקנאות עצמיים, נקניק עם כוס יין ואגס, דיוקן האב, דיוקן האם (שני הדיוקנאות מרשימים ביותר בעומקם ושלמותם), נופים (החלק המרשים פחות ביצירת א.גרשוני), ועוד. ממד מורבידי שעשוי להסתמן בציורים הללו – ברמת הקפאת עולם ורוח אֵבל – חלה על מסורת הטבע הדומם לדורותיה וספק אם בכוחה להגדיר עולם פרטי ייחודי. הארציות הוולאסקזית בולטת בציורים הללו, אלא שגם הגסטרונומיה הנזירית המסתמנת מרובם אינה ממצה "עולם" עקבי ואחדותי המפעים את הצייר ומוציאו למסע. כי, פעם נוספת, הרושם הוא, שזיווג העין וההכרה התפיסתית של האמן הוא-הוא שמשמש לו ציווי בלעדי.

 

לציווי הקטגורי הזה משועבד גם דוד ניפו, אמן נוסף מתלמידי הרשברג, המרשים מאד ביכולת הריאליסטית שלו. מה מצייר ניפו? קקטוס בקנקן מים, כלי מטבח עם רימון, נופים, דיוקנאות עצמיים, צלחות (חרסינה ומתכת) ליד לוח עץ מטבחי, צדף וביצה, עירום נשי, נר דולק לרקע ראי (בו משתקפים פני האמן) וצלוחית, סיר רחצה על דרגש, שקית גרגרים על משקל פלסטיק, ועוד. המתבונן בציורי ניפו מתרשם, שהצייר הווירטואוז מרותק לאתגור העין והיד שלו במגוון של חומרים ומושאים יותר משמרותק לתוכן רוחני הנובע ממרחבי נפש, רגש, יצר והכרה אישיים. אכן, יותר ויותר, ככל שאתה מרבה לפגוש בציור הריאליסטי הישראלי, אתה נאלץ להכיר בפרדוקס, לפיו הכמיהה העזה למגע עם העולם הולידה סוג של נתק רוחני מהעולם ובראה את ה"לימבו" האוטונומי של העין והתפיסה.

 

משהו על המושג "עולם": אמנים איכותיים הם אמנים הבונים "עולם", בין אם מקורו בנתוני מציאות חיצונית ובין בנתוני מציאות פנימית. היכולת לבנות "עולם" היא היכולת לאשר בסך יצירתם דיוקן עצמי נפשי ואידיאי, שאינו זהה בהכרח לתוכן הישיר המתגלה ביצירות. לאור הנחות אלה אטען: מעטים מהריאליסטנים הישראליים בונים "עולם" ביצירתם. ציורי פריטי מזון שצייר ערן רשף (לצד נושאים אחרים – אמבטיה עם ארון-קיר, כניסה לבית-דירות ועוד) גרמו לאריאל הירשפלד לאבחן את "אותות הזמן המכלה" ובהתייחס לציורי כלי מטבח (צלי בשר בתוך פיירקס, לדוגמא) –  "הכלים, ביסודם, הם אקסטנציה של האם ושל הסבתא".[3] אלא, שהבחנה רגישה זו תואמת מדי את הדימויים החוזרים אצל ריאליסטנים צעירים אחרים, עד כי הדימויים הללו נראים יותר כמוסכמה מאתגרת לשמה. אחרת היא אסנת סרבגילי, בוגרת "בצלאל" שבכושרה הווירטואוזי התמסרה לציורי וילות "נובו-רישיות" ריקות הטעונות זרות וניכור, צמחים אקזוטיים בגלגול דקורטיבי המוני, ריצוף בנאלי ו/או עציצי פלסטיק בבניינים וברחבות ציבוריים – דימויים המשלבים עניין באסתטיקה עקרה, מזויפת ומלאכותית,  עם משקעים עדינים של היעדרות ומוות. אמנם, טכניקת הציור של סרבגילי מאד אל-אישית ולכאורה היא מאשרת את הבחנתו של יונתן הירשפלד ב- 2007 אודות מחיקת האמן, הסתרתו ("הציירת 'מקריבה' את עצמה על הציור כדי לאפשר אותו לצופה."[4]), אלא שהבחנתו האחרת – "הציור של אסנת הוא יותר ציור אֵבל, יותר ציור ואניטס" – מוכיחה עד כמה נוכחת האמנית בציוריה בדרכה העוקפת. אלא, שגם כאן גורר עמו הקשר ה"ואניטס" זנב ארוך ושחוק מדי של דוממים ריאליסטיים לאורך ההיסטוריה שמאז הבארוק.

 

מספר מילים נוספות על מושג ה"עולם": חלקנו זוכר את הבחנתו של מרטין היידגר, בספרו מ- 1935 – "מקורו של מעשה האמנות", בין "ארץ" ו"עולם", בבחינת שתי תנועות רוח הפועלות זו כנגד זו וזו עם זו בטבור מהותה של יצירת האמנות. בעוד "ארץ" (Erd) היא הכוח הסרבני, הנועל את אמת היצירה בחביונה, בסודה, ומטעין את מעשה האמנות בחידתיות שלא תיפתר לעולם עד תומה, "עולם" (Welt) הוא הכוח ה"ידידותי", הנפתח, הכוח המשחרר את מהות היצירה, הכוח המגלה וחושף את האמת הגלומה בשורש היצירה. שני הכוחות – "ארץ" ו"עולם" – נמנים על תכונות היסוד של מהות האמת, הבהיר לנו היידגר בכתביו השונים:

"אדמה עוברת את העולם בלבד, עולם מייסד עצמו על האדמה בלבד ככל שהאמת מתארעית, בחינת מאבק-בראשית של מחשוף וסתר."[5]

 

מושג ה"עולם" שלנו שונה, הגם שאינו עומד בשום סתירה לדואליות ההיידגרית הנ"ל. שכן, מגמת ההסתתרות הסודית ומגמת ההיחשפות המתקשרת ומתמסרת – שתיהן פועלות גם על ה"עולם" שברא אמן ביצירתו. נבהיר: "עולם" נבנה ביצירות, לא ביצירה. כי "עולם" מתגבש מיצירה ליצירה, מעמיק ומבשיל בתהליך התפתחותו האמנותית של האמן. כי "עולם" הוא לא רק התוכן של נקיטה חוזרת בדימוי זה או אחר, אלא גם הטרנספורמציה של תוכן זה לצורות (זיקה לסגנון כזה ולא אחר, העדפה חוזרת של גוונים, משיחות מכחול, דרגת חומריות, נטייה מיחברית וכו' וכו'  – אלה המסמנים של המסומן החמקמק הקרוי "עולם"). טרנספורמציה זו היא שבוראת את "לשונו" של היוצר – התחביר של "עולמו".

 

"עולם" הוא מרחב רוחני – אידיאי, רגשי, יצרי וכיו"ב – שאמן משכלל במהלך התפתחותו כאדם וכאמן. "עולם" הוא כוח מכונן, הוא קוסמוס פנימי שהאמן מודרך על ידו לא פחות משהוא מדריכו. זהו משקע של מחשבות, ערכים, מנטאליות ופסיכה, נטיות נפש ולב, טמפרמנט ומעצורים וכל מה שמייחד את האמן כפרט, שמגדיר את אחרותו בשלמותה הכוללת והמורכבת. "עולם" הוא המרחב הדיאבולי המתגלה ביצירתו המאוחרת של פרנציסקו גויא, ב"ציורים השחורים" שלו (להבדיל מיצירתו האפיזודית-אנקדוטית המוקדמת, בציורי המתוות שלו לשטיחים המלכותיים). "עולם" הוא מרחב הגמדים, השוטים, המשרתים, העניים ואפילו הכלבים בציוריו של דיאגו ולאסקז. "עולם" הוא, כמובן, מרחב להט השדות, השמש והחמניות ותרגומו של להט זה למקצבי המכחול הדשן בציורי וינסנט ון-גוך.

 

"עולם" הוא אפוא תולדה של בגרות רוחנית – לא בהכרח של ידיעה עצמית! – שתורגמה (מדעת ושלא מדעת) לצורות ולתכנים אמנותיים. אבחונו של "עולם", זיהויו ואיתורו ביצירה, מתנים את הפגישה בין הצופה לבין האמן, להבדיל מהפגישה בין הצופה לבין המוצר האמנותי כמושא חושי ואפילו כמעורר רגשות. מבחנה של יצירה כמרתקת, כבעלת חשיבות רוחנית, הוא בתקשור שלנו עם ה"עולם" של היוצר, בפגישה שלנו עמו. כאן תחילתו של דיאלוג תרבותי מורכב בינינו לבין היצירה, השיחה האינטלקטואלית, הרגשית, המוסרית, הערכית וכו' שלנו עמה. 

 

חוששני שאיני מצליח למקד את "עולמה" של סיגל צברי בין הפרחים המזווגים בציוריה עם עירום נשי, או ציורי הירקות, הנופים  (העירוניים והאחרים) והדיוקנאות. איני מצליח למקד את "עולמו" של אילן ברוך בין ציורי האשכוליות שהוא מצייר על שולחן שיש מטבחי או בתוך קערה; ולחילופין, אני מתקשה למקד את "עולמו" של אמנון דוד ער בין המושאים שהוא מצייר מתוך אוספו הביתי, או קופסאות קרטון משומשות וכו'. אין בי ספק, שבזיקתו העזה והאובססיבית-כמעט לדיוקן העצמי העירום שוכן המפתח לעולמו הנפשי, אך דומה, שההתמכרות ל"אובייקט" מפקיעה את הצייר מהסובייקטיביות שלו. באשר לצייר מוכשר ביותר כמו דניאל אלנקווה, גם אם אני מתקשה לאתר "עולם" בין הנופים, הדיוקנאות או הנורה המצוירת ליד בד מקופל – הרי שדווקא בהיבטים הפחות ריאליסטיים של יצירתו – תפיסת הצבע, המכחול והאור הסמי-מופשטים שלו – נפשי פוגשת בנפשו. הבחנה דומה הייתי עושה ביחס לציוריו של מאיר אפלפלד.

 

הכתוב לעיל יסביר את ניכורי מהגל הריאליסטי הענק השוטף את החוף הישראלי. הוא יסביר את התפעלותי מהיכולות הטכניות ומכישופי המציאות המשוחזרת על הבדים, אך הוא גם ינמק את חוסר העניין שלי בחלק ניכר ממוצרי הגל הנדון. לכן, גם כשאני מכושף פחות, ואף עשוי להסתייג פה ושם מסרבולם של יד ומכחול, אני שמח להשתתף בשמחת נופי כליל של אלון פורת או בטקסי עמק-יזרעאל של אלי שמיר. שכן, פגשתי באמנים המחויבים למקומם ואשר הפכו את מקומם לאידיאה ולאתוס. וגם אם הסכנתי, בעל כורחי, לאובדן תחושת המקום בתרבות הגלובליסטית העכשווית, אני מסרב לאשר אובדנם של נפש ושל "עולם".

 

 

 

 

 

 


[1] גדעון עפרת, "הטעם המר של הריאליזם באמנות הישראלית", "סטודיו", מס' 30, פברואר 1992, עמ' 11-6.

[2] טלי תמיר, "צייר למרחקים ארוכים", "כל העיר", 1.12.1989, עמ' 60, 83.

[3] אריאל הירשפלד, מבוא לקטלוג תערוכת ערן רשף בגלריה "גולקונדה", תל-אביב, 1999.

[4] יונתן הירשפלד, "טבע דומם מאד", דף בארכיון האמנית.

[5] מרטין היידגר, "על מקורו של מעשה האמנות", תרגום: שלמה צמח, דביר, תל-אביב, 1968, עמ' 39.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: