המהפכה כבר כאן

    המהפכה כבר כאן: אמנות בישראל בשנות האלפיים

                                                       

אמת, חסרה לנו הפרספקטיבה, אבל הנוף מתחיל להתחוור והוא אחר, שונה מאד מהנופים בהם נהגנו להלך. אנו, היסטוריונים של אמנות, שהורגלנו לתור ביצירות האמנות אחר החדש, אחר אותות המפנה, זרעי המחר – ניצבים מזה שנים בפני תופעה בלתי מוכרת: דווקא היעדר השינוי באמנות הוא-הוא חלק ממסר של שינוי מהותי המתחולל בעולם האמנות. בעולם האמנות, אנו אומרים, לא באמנות.  אני מצטט מתוך דברים שכתב יעקב מישורי בקטלוג תערוכת בוגרי "בצלאל", 2006:

"מחזור 2006 […] הוא לא מטיף בשער, הוא לא מתריע מפני שום דבר, אין לו במופגן עניין ב'חדש' […]. התכונה העיקרית של מחזור 2006 היא להיות מגלם אופטימאלי של ההווה המוחלט. […] כבר שלושה עשורים לפחות שאנו נמצאים במצב אבסורדי של קיפאון בתנועה; […] לאחר שעברה את השלב האותנטי ואת שלב הביניים של הגילוי, הניסוח והפריצה – האמנות, בדומה להתנהלותו המקצועית של אמן, מצויה כרגע בשלב ההסתגננות. הסתגננות זו, המכונה לעתים 'העמקה', היא מוות זוחל, מתמשך. […]  בוגר המחלקה לעיצוב האמנות הוא לקטן בולמי נטול עכבות ורגשות אשם, שניזון ללא חשש מתפריט אינסופי וחסר היררכיות של הצעות טקסטואליות ויזואליות. […] חתירה אל ה'חדש' איננה אקט מדרבן לגביו. עוצמת החידוש התחלפה בעוצמת האפקט."[1]

 

מישורי, יובהר, כתב את דבריו לשבח. כנגד זאת, רבים יודו: מזה עשור ויותר, המסע בין גלריות, ביאנלות, תערוכות סוף-שנה ומוזיאונים בארץ ובעולם הפך לעונש, לעבודת פרך שמרביתה הגדול מַשמים וכמעט כולה תסכול. רק בנדיר ביותר אנו פוגשים ביצירה שלופתת אותנו, מטלטלת אותנו, מותירה בנו משקעיה. ובעוד העשייה הצעירה של בוגרי בתי הספר לאמנות מתבוססת, שנה אחר שנה, במימי כישרונות שאינם חורגים מגבולות המוכר והצפוי ואשר נעדרים את הקסם המר-מתוק של תעוזה וארוס, הסתגלנו יותר ויותר לנחמה, שכמעט רק באמתחתם של אמנים קשישים יותר נאתר את האיכות. כאילו אישרה האמנות של המילניום השלישי נוסחה פסוודו-איינשטיינית האומרת: איכות = מסה (יצירתית) X זמן בריבוע (q = mt²).

 

והנה, בעודנו חווים את תסכולנו, כלואים בקונספציה המזהה חידוש אמנותי עם יצירה אמנותית, לא נתנו דעתנו לחידוש הגדול המתרקם סביב, לאותו מהלך כמותי המתגבש והופך למהלך איכותי (כזה או אחר). תחילה, הייתה זו כמות האמנים: אינספור אמנים חדשים החלו נפלטים, מדי יולי ביוליו, מהמוני בתי ספר לאמנות, לצילום, לפיסול, ממכללות להכשרת מורי אמנות דתיים וחילוניים, ועוד. מעולם לא ידענו כמות שכזו של בתי אולפנה לאמנות. אינספור שמות בלתי מוכרים, שיפרחו מזיכרונך בין רגע, מתדפקים, מעשה יום ביומו, על כתלי תיבות הדואר המתכתיות והווירטואליות שלנו, מזמינים אותנו לאינספור תערוכות ברחבי הארץ – לא יספרם נער, לבטח לא קשיש. מעולם לא ידענו שפע שכזה, אשר כל ניסיון לחבוקו ברגליך ואפילו בזיכרונך נידון לכישלון. אך עוד אתמול, עדיין מסוגל היה היסטוריון האמנות המקומי להקיף בפסיעותיו ובתודעתו את מרחב העשייה האמנותית, לסווגה למגמות, תנועות, סגנונות, קבוצות וכו', והנה, עתה, הריבוי המציף והמטביע מונע כל אפשרות להתמודדות הכרתית. משהו בנוסח נחשול האינסוף שתוקף את ההכרה בחוויית הטבע הקרויה בפי קאנט "הנשגב", עד כי זו – ההכרה – קורסת מפני הנחשול. אלא, שספק אם ראויה המהפכה הנדונה לתואר "נשגבה".

 

האמת היא, שעוד בטרם קושי המיון והסיווג, המוני בוגרים – מאות אמנים חדשים מדי שנה בשנה! – מציבים אותך בפני דילמת המטאור: אמן מוכשר מציג בתערוכת סיום, בתערוכת יחיד או בתערוכה קבוצתית, מגיח לרגע ונגוז. יכולתו של אותו אמן להתמיד, להתפתח ולשוב בתערוכות נוספות – קשה מאין כמותה. בדידות, היעדר גיבוי, לחצים פיננסיים, היעדר מרפקים, מוגבלות הגלריות לנבחרות מצומצמות – כל אלה הן משוכות שלא פשוט לעוברן. אם בעבר ידענו התאגדויות של אמנים לצורך קידומם ו/או מיזמי תערוכות של מורים לטובת תלמידיהם המובחרים – הרי, שבמידה ובכלל מתקיימות עדיין תופעות כגון אלו, הן נבלעות בממטרים הרבים של זיקוקי כישרון הנעלמים כלעומת שבאו. תסמונת כוכב נופל. ומה מוכיח את הסימפטום הנדון יותר מאשר שיטת ה"אשכולות" של מוזיאון הרצליה: הצגה בו-זמנית של לקט "טאלנטים" רכים בשנים ושמיטתם מיד עם תום מפגן האורות הססגוני.

 

אך, מה באשר לאותם אמנים צעירים, ששפר עליהם גורלם והצליחו להיקלט בגלריה זו או אחרת? התשובה נוטלת אותנו לפרק נוסף בהתרחשות הסוציו-אמנותית המהפכנית, שאודותיה אנו שחים בפרק זה. ובכן, נודה על האמת: אין להכיר עוד את הגיאוגרפיה של עולם האמנות הישראלי: אם אך לפני אי-אלו שנים נתחמה גיאוגרפיה זו, פחות או יותר, בצפון תל-אביב וברחוב גורדון בעיקר (למעט ספיחים חריגים, דוגמת גלריה "רגע" , עליה השלום, שגררה אותנו, עוד בשנות השמונים, לשכונת פלורנטין, או דוגמת ירושלים, שהתעקשה על פרצי נוכחות) – הרי שבמהלך העשור האחרון מתחוללת התפוצצות קוסמית של גלריות.

 

תחושות שחווינו בעבר ביחס לצ'לסי הניו-יורקית (שלא לדבר על הסצנה הניו-יורקית בכללותה, מצפון-מנהאטן ועד לוויליאמסבורג שבברוקלין) – אותם תשישות וחוסר אונים מול השפע הבלתי נדלה – התחלנו לחוות בשנים האחרונות בתל-אביב ומחוצה לה נוכח המוני הגלריות שהנצו כפטריות (ומהו הגשם שהפריחן – לא ברור; שההסבר הכלכלי ספק אם תופס) בין "דביר " שבצפון-העיר ועד ל"דביר" שבנמל יפו, דרך ריכוזי גלריות בשכונת פלורנטין וסביבותיה ("פלורנטין 45", "דרום", "אלפרד", "דולינגר" וכו'), בתחנה המרכזית הישנה וסביבותיה ("ברוורמן", "עינגא" וכו'), שדרות רוטשילד וסביבותיהן ("ג'ולי מ.", "נגא", "רוטשילד", "זומר", "גולקונדה", "לושי" וכו'), רח' גורדון וסביבותיו ("נלי אמן", "שטרן", "גורדון", טובה אוסמן", גבעון", קישון", מבט", "דן", הקיבוץ" וכו'), נווה-צדק ("מוזיאון גוטמן, "אלון שגב", "טבי דרזדנר" וכו'), יפו ("קיימא", "שמעון הצדיק", ה"האנגרים" שבנמל וכו'), רחוב פרישמן ("בינט", "אופאל" וכו'), רחוב דיזנגוף ("שלוש", "המדרשה", ביתן הלנה רובינשטיין), רמת-אביב (מוזיאון בית-התפוצות, הגלריה של אוניברסיטת תל-אביב), ועוד ועוד. וטרם אמרנו "קונטמפוררי" בדרום רחוב הרצל, "גלריה 33" ביהודה הלוי, גלריה "ברנרד" בבן-יהודה, והרשימה עודנה ארוכה ארוכה. כל זאת בטרם הרחקנו אל מעבר להרי החושך – למשכן בחולון ולמוזיאון בת-ים, למוזיאון פתח-תקווה, למוזיאון חיפה ולגלריות של העיר, לגלריות של קיבוצי בארי או נחשון, למוזיאון בר-דוד בקיבוץ ברעם, לגלריה של יד-לבנים בטבעון ולזו של "אורנים" הסמוכה, ל"מוזיאון הפתוח" בתפן, למשכן לאמנות בעין-חרוד, לגלריות בנהריה, בכברי, בראש-הנקרה, למוזיאון באשדות-יעקב, למוזיאון ישראל ולגלריות של ירושלים – – –  לא, אין צורך להתענות בכל הפרטים הללו; התמונה ברור; ו"אופס", לא כתבנו מוזיאון תל-אביב…

 

תמונה פסיפסית נרחבת שכזו לא הייתה מעולם בישראל. לך תתמודד עם ההיקף הזה. לא זו בלבד שאין היא מאפשרת לאדם מן היישוב – ויהיה מחויב לאמנות ככל שיהיה – להקיף ולעכל את סך ההיצע, אלא שהיא מונעת מההיסטוריון כל אפשרות סבירה להכרת השדה. בימים בהם כל קיבוץ שני מכריז על פתיחת גלריה (לאחרונה, משמר-העמק), וכאשר כל עירייה שנייה מודיעה על ביאנלה או פסטיבל אמנות, וכאשר מועצות למיניהן מתחרות זו בזו באירועי סדנאות פתוחות, "לילות לבנים", הפעלות אמנותיות ושאר גירויים שחדלו לגרות – צרכן האמנות, המקצועי כחובב, מבין שכללי המשחק השתנו: הוא ילך פעם ועוד פעם לחגיגת אמנות ירידית וצוהלת ב"תחנה" שבנווה-צדק/יפו, הוא ירפרף לו כפרפר בין פרחי האמנות מבלי לטרוח למצוץ צוף (אין זמן, אין כוח, צריך להספיק), הוא יתחכך בהמונים (מעולם לא ידעה האמנות הישראלית קהל אדיר שכזה), הוא יראה ובעיקר יֵירָאה, אך הוא יחוש בודד ובלתי מסופק. כגודל הכמות כן תחושת הניכור מאפשרות המגע האינטימי והמפרה עם יצירה. אפשר, שאותו צופה יתנחם בהליכה לגלריה קטנה אך איכותית כ"גלריה יאיר" שברחוב אבן-גבירול 6, אך שום דבר לא יגאל אותו מאובדן-העצות מול הגיאוגרפיה החדשה.

 

תאמרו: הידד! – אושרנו שזכינו לשפע הזה. ואנו נאמר: כן ולא. שאם יועד לעולם הגלריות תפקיד הכברה – תפקיד הסינון שבדרך להכרה המוזיאלית – כי אז השפע הנדון שיתק את המערכת. האם נשא עמו השפע הנדון איכות אמנותית גבוהה יותר לאמנות הישראלית? ספק רב (ככתוב לעיל). זאת ועוד: השפע מקשה מאד על קיומו של מדרג (היררכיה), כאשר אמנים מוכשרים רבים כל כך מציגים בגלריות כה רבות. לחילופין, אוצר מוזיאון או אוצר עצמאי אף הוא לא יצליח להתמודד עם תביעות השטח. בעל כורחו הוא נידון להחמצה ולתגובות עלבון מצד אמנים מוחמצים. מניה וביה ברור, שאותם צמצום ואינטימיות של אמנים וגלריות, אשר יכולים היו ללדת בעבר את תופעת האוונגרד – קרי, תופעת המעטים המתקוממים כנגד הממסד – אינם עוד מן האפשר בפסיפס הקולוסאלי: וכיצד יתקיים אוונגרד כשהמעטים הפכו כה רבים והאמנות העכשווית הפכה לחגיגה המונית של בילוי ירידי?!

 

אלא, שלהתפתחות החדשה השלכות נוספות על עולם האמנות. בולטת בין אלה התופעה שזכתה לשם היומרני, "האוצרים החדשים" (כאילו נמצאת באמתחתם של אלה בשורה כלשהי דוגמת "העברים החדשים" או "ההיסטוריונים החדשים"). האמת היא, ששורשי התופעה עוד קודם למפץ הגדול שבכמות האמנים והגלריות ואפילו ללא קשר ישיר לקורס במוזיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב (זה הוליד בעקבותיו המוני קורסים ללימודי אוצרות – מאוניברסיטת חיפה ועד אוניברסיטת בן-גוריון, דרך מכללת יזרעאל, סמינר הקיבוצים ועוד). התופעה מדהימה למדי: כל העם אוצרים! קח פטיש וקח מסמר ו…הופּ – אתה אוצר! כאילו הייתה האצירה עניין טכני גרידא של העברת יצירות מחדר א' (הסטודיו של האמן) לחדר ב' (אולם התצוגה) ותלייתן בשורה ישרה. לכאורה, שמחה וששון: ניצחון הדמוקרטיה. אלא, שלתסמונת "כל העם אוצרים" מחיר תרבותי של זילות החוויה האמנותית, הצפת עולם האמנות בהמוני תערוכות הלוקות באוצרות ירודה. וכאשר מכונות השיווק פועלות באון בזכות האינטרנט, אין לך מנוס אלא להיקלע לכלבו ענק, עתיר שידולים ופיתיונות, שלא עוד תמצא בו ידיים ורגליים. כבר ב- 1992 כתבנו:

"רוב מכריע של פעולות המכריזות על עצמן כעל אצירה נעדר מחקר, תזה, עמידה תרבותית עקרונית, מעורבות היסטורית אידיאית וכיו"ב. רבות מהפעולות הללו נעדרות קטלוג אחראי, עריכה סביבתית משמעותית, כתוביות קפדניות ושאר פרטים שנהגו פעם להפריד בין אוצר מקצועי ללא-אוצר. חברת-השפע של האוצרים יצרה אינפלציה של אוצרים, ולמעשה, מאיימת לדלל את מושג האוצר ולרוקנו מתכניו."[2]

 

"אוצרים חדשים"? ספק רב אם ראוי להגדיר את המגזר החברתי הזה כיחידה בעלת זהות משותפת, שלא לומר בעלת מסר עיוני כלשהו. שהרי, אין מדובר בשפת אצירה אלטרנטיבית, בהתייצבות של צורה או תוכן אחרים כנגד מגמות אצירה קודמות. עסקינן ב"אוצרים חדשים" רק משום ששמות חדשים ורבים נוספו לפתע למאגר המצומצם והמוכר. מרביתם, פשוט תולים תמונות; מיעוטם מעצב אמירות בחלל, אך לא באופן החורג מעיצוב האמירות של "האוצרים הישנים", משמע אלה משנות השבעים-תשעים. רק בנדיר תאתרו בין ה"חדשים" כאריזמה אוצרותית (דוגמת רויטל בן אשר פרץ, המציעה מושגי זמן ותהליכי עבודה אוצרותיים שלא הכרנו כמותם). כללית, ניתן לומר, שבמקביל להיעדר קו או מגמות מובילות באמנות העכשווית, גם בקרב "האוצרים החדשים" לא נצליח לאבחן  קו ואפילו לא מגמות.

 

במאמר בשם "מות האוצר", שפרסמה אוצרת צעירה, מיטל רז, באתר האינטרנט, "מארב", יוחסה בשורה חדשה לתופעת "האוצרות החדשה":

"אין ספק כי האוצרות […] פרצה את השיח הביקורתי-אקדמי והפכה פופית ועכשווית יותר. […] האוצרות החדשה – מעט חובבנית, אולי, ולא תמיד מתיימרת לייצר שיח ביקורתי – היא אנטיתזה מוחלטת לשיטת האוצרות הישנה, הריכוזית והשמרנית, שבה מספר מצומצם של שחקנים שולטים ביד רמה ברשת החברתית וקובעים את סדר היום האמנותי. נדמה כי האוצרות החדשה מסמלת יותר מכל את עידן האפשרויות הבלתי מוגבלות, שבו הכול ייתכן והכול אפשרי. […] חובב האמנות נחשף כיום להיצע בלתי נדלה של תערוכות, אירועים וחגיגות, ואין ספק כי הטעם האמנותי שלו הופך להיות יותר מורכב ואינדיווידואלי."

 

לא ברור מהיכן נטלה האוצרת הצעירה את נתוניה. כל עוד היא מתייחסת ל"היצע בלתי נדלה של תערוכות, אירועים וחגיגות", אין ספק בצדקתה. גם מובנת ההתמרמרות על שלטונם של מספר אוצרים וותיקים בסצנה. אך, כתיבתה של מיטל רז על אנטיתזה מוחלטת לקו השמרני של האוצרים הוותיקים ועל מגמה "פופית ועכשווית" נראית כפנטזיה פרטית של הכותבת וכניסיון מלאכותי ליצור דיאלקטיקה בין-דורית במָקום שזו כלל אינה קיימת. בהתאם, תחום הפנטזיה, ומוטב – החזון המבוקש – הולם את מסקנתו של בועז לוין, הכותב באתר "מארב" ("ההיזכרות משחררת", 13.9.2009):

"האוצרות החדשה היא תופעה חיובית ונחוצה […]. האוצרות החדשה היא אפשרות רדיקאלית, ביקורתית בהכרח ובעלת נקודת מגוז אוטופית."

תיאמר האמת לאמיתה: חרף כל שיטוטינו הרבים, טרם גילינו את הרדיקאליות הביקורתית והאוטופית הזו של דור האוצרים הצעירים.

 

מול מבול האמנים, הגלריות והאוצרים בולט בישראל של העשור האחרון המיעוט המשווע של מבקרי אמנות בעיתונות הכתובה והאלקטרונית (בטלוויזיה הישראלית אין ולו מבקר-אמנות אחד, גם לא תוכנית הגונה אחת המוקדשת לאמנות החזותית). כאילו טרם גילו עורכי המדיה את ה"רייטינג" הגבוה של תערוכות היריד, על המוני המבקרים בהם. אלא, שאין זו התמונה כולה. שכן, גם בתחום הביקורת מתחוללת מהפכה וזו חייבת למדיה הדיגיטאלית, ובפרט לתופעת ה"בלוג". הנה כי כן, מיעוט הביקורת ואי הנחת שהיא מעוררת בקרב לא מעט קוראים – צעירים ברובם – הביאו בעקבותיהם תופעה חדשה, לפיה – צעירים אנרגטיים ואינטלגנטיים יזמו מדורי ביקורת אמנות עצמאיים, שאותם הם משגרים לציבור באמצעות הדואר האלקטרוני. לא תמיד אתה יודע מיהו הכותב(ת), אך אין זה משנה: בעל ה"פנקס" (רפאל גוטרמן) , או אותו ב.רם המפרסם ביקורותיו באתר Artispo, ואחרים ההולכים ורבים, שופעי מרץ ודעתנות מנוסחת היטב, וגם אם אינך שותף לשיפוטם ותמה, לא אחת, על שבחים שהעתירו או על צוננין ששפכו, אתה נעזר בהם בבחינת "מקרא" למפת התערוכות. התחושה היא, שזוהי רק ההתחלה וכי לא רחוק היום בו ינצו עוד ועוד מבקרי אמנות וירטואליים ויתרמו אף הם לאותה מהפכה של ריבוי קולות, ביזור ודמוקרטיזציה של עולם האמנות. לצד השמחה, הסכנה: האם ריבוי הקולות ברמת ביקורת האמנות יעקר את כלי הביקורת ויקהה את חודה? ובה בעת, התהייה: כיצד יכולה להתקיים ביקורת הגונה, כזו שאינה מקרית ושרירותית, במרחב ההיצע הפתוח כל כך?

 

בכנס בנושא ביקורת האמנות, "צו כתיבה", שנערך מטעם מגזין האמנות המקוון, "מארב", במרכז לאמנות דיגיטאלית בחולון (מאי 2009), אמרה מבקרת האמנות, רותי דירקטור:

"בעבר הלא רחוק, מבקר האמנות היה זה שידע יותר מאחרים, התמצא יותר והכיר יותר. ידענותו הייתה חלק ממקור סמכותו. היום, כשמקורות האינפורמציה נגישים לכולם, כל אחד יכול לפתוח בלוג ולהביע את דעתו. הוא אינו זקוק לעיתון שייתן לו במה או חותם כשרות ואינו זקוק לעורך; אם רק יהיה לו מה להגיד והוא יידע להגיד את זה באופן מעניין או משכנע, הוא יוכל ליצור מסביבו קהילה, קטנה או גדולה, של קוראים נאמנים שיקשיבו לו ואולי אפילו יושפעו ממנו."

פתיחת גבולות המידע באמצעות המדיה הדיגיטאלית היא, כידוע, רק פן לזרימה גלובאליסטית פתוחה של כלכלה, מידע, מזון, מותגים, תרבות וכיו"ב. וכך, תופעות הריבוי ברמות אמנים, צרכני אמנות, גלריות, אוצרים ומבקרי-אמנות השתלבו, עד מהרה, במהלך חמש-עשרה השנים האחרונות בקירוב, בתופעת הצגתם של אמנים לא ישראליים בגלריות. התופעה הזו כמעט שלא הייתה מוכרת בעבר בישראל, שהגבילה את תצוגות הגלריות לאמנים מקומיים, ואף במוזיאונים נהגה להפריד הפרדה דיכוטומית בין "משלנו" ל"משלהם". אך, ראו עתה את גלריה "דביר" מציגה, בין השאר, את אמן הווידיאו הבריטי המעולה, דגלאס גורדון (גם אם וידיאו החמורים שהקרין ב"האנגר" ביפו בספטמבר-אוקטובר 2009 היה קלוש); ואת גלריה "שלוש" מציגה את אמן ה"ארטה פוברה" האיטלקית הנודע, מיכאלאנג'לו פיסטולטו; או את גלריה "עירית זומר" מציגה את הצלמים המצוינים, וולפגנג טילמנס, יליד גרמניה הפועל בלונדון, ואת רינקה דייקסטרה, ההולנדית; ועוד. למותר לציין: פתיחת הגבולות תורמת להעצמת הריבוי והשפע באמנות הישראלית, על כל הטוב והרע הכרוכים בהעצמה זו. הרהרו, למשל, על מר-גורלו של המבע המקומי והצביון הייחודי והאחר בתנאים שכאלה. "אני רואה בעצמי אוצר עם הקשר בינלאומי חזק", הבהיר אורי דסאו – אוצר צעיר – בראיון והוסיף:

"והערים שמזינות את הבינלאומיות באמנות הן לונדון, ניו יורק וברלין. בוא נאמר ככה: תמיד דיברו על אמנים חשובים כחנוך לוין, דוד אבידן ורפי לביא בתור גיבורים של התרבות המקומית שקשה לייצא אותם, כלומר שזר לא יבין אותם, שהם אולטרה מקומיים, שהם בעצם הסוד הפרטי של יושבי המקום שנקרא ישראל, שהיכולת לחוות את העבודה שלהם במלואה תלויה ברגישות מקומית שהיא רק מנת חלקו של מי שחי פה. את ההידבקות הזו לרגישות וניואנסים מקומיים אני לא רוצה יותר. מול רגישות מקומית ישנה רגישות של מרכזי התרבות העולמית וביחס לרגישות הזו אני רוצה, צריך וחייב לפעול".[3] 

 

 

השאלה המכרעת היא: מה תובעת מאתנו המהפכה הנ"ל של עולם האמנות הישראלי (ולא רק הישראלי) בשנות האלפיים? ראשית כל, להכיר בסיומו של עידן הריכוזיות. לא עוד מוזיאון X, כזה שנותן את הטון, משמע מסמן את הדרך והכיוון לאמנות; לא עוד אמן ו/או קבוצת אמנים הגמוניים, בבחינת ציר שהכול סובב סביבו; לא עוד גלריה מובילה וחורצת גורלות; לא עוד אוצר כזה או אחר, שבידו הכוח לנסח מגמה/מגמות; לא עוד מבקר אמנות המטיל חיתתו, עורף ראשים או מעטרם בזר עלי דפנה.

 

אך, מה פירושה המעשי של הדמוקרטיזציה האנטי-צנטרליסטית הזו? פירושה היווצרותו של "קָניון" אדיר-ממדים, אשר כל קומותיו וכל מסדרונותיו ונתיביו פתוחים בו-זמנית בפני הצופה. הקץ למדרג: כל המדפים משדלים, כל המחלקות מפתות. כיצד יתמודד ה"צרכן" מול קָניון-בבל שכזה? הדרך היא אחת: "טעימות". צרכננו יתנסה פה, יתנסה שם, יתמסר ליד המקרה,לאפקט כלשהו שמושך את תשומת לבו, להיכרות אפשרית קודמת עם "מוצר" מסוים; יניח לגורמי עייפות ושובע להנחותו, גם להמלצה שאולי שמע/קרא (ואשר נטולה את סמכות-העל, כזכור). דבר אחד ברור: את כל מוצרי הקָניון הוא לא ינסה לבחון. סיווגים כוללים שיטתיים, הנתמכים על ידי מנגנוני בקרה וסינון (נוסח האתמול) –  אינם תקפים עוד, פשוט אינם עוד מן האפשר.

 

ומה יסיק היסטוריון-האמנות החדש? הוא יבין, שעליו להרפות ולהניח לביקוש הישן אחר המבט הכולל והממַפה. חמור מזה, הוא יבין, ששומה עליו לוותר על קריאה ליניארית של ההיסטוריה העכשווית, אלא לאמץ מבט "ריזומי" קטוע – מקבץ רסיסים מפני השטח. ה"טעימות" שלו. במונחים מקצועיים קלאסיים, הוא יסיק שלא תתכן עוד, נכון לעכשיו, היסטוריה של האמנות, קרי – כתיבת קורות הזמן.[4] במה תוּמַר כתיבת ההיסטוריה? בטקסט של טקסטים: ב"קהילה שיתופית" של סקירות חלקיות (פרי עטם של היסטוריונים שונים, "טועמים" שונים), שממנה ניתן אולי להרכיב טקסט-על. ההיסטוריה כאנתולוגיה של תיאורים סלקטיביים שרירותיים בהכרח.

 

 

 

 

 

 

 

 


[1] קטלוג תערוכת בוגרי המחלקה לאמנות ב"בצלאל", 2006, הטרמינל בנתב"ג, לוד, ללא מספור עמודים.

[2] גדעון עפרת, "לתולדות האוצר העברי", בתוך קטלוג "אוצרים באמנות המקומית" (אוצרת: שרה קונפורטי), גלריה "שרה קונפורטי", יפו, 1992, עמ' 17.

[3] אורי דסאו בראיון ב"גלריה", "הארץ", 22.5.2010.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: