הזן החדש

           ה ז ן   ה ח ד ש

                                                     

תאתרו אותם בכל מקום העונֵה (במערב ובמזרח) לתואר "חברת שפע" – בבתי קפה, בדיסקוטקים, בבתי ספר, באוניברסיטאות, על שפת הים וכו'. רבים מהם שוכנים בתוך בתינו, יושבים מכורים מול מרקעים וצגים בגדלים משתנים, מכף יד ועד קיר. יצורים חדשים, הומו-דיגיטאלוס, זן בלתי מוכר. הם יצאו מתוכנו, הגיחו מרחמי נשותינו, אך הם חיה אחרת, זואולוגיה בלתי מסווגת, חייזרים.  

 

לכאורה (לכאורה בלבד), הם נראים כמונו (בצעירותנו, כמובן). אך, בינינו לבינם תהום, אשר שום פער דורות לא ישווה לה. הם מדברים אחרת, הם כותבים אחרת, הם חושבים אחרת, מתנהגים אחרת. האם הם מוצר של מהפכת המֶדיה? מהפכת המחשב? הגלובליזם? שפתם דלה להפליא, עתירת שגיאות, לקונית וחסכנית כמידות ה- אֶס.אֶם.אֶס. כתיבתם פרגמאטית וקצרה. את מדיום המכתב קברו זה מכבר ומרחב כתיבתם אינו חורג ממרחב הדו"אל. ה"טוויטר" כמו הומצא לצורכי נכותם הלשונית, משמאלץ אותם לכתוב משפט קצרצר אחד, לא יותר. קריאה? ספרייתם היא תמציות הוויקיפדיה האינטרנטית. מכאן הם דולים עיקר מידעם הכללי. לא, אל תבקשו בשפתם אחר רובדי לשון, רב-משמעות, קונוטאציות, מטפורות, אָלוזיות לספרות הקלאסית או האחרת. הם המירו שפה מתרחבת (אל מישורי משנה רגשיים) בשפה מתקצרת (אל חד-מישור מעשי).

 

ראו את לשון ה"אס-אם-אס" שלהם: האם אין הויתור הקבוע על המילה "אני" ו"אתה" מבטא משהו עמוק יותר מקיצור מעשי? ובכלל, השפה פה כה מתומצתת, כה מעוקרת, עד כי נשיקה תיוצג בסימן X, שלא לדבר על מילים (בעברית ובאנגלית שנארגו יחד בשעטנז גלובליסטי) שהפכו לאות (דוגמת U – משמע you, 4 – משמע for, TMR – שפירושו tomorrow וכו'), כגון המקרה בו שיגר בן "אס.אמ.אס" לאמו משירותו הצבאי וכתב – meny tnx (כך!), בגרמו לאימו המבועתת להאמין שפרצה מלחמה עם "הרבה טנקים". במקביל, הויתור העקרוני על סימני פיסוק, סימני שאלה וכדו'. אין להקל ראש בויתור אחרון זה: שמבע נטול פיסוק הוא מבע לשוני שטוח, מכאני, פגום בכל הקשור למבנה דרמטי (משמע, רתורי, רגשי). עסקינן בשפה שהפכה עניינית-נקודתית, אל-אישית  ואינסטרומנטאלית, ביטוי אפשרי לנכות של דובריה/כותביה. כלום עסקינן בדור שדן את האישי לפחיתה?

 

גם ה"צֶ'ט", אותה תקשורת דיגיטאלית, בה חילופי משפטים עשויים להימשך על פני שעות, אינו מאזן את התמונה הלינגוויסטית העגומה. שהרי עדיין המשפטים כה קצרים, כולל אי ההקפדה על דקדוק וכולל שגיאות הכתיב. אכן, ה"צ'ט" הוא התעמרות מפורשת בשפה. לבטח, אין הוא מהווה מדיום היאה לניתוח מעמיק של רגשות, יחסים מורכבים וכיו"ב. שהשנינות הקטנה והקלילה היא התהליך המועדף בתקשורת הדיגיטאלית של היצורים החדשים. איך הם מסיימים את התכתובת ביניהם? באותיות LOL שפירושן – לא, לא lots of love – כי אם lots of laughs… באשר לרמת האיך, הם מהירים יותר, וירטואוזים בהפעלת הבוהן הלוחצת, חטופים יותר, אצים להספיק, לטעום. עקרון ה- sampling, הדוגמית, מגדיר חלק ניכר מהמנטאליות שלהם. אפילו המרחבים ה"רגועים" יותר של הדו"אל לא יגאלו אותם מעקרון זה. אמת, מיעוטם מצא ב"בּלוג" את הבמה היצירתית-ספרותית. אך, הבה נודה: ה"בּלוג" נרקיסיסטי מאד, אקסהיביציוניסטי לא אחת, ופנייתו האנונימית אינה מאשרת את השפה כהתקשרות אותנטית. האם "אותנטיות" – אותו מונח מקודש ממרחבי האקזיסטנציאליזם של המאה העשרים – עודנה רלוונטית בכלל ליצורים החדשים? דומה, שזו נקברה עמוק באדמה עוד בראשית ימי הפוסט-מודרנה.

 

וכי מדוע יידרשו לשפתנו המורכבת, העשירה והמסורבלת יותר? אין הם זקוקים לה. משהו בהם אומר אי-צורך בתקשורת אנושית מהסוג המוכר לנו. הן, הם כלואים בעולמם הווירטואלי, אוזניות ה"אַי-פּוד" והטלפון הסֶלולארי אטמו אותם בבועה. עולמם הרגשי ניזון מסנסציות-זוטא מציצניות מסוג ה"יו-טיובּ". מעורבותם בעולם מזערית: עיתונים? חדשות? – מה להם ולהבלי עקרון-המציאות. הראיתם אותם רוקדים? איש ואישה לעצמם, בתוך עצמם, מספיקים לעצמם, מכורים למקצב מוזיקת ה"טֶכנו" האל-מילולית, זו היוצקת אדם למכונה חסרת רגש. מה שלא ימנע מהם, כמובן, סקס חפוז בתא השירותים. עולמם הרגשי שונה משלנו: אין הם יודעים חיזור מהו, אין הם מאמינים בהצהרות אהבה. הם תכליתיים ונטולי עכבות: הם פותחים ביחסי מין, ממשיכים ב"צ'ט", ועל פי רוב, נמנעים (דוחים, משהים, חומקים) מכל מחויבות של ממש. הם מתגוררים עם הוריהם עד גילאי השלושים, רבים ממשיכים להיתמך כספית על-ידי הוריהם, אך בינם לבין הוריהם אוקיאנוס של אחרות, זואולוגיה אחרת.

 

נורמות המחויבות שלנו אינן מוכרות להם. הם דוחים חתונה, עשיית ילדים, אפילו התחייבות מקצועית. הם מותחים את נעוריהם עד קרוב לגיל העמידה. עד אז הם מבלים חלק מזמנם, אם לא במשחקי מחשב, כי אז בתקשורות אלקטרוניות: טלפון סלולארי, "פֵייס-בּוק", "אי-מֵייל", "ספּייק" ועוד. השיחה האינטימית דומה שנשכחת מהם. "אני-אתה" בּובּריאני היה בעולמם לדו-שיח נטול פגישה. ה"פֵייס-בּוק" (או ה"מַיי-ספּייס", גרסה דקורטיבית וגראפית יותר) הוא התחליף הקהילתי שלהם: דמויות מוכרות ואנונימיות מתחברות ל"חברותא" הדיגיטאלית המרוחקת הזו, מין לוח מודעות ציבורי ופרטי בעת ובעונה אחת, בהו מדווחים החברים "לָעולם" במשפט כוללני וקצרצר על מצבם בחלד, ומאפשרים "מפגש" בתמונה או ב"צ'ט". יש להם צורך מיוחד בדיווח מינימאלי מתמיד על עצמם, צורך בדיבור מדוֵוח-ענייני על מקום הימצאם ומעשיהם. אבל, אין הם יוצרים קשר של ממש. וגם הפגישה הממשית יותר שלהם עיקָרה ברובד ציבורי – בבית הקפה, הבר או הפאב. וכשהפגישה סוף-סוף אינטימית, עיקרה גוף. ניתוק יחסים הם מממשים באמצעות הוצאת תמונתם מה"פֵייס-בּוק", באותה קלות בה בראו את יחסיהם על-ידי הוספת התמונה לקומונה/משפחה (על תנאי, כמובן. כזכור, התחייבות אינה על הפרק).

 

לראשונה, פגשתי ביצורים החדשים הללו ועודני מלמד באקדמיה. היה זה לקראת סוף המילניום. נדהמתי אז מאיכות ההתבטאות הלשונית הרדודה, מהיעדר האמביציה המחקרית, שהומרה בליקוט הזמין, המעוכל וה"אינסטנט" מבטן האינטרנט הנדיב כל כך אך השטחי להחריד. נדהמתי מהפסיביות של הדור הזה, אף כי כבר רבות ידעתי אודות "ראשו הקטן". ובה בעת, השתאיתי על התחכום הרב של הדור הזה ועל – כן, חרף כל האמור – היקף הידע שלו (גם אם הוא לקטני ורדוד). ואז גיליתי לתדהמתי את אמני הדור הזה, בבחינת מי שויתרו על אחדות פנימית ביצירותיהם, כזו שתסגיר עולם פנימי קוהרנטי, המתפתח מעבודה לעבודה. לא, כי בכל יצירה שלהם מצאתי סגנון אחר, נושא אחר. כמו סבלו מסכיזואידיות איומה, בה איבדו אני הומוגני. מאוחר יותר הבנתי, שהסימפטום חל על הדור כולו, וכי המושגים הליניאריים שלי שייכים לחייה האחרת שאני נמנה עליה. תפסתי אז, שהיצורים החדשים הללו פועלים במרחב מבוזר ו"ריזומי", מרחב של ריבוי (multiplicity) המתפשט על פני השטח ולא לעומק או לגובה, בו להמשכיות קווית ולמרכז אסנציאלי אין עוד רלוונטיות של ממש. מאוחר יותר, כבר פגשתי במשחק הפרסונות האלטרנטיביות החביב על היצורים החדשים: אימוץ זהות חדשה, עם שם חדש, ביוגרפיה מפוברקת, אפילו עם גופניות חדשה…

 

היה זה אז שהבנתי, שאין להם, ליצורים החדשים האלה, את מקומם באותו מובן בו אנו מבינים את המונח "מקום". כי הם, ילדי ה- "אֶם-טי-ווי" והאינטרנט, המירו "מקום" ב"אָתר", אתר במובנו הדיגיטאלי. בהתאם, אין בהם עניין ומחויבות למקומם הגיאוגרפי-תרבותי. אלה הם יצורים א-שורשיים, בעלי כושר הישתלות-מחדש בכל מקום אחר. וכזו היא אמנותם, אמנות שאינה זוכרת את מהלכי המקום ואמנותו. יצורים א-היסטוריים, באמנות ומחוצה לה. כל חידון טריוויה יסגיר את הבורות ההיסטורית המהממת של הדור הזה.

 

אלה הם גידוליה המפתיעים של תרבות גלובלית לעת משבר חמור, השקיעה החדשה נוסח ימי-הביניים: לא עוד פלישת הברברים לאירופה על חורבות רומא, כי אם פלישת "עולמות שלישיים" למיניהם למערב, נישולו מהישגיו והפיכתו למין פסיפס רב-תרבותי בעל מכנה-משותף תרבותי נמוך, המטביע גם את צעירי המערב. כזו היא הטלוויזיה של המערב החדש, וכזה הוא החינוך של המערב החדש – מסתפק במועט, קל להשגה ומעודד את שיטת "הטעימות" (הדגימות) הסופרמרקטיות. שהלא מערכות החינוך הפכו לתעשיות הניזונות לקיומן מ"רֵייטינג", משמע כמות על חשבון איכות. מה חלקנו, ההורים, בפיתוחו של הזן החדש? אולי במפעל חיינו הגדול – הרס האותוריטות (הורים, ממסדים, שלטון – מסורת שנות השישים) – שיבשנו את מבנה הנפש של ילדינו. גידלנו אותם בהיתרים בלתי מוגבלים, והטמענו בהם את אי האמון שלנו בסמכויות. התוצאה: ילדינו גדלו ללא תודעת ההתעמתות עם אותוריטה. הם לא מרדו בנו (הם, לכאורה, חברינו), הם אינם מורדים במנהיגים ("מרד שפוף", קרא גדי טאוב ב- 1997 למרידה בע"מ של הפוסט-מודרניסטים הצעירים[1]). כאילו הדגם הלאקאני של "שם האב" – אותה אגרסיה של אב הקורע את התינוק מאושר האחדות הראשונית עם אמו – לא עוד תואם את בנינו ובנותינו. וכמו הייתה הטכנולוגיה החדשה הרחבת הרחם אל juissance מתמשך.

 

"אנחנו זן אחר", יכולים היצורים הצעירים לשיר כמילות השיר של קורין אלאל. שאפילו מושגי הגוף שלהם מאשרים אחרות שלא הכרנו כמותה בעבר. ניחא, נטייתם ההמונית להתקרחות בגיל צעיר (דבר שלא הכרנו בצעירותנו, מן הסתם תולדת תנאים אקולוגיים אחרים, המזון הרע של רשתות המזון המהיר והמשקאות הדיאטטיים), או גובהם – תולדות המזון הטוב. לא, כוונתי למושגי גוף חדשים, המחברים את קוטב ההתמכרות לפיתוח הגוף עם הפרעות האכילה, המאפיינות לא מעט מהיצורים הנדונים. שהרי כה רבים מאלה מבלים שעות ביום במכוני כושר, בריצות, בקבוצות אירוביות וכיו"ב, במאמץ להבטיח דימוי גופני – אורגאני או בלתי אורגאני ביחס לנתונים המקוריים והבסיסיים של גופם. גם כאן, הדימוי הווירטואלי (שמקורו בפרסומות, בצילומי האופנה וכו') משתלט על האני ההולך ונפסד. למותר לציין, שהצד האחר של ביטול-האני הגופני לטובת הדימוי הגופני הוא תופעת האנורקסיה. צדה האחר של האנורקסיה הוא, כזכור, הבּולֶמיה. גם את הבּולֶמיים תגלו בין היצורים החדשים. את שיגעון הניתוחים הפלאסטיים ירשו דווקא מאיתנו. כן, גם אנחנו עוברים מוטאציה.

 

הדיקור והקעקוע הם היבטים נוספים לגופניותם האחרת של בני הדור החדש: ניאו-פרימיטיביזם, אף ברבריזם של נעיצת סיכות קישוטיות באברים מאברים שונים אינם כי אם הוכחה להקרבת הגוף באמצעות הדגשתו. כשהם מנקבים את לשונם, האם אין הם מאשרים את שלילת הדיבור? וכשהם מנקבים את אבר-מינם, כלום אין הם מסגירים ארוס מאזוכיסטי, האומר דבר מה על שלילתו של ארוס רך? וקעקועיהם בדרגות שונות של אינטנסיביות – מה הם אומרים לנו, מלבד ניאו-פרימיטיביזם ברברי? הם אומרים עטיפת העור בעור מדומה של דימויים אקזוטיים. ואף זו שלילת גוף באמצעות הדגשתו.

 

מה ניצב מאחורי הניאו-ברבריזם הזה של היצורים החדשים? שהרי רשאים אנו להרחיב גל זה – שמא ביטוי נוסף לברבריות של תרבות מערבית שוקעת? – אל כל אותם סאגות קולנועיות שבמסורת "סיפורי נָרניה" ("הנסיך קָספיאן", למשל), "שר הטבעות" וכו', שמזמינים אותנו אל עולמות קדומים או עתידיים ("מֶטריקס"), הממזגים רומאנס אבירים הרואי עם מיתוסים, מפלצות ארכאיות, קסמים (האין שיגעון "הארי פּוטר" סניף-כבוד של עולמות אלה?), אפוס עתיר רֶשָע ואפוקליפטיות מדומה. מה גורם ניאו-ברבריזם בדיוני זה, שמאכלס גם רבים ממשחקי המחשב ("אָוָואטָאר" בראשם), להם מכורים רבים מיצורינו, לנפשותיהם של ילדי הדור החדש? בריחה מהמציאות. הנה הוא לב-לבו של המצב הקיומי החדש: לא עוד "המנוס מחופש" (אֶריך פרוֹם) והיפוכו – אישוש החופש בתוככי הממשות (אקזיסטנציאליזם), כי אם המנוס מן הממשי. אפילו את האפיסטמולוגיה של האפשרי המירו הצעירים במבנה הלשוני של "יש מצב" ("יש מצב שאמשיך ללמוד", "יש מצב שנלך לסרט" וכו'): זהו מבנה כה כללי ואל-אישי עד כי הוא מחייב אפילו פחות מה"ייתכן ש-", או ה"אולי".

 

ועוד בנושא משחקי המחשב: יותר ממה שיש בהם, חשוב מה שאין בהם: אין בהם כל אתגר אינטלקטואלי שמעבר לזריזות אצבע ותפיסה (הו, כמה שבני הזן החדש מצטיינים בזריזות זו: ראו את שליטתם הדיגיטאלית הפנומנאלית). בה בעת, ההתמכרות לאלימות בדיונית שאין דומה לה, השמדה מצטברת של יצורים (הו, כמה שבני הזן החדש הסכינו לדם ורצח חסרי תקדים במרחבי הקולנוע, הטלוויזיה וכל השאר – "המחסל" 1, "המחסל 2" וכיו"ב). ומעל לכל, ההישאבות לבדיון הווירטואלי. אנו, שלמדנו לכבד את צורך המשחק האנושי כהכנה לחיים (אריקסון, הויזינגה) וכתשתיתה של תרבות (קאנט, שילר), ניצבים נוכח יצורים חדשים הניחנים בצורך עז במשחק בבחינת ההימנעות מהחיים וניוונה של תרבות. ולא הייתי מקל ראש במילה "התמכרות", החוזרת לאורך הדפים הללו. יש ידברו על סוג של אמונה פונדמנטליסטית בטכנולוגיה החדשה. אם "המנוס מחופש" הדיח את הנָסים אל הביטחון הבורגני או אל העֵדריות ההמונית (הפאשיסטית והאחרת), הצעירים הנָסים כיום מן הממשי מוצאים מפלטם ברחם הווירטואלית.

 

לכן, המיתולוגיות המזינות את הסרטים ומשחקי המחשב של הדור החדש מעוקרות מכל אמונה בכוח מאחד. אלו הן מיתולוגיות שעשועיות (לא לחינם הקומיקס מזין כה רבות מהמיתולוגיות המדומות הללו) של יצורים נטולי אלוהים, הזקוקים לארשת הפולחנית ו/או המיתולוגית על מנת לחוות אשליה חולפת של היררכיה קוסמית, אחדות וסדר (הטוב גובר על הרע, יצורי האור גוברים על יצורי החושך) בעולמם המפוצל כל כך, הדיפוזי והמונאדי. כי בתוך-תוכם הם כה בודדים וכה זקוקים לאהבה.

 

מה פשר הצריכה הבידורית הדיגיטאלית של היצורים החדשים? מלבד המוזיקה האלקטרונית, אשר אף היא המירה עומק מילולי בטלטלת גוף, כוונתי ל"יו-טיובּ" ול"תוכניות המציאות". ה"יו-טיובּ", קודם כל, מצטיין במרחב זמן קצר. זהו עוד סיפוק מהיר בחברת הסיפוקים המהירים של חייזרינו. בתכניו, אמור קטע ה"יו-טיובּ" להצחיק, לא אחת הוא אקסהיביציוניסטי, רווי טעם רע, פעמים רבות מזמין הצצה (מציצנות) ותמיד אקסצנטרי. מלבד רמתם התרבותית הירודה, קטעי ה"יו-טיובּ" אסקפיסטיים, בנוטלם את המתבונן אל השוליים ההזויים, שלא לומר הפיקטיביים. ותוכניות ה"מציאות"? כמובן, שגם אלו מבריחות מהמציאות במו הכפייה של מציאות בדיונית ומניפולטיבית, תנאים חברתיים בלתי ריאליים, לצד המציצנות הפורנוגראפית כמעט של הצופים. ניתן לומר אפוא, שהצריכה הבידורית האלקטרונית והדיגיטאלית של יצורינו מאוששת קיום ווירטואלי, בו נטמע סוג חדש של מצב קיומי בווירטואליות האימננטית לטכנולוגיה הדיגיטאלית. ושוב, הטעם הרע, האיכות התרבותית העקרה.  

 

הם דיגיטאליים, ולפיכך לא עוד אנלוגיים. משמע, לא עוד מוטבעת בהם האנלוגיה למציאות (ברמות האייקון והאינדקס, אם לנקוט במונחיו של צ'רלס פּירס). הטמעת הדיגיטאליות בהווייתם מאפשרת להם התאמתם לכל מציאות מזדמנת ומשתנה. טכניקות המזעור הדיגיטאליות מאפשרות להם סוג של אושר חדש והוא אחיזת העולם כולו בכף יד. הטלפון הסלולארי שלהם יכול לקשרם דרך אינטרנט לכל מידע; הוא מאפשר להם לצלם "סטילס" ו"וידיאו"; הוא משמר את "אנשי הקשר" שלהם, קרי – קהילתם – בהישג אצבע; הוא מבטיח להם התמצאות באמצעות מיפוי ו"ג'י-פּי-אֶס"; הוא מספק להם בידורים מוזיקליים ומשחקיים, כולל "קליפים"; הוא משדר להם שידורים רדיופוניים; הוא ממקמם בזמן (שעון, שעון מעורר). המכשיר הקטן שבכף ידם הוא, אם כן, יקום המחייה שלהם וממנו הם שואבים את ביטחונם העצמי.

 

ובאשר המציאות אינה מַספקת להם, ליצורים החדשים, הם מעצימים אותה. הם עושים זאת בסמים, בכדורי אֶקסטזי, במשקאות אנרגטיים דוגמת "רֶד בּול", באלכוהול ואפילו בוויאגרה. הם אוהבים לשרוץ יחד, אם זה בבר, אם זה במסיבת דיסקוטק או במסיבת ענק בכפר הודי או קולומביאני. מושג המסיבה שלהם מוזר: הם משלמים כסף כדי להתגודד עם המונים מבני-זנם, שאותם אין הם כלל מכירים. אובדן חושים אלכוהולי, כימי או טראנסי-מוזיקאלי וריקודי הוא מה שהם קוראים "מסיבה מוצלחת". לא, אל תצפו לשיחה באווירה זו של אנונימיות, סחף חושים ורעש מחריש אוזניים.

 

אין הם מודרניסטיים. כלומר, עיניהם אינן נשואות אל מחר חדש. הם חיים בהווה נצחי של אָנֶקדוטליות. את הבינאריות של טוב ורע הם העצימו לכלל קרבות בדיוניים בין כוחות הרס לבין כוחות ישועה. משמע, הם הפכו את התבונה המעשית של האתיקה לכלל משחק דרמטי המנותק מיישומיות. יצורים נעדרי אידיאלים קולקטיביים (אולי, למעט אקולוגיה ירוקה, אשר גם היא בעבורם יותר בבחינת "מסיבה" נוספת). האידיאולוגיות מהם והלאה (ולא, אינני כותב על "נוער הגבעות"). אל תחפשו אותם בהפגנות, חלילה וחס. רבים מהם א-פוליטיים. אין הם נושאים משקעים היסטוריים נוסח מלחמת-עולם, שואה וכו'. הם נולדו לחברת שפע א-היסטורית, והישראליים שבהם אף אינם מתייסרים בייסורי הכיבוש. אמונה דתית היא אופציה גואלת בעבור מיעוטם הקטן, אך מרביתם טועמים ממרכולות ה"ניו אֵייג'": שמץ "תורת הקַבּלה", קורטוב הורוסקופיות, מעט "אָשרָם" הודי, ומדוע לא קצת תקשור עם רוחות מתים כריזמטיים נוסח סֶת? ומאחר שמחויבות לעקרון-המציאות אינה כתובה ב"די-אֶן-אֶם" הקולקטיבי של היצורים הללו, את חובת העבודה הם פותרים בחלום "עשיית הבּוחטָה"; קרי, מין הצלחה מהירה, בין ה"סטָרט-אָפּ" לבין השקעה בבורסה לבין מכירת רעיון וכדו'. רבים מהם מסתפקים בעבודות מזדמנות ולטווח קצר, מלצרות, למשל. כמובן, שבתור מוצרי הכפר הגלובלי (ומוטב, המטרופולין הגלובלי), העולם הגדול הוא ביתם. כלומר, אתם זוכרים, המכשיר הקטן.

 

משהו לקוי בעולמם הרגשי. הם, שמסוגלים לנתק קשר רומנטי בהודעת "אס.אם.אס", מתחילים קשר רומנטי ללא שלבי חיזור (משמע ללא "פתיחה", בדומה לויתור על מבעי פתיחה נוסח מכתבי האתמול, שהומרו בישירות המעשית של התקשורת הדיגיטאלית) – הם גם אלה שיצקו רגשות בדימויי "סמַיילי" של ה"צֶ'אט": כוונתי לאותן עשרות וריאציות של מצבים רגשיים המסומלים בפרצוף סכמאטי המחליף זוויות פה וכו'. העברת רגש מתומצתת כאן בלחיצת כפתור ובדימוי קומי-משהו, קליל ופחות מחייב נוסח כלל אי-ההתחייבות של בני הדור החדש. וכי מקרה הוא שלמצבי רגש אקוטיים הם קוראים "להיכנס לסרטים"? אכן, גם רגשותיהם כמעט שהפכו וירטואליים. על השפה הזכורה לרע של "הכזה והכאילו" כבר הוזרק הרבה דיו במדפסות. ומה עומד מעבר לביטוי החדש-יחסית החביב עליהם – "סוג של…"[2] – אם לא הקטנה והמעטה של תיאור, לצד מחויבות פחותה לדבר המתואר. וכן, שוב, ה- sampling.

 

מבנה הנפש שלהם אחר. אלה הם יצורים נעדרי אינהיביציות, הזקוקים בדחיפות למודל פסיכואנליטי חדש, כזה שאינו מושתת על הדחקת היצר מחמת חרדה ואיסורים חברתיים. היבט משמעותי במבנה הפסיכי והסומאטי שלהם הוא רב-מיניותם. רבים מהם פתוחים ליחסי מין עם בני מינם כמו עם בני או בנות המין השני (וזאת כאשר אינם בוחרים להימנע כליל ממין, כפי שחלקם בחרו מטעמים אסתטיים). נראה שאינם חשים בנוח עם כל צורה של בינאריות. בהתאם, עולמם המתירני, המכונן על אמצעי מניעה וחדירת המצלמה (בקולנוע, בפרסומות וכו') אל כל אינטימיות, אינו עוד נדרש להדחיק. הציביליזציה שלהם (זו הפסוודו-ברברית, דהיינו אנטי-ציביליזציונית) אינה מהווה, לפיכך, פשרה פרוידיאנית בין יצר להגבלתו (עידונו), כי אם סינתזה מעשית בין יצר ואופציות מערכתיות, טכנולוגיות וחברתיות, האופציות של חברת השפע. למותר לציין, שהיצורים החדשים נמנים כולם על חברה זו. הם לובשים את מותגיה, הם סועדים ברשתות מסעדותיה, הם נוהגים במכוניותיה, ועל פניהם, הריהם עוד דור צעיר שפנה – מעשה שבשגרה היסטורית – לדרך שונה מזו של הוריו. אך, בל נטעה: אלה הם חיות אחרות, מוטציה מהמטבח המדעי-בדיוני.

 

ידידתי, דבורה בריצמן, פרופסור לפסיכואנליזה של החינוך באוניברסיטת יורק, טורונטו, טוענת באוזני שהדור הצעיר החדש נגוע באובססיביות, בהיסטריה, בנוורוזה ואפילו בפרנויה. האובססיה שלהם היא לטכנולוגיה; הפרנויה יסודה באימת אי הידיעה (ולפיכך, אגירת פיסות הידע ההמוניות); ההיסטריה שלהם מתבטאת, בין השאר, בתאוות המספור – של התקשרויות, למשל, או ב"שלשול וורבאלי" של שיגורי שברי טקסטים; ובמקום החוויה הפסיכולוגית של "אובדן האובייקט" (כגון, אובדן אהוב בפרידה או במוות) הם חווים את "אובדן החוויה".

 

איני מקנא בדור הזה. לרגעים, אני משתוקק לחבקו חיבוק של נחמה אבהית, ולא אחת אני מרחם עליו. אני חס על התבגרותו הכה-מוקדמת (אפילו בשֵלות מינית מוקדמת ביותר ומדי, תולדת המיניות הזמינה מדי במדיה ותולדת שינויים הורמונאליים שבגין תזונה שונה) – הישר מתוך הילדות אל מידעי הטלוויזיה, הקולנוע והמחשב. ואני חס על פחדיו להתבגר. כהיסטוריון של אמנות, אני מאוכזב כל פעם מחדש מ"זיקנתו" של הדור הצעיר הזה, שנידון לעשות את שעשו כבר לפניו ואשר לא טעם מטעם התמימות הנהדרת של האידיאליזם. והרי לכם תמצית אפשרית של הדברים שנאמרו עד כה: דור שלא ידע תמימותם של אהבה, אמונה ושאר ערכים. דור שהתפכח מכל אלה עוד בטרם חווה אותם. מנות הטלוויזיה שהואבס בהם מגיל אפס לא הותירו מקום לתמימותו של הדור החדש: משחר הווייתו, הוא חווה רע, אגרסיה, בוגדנות. הוא גורש מגן-עדן, עוד בטרם חווה אותו ממש. לבי לבי לו.

 

ובה בעת, אודה ואתוודה: היצורים החדשים הללו משפיעים עלינו: בתקשורת הדיגיטאלית, בשיגעון שמירת הכושר, בדיאטות, בהתמכרות לאינטרנט, בסגידה ל"תוכניות המציאות" וכו'. עוד ועוד מבוגרים מתמכרים ל"יו-טיובּ", וכבר שמענו אודות אותה אֵם שהתחזתה לנער ב"פֵייס-בּוק" למען התעמר בחברה יריבה של בתה, עד להתאבדותה של זו האחרונה.  כן, המוטאציות מדביקות גם את דור ההורים. כי, כתמיד, הדור החדש מעצב את ההווה ואת העתיד, גם אם בין דור האתמול (וההווה) לבין דור המחר יאותרו כל פערי הגוף והנפש, הטבע והתרבות שמאמר זה ניסה לנסחם בשפה לא "אֶס-אֶם-אֶס"ית.   

    


[1] נדגיש: אין כוונת מאמר זה לתאר את המפנה הפוסט-מודרני, שזכה, גם בישראל, לאינספור טקסטים ובראשם הספר, "פוסטמודרניזם", מאת דוד גורביץ (1997). המאמר הנוכחי מתיימר לטפל בתולדה עכשווית יותר, שצמחה מתוך התרבות הפוסט-מודרנית וגרמה למוטאציה של "הזן החדש".

[2] תודתי לשלומית אברמסון שהפנתה תשומת לבי לביטוי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: