ההתחבטות והחבטה

           ה ה ת ח ב ט ו ת    ו ה ח ב ט ה

 

"והרי כך היה מאז ומעולם!", מגיבים כמה בהסתייגות ומוסיפים: "מה לך מתרגש כל כך? הן תמיד שלטה הבינוניות בתערוכות והן תמיד מתוך הבצה הרדודה של בוגרי מחלקות לאמנות צמחו רק קומץ נרקיסים נדירים! שממון בגלריות? תחושות רפיון ורפיסות בתערוכות סופ-שנה? מה יום מיומיים?!"

 

דברים כדרבנות. אך, הבה נבדוק לאשורן את הטענות ה"קוהלתיות" הללו – "אין חדש תחת השמש" – שמצליחות לקומם אותי (מאז ומתמיד סלדתי מהן, גם כשבקעו מפי מנהיגים פוליטיים סרבני שינוי: "הדברים ידועים… אין כל חדש בדברים…") ואשר מעקרות כל סיכוי לביקורת, שלא לומר לדיאלקטיקה.

 

לפיכך, בפיכחון, ברחק ביקורתי וללא כל רוטב נוסטלגי, הבה נשחזר את מפת הזירה האמנותית בישראל של שנות השבעים, לדוגמא: מוזיאון ישראל (עד 1975), מוזיאון תל-אביב (מ- 1975), "בצלאל" (ירושלים), "המדרשה" (רמת השרון), קומץ גלריות תל אביביות ("יודפת", "מבט", "גורדון", "הקיבוץ", לא הרבה יותר), קומץ גלריות ירושלמיות ("שרה גילת", "דבל", "ברתה אורדנג", לא הרבה יותר), מספר פעילויות חוץ- מוסדיות (1970 – בכרמל החיפאי, 1972 – בסביבות עין-שמר, 1973 – ברפת של קיבוץ נירים, 1978 – בים המלח, בקיבוץ אילון, לא הרבה יותר). הוסיפו את סדנאות הציור בנוף והתערוכות של קבוצת "אקלים" ואת הפעולות והתערוכות של חברי "המשותף קיבוץ" ושל חברי "לווייתן" – והרי לכם, פחות מאשר יותר, תמונת העשור. אני מתייחס, כמובן, רק לזירות האוונגרד (ולכן איני מציין, למשל, בתי ספר דוגמת ""אבני", "מכון בת-ים" ועוד), בה במידה שאני מגביל עצמי רק למרחבים ציבוריים (להבדיל, למשל, מדירתו של רפי לביא כמדגרה אוונגרדית). אני כותב על עולם אמנות קטן ומהודק, אך עולם עתיר מאבקים דרמטיים ומתחים דיאלקטיים, בין-עירוניים בראשם. ואני כותב על עולם שמהלכים בו אותוריטות בתחומי אוצרות, ביקורת אמנות, וכמובן, באמנות.

 

מהו המסר של תמונת עשור זו? קודם כל, אינטימיות. אדם יכול היה לנסוע מירושלים לתל אביב ותוך שעתיים-שלוש לקלוט את התמונה בשלמותה, לחוות את הסצנה המרוכזת בין מספר רחובות צפוניים שכנים ובמוזיאון אחד. כל זאת ללא מסעות מפרכים בין פקקי תנועה אינסופיים להרצליה, פתח-תקווה, עין-חרוד; ובלי השתרכויות מתישות אל השכונות הדרומיות של תל אביב, ליפו ולכל השאר. במחלקות לאמנות ב"בצלאל" וב"מדרשה" למדו אז כשלושים תלמידים (בכל מוסד). כיום, לשם השוואה, לומדים במחלקה לאמנות ב"בצלאל"  – – – תלמידים לתואר ראשון ו – – –  תלמידים לתואר שני. בירושלים ובתל אביב, אם להתייחס לקריסת המתח הדיאלקטי בין שתי הערים.

 

בקוסמוס אמנותי אינטימי שכזה, ועודני בשנות השבעים – היחס בין כישרון חריג לבין הבינוני ומטה היה כזה שאיפשר בולטות מיידית וישירה של הכריזמות, תוך שנחסך ממך הדשדוש בשלולית-רבתי של יצירה נטולת השראה ונועזות. נועזות היא, אכן, מילה חשובה לענייננו: שלא כאותה עת בה נבחנו ואותגרו ללא הרף גבולות מושג האמנות [במערב: תערוכות דוגמת "כשעמדות הופכות לצורה" (1969) , "אינפורמציה" (1970), "דוקומנטה 5" (1972); בישראל: תערוכות כגון "מושג + אינפורמציה" (1971), "רישום מעל ומעבר" (1974), "סדנת קיץ 75" – כולן במוזיאון ישראל] – אתה נידון כיום לאמנות שחדלה לאתגר את מושגה העצמי. שלא כהגדרתו/תביעתו של יוזף קושות (ג'וזף קוסות), האמן המושגי האמריקאי – "אמנות היא טענה על טבע האמנות", ובעקבותיה – מתקפה חסרת רחמים על גבולות האמנות, חומריה, ערכיה, עד כדי קבורתה המעשית והמטפורית ("האמנות מיותרת" – זעקה כותרת ענק שכתב האמן המושגי הצרפתי, בן ווטייה, ואשר הקיפה את גג מוזיאון "פרידריכיאנום" בקאסל, 1977, "דוקומנטה 6") – ובכן, שלא כאמנות פרובוקטיבית, מגרה, מטלטלת, מעצבנת, אף מתסכלת זו  – אתה ניצב כיום אדיש כולך מול אינסוף יצירות שנוח להן מאד עם הגדרתן העצמית כ"אובייקט אסתטי חזותי", ולכל היותר – כשדה התחבטויות-זוטא. איש כמעט אינו תוקף את חושיך, מתגרה בערכיך ומחשבותיך, מנפץ – בפועָל או במסומל – את מקומך, סביבתך, מושאיך, ערכיך. איש כמעט אינו מביך את הנחות היסוד של חייך בכלל ושל תפיסת האמנות שלך בפרט. האמנות העכשווית, לבטח זו הישראלית, אינה מעוניינת יותר בדיאלקטיקה המסעירה האומרת: חיי האמנות הם בהמתתה המתמדת.

 

"האוונגרד מת", מסבירים לך, כאילו לא ידעת זאת, כאילו לא נכחת לקראת 1980 בטקס הקבורה של המושג. "אמנות כפרובוקציה", ממשיכים הדוברים, "נפטרה מן העולם ביחד עם כל חלומות השווא הנאיביים של המהפכות למיניהן. תצא מן היער; המלחמה הסתיימה!". יפה מאד. אך, האם שינון המנטרות הפוסט-מודרניות הללו ישכנעו אותנו לגנוז את חלום האמנות המטלטלת את חושינו והכרתנו? כמובן, שלא: איך זה, אתה תוהה, שאנסלם קיפר עדיין מצליח לטלטל אותך במבני הבטון האדירים שהציב ב- 2007 ב"גראנד פאלה" (תערוכת "מונומנטה") בפאריז? ואיך זה שריצ'רד סרא עדיין מהמם אותך במאסות הפלדה הספיראליות שהציג בתחילת 2000 בגלריה "גָגוזיאן" הניו-יורקית? ואיך זה שאניש קאפּור עדיין מסחרר אותך ב- 2009 בתותח הצבע שלו בתערוכתו ב"אקדמיה המלכותית" הלונדונית? איך?! ובישראל – הסביבות האמנותיות המרגשות במוזיאון הרצליה (יהושע נוישטיין – 2000; גל ויינשטיין – 2002; אורי ניר – 2004), בגלריה "אלון שגב" בתל-אביב ("הארץ" – תערוכתה הסביבתית הבלתי נשכחת של סיגלית לנדאו) ועוד…

 

"פחות מהפצצה גרעינית ו/או הרעשה ארטילרית מונומנטאלית – לא עובד עליך, אה?", מגחכים ברי-הפלוגתא שלך. אבל, לא, לא בנקל יצליחו ה"תבוסתנים" הללו לכבות את להבות תשוקתך לאמנות עזה. אתה מצביע אפוא על אמנותם של מיכה אולמן, לארי אברמסון, שרון פוליאקין ואחרים, כיצירה שהצליחה להתגבר על משוכת שנות השבעים והאוונגרד ובכל זאת לשמור על פתיל של חיוניות כובשת.

 

אך, מדוע אני נאלץ לציין אמנים מדור הביניים ואף מדור קודם ואני מתקשה להצביע על דוגמאות צעירות, עכשוויות?

 

אני שב בתודעתי לשנות השבעים. ברי לי, שבהוויה מהסוג שתומצת לעיל, בינוניות לא הייתה אופציה. בינוניות אמרה כישלון ודרבון לאמירה אישית, נוקבת, חריפה. הבה נודה על האמת: משהו אירע בקרב הדור הצעיר בכל הקשור לנוקב, לחריף, לעזות ולאני הניטשיאני. אלה דעכו בקרב הדור, ובמקומם השתרר לו נוף תרבותי חדש של עמעום הקול ודעיכת ההיגד.

 

מדוע ומניין "הדור השפוף" הזה, מהיכן התשובה הלחשנית הרהויה ל"אדם העליון" הזרתוסטראי? מן הסתם, פסקנות איבדה מזוהרה לאחר כל ההתפכחויות, האכזבות, ההסכנות למורכבותם של דברים, ומעל לכל, ההסכנות לפרספקטיבות היחסיות (ה"נרטיבים", כפי שנהוג לומר). כן, נכון. גם "הלם החדש" – מונחו האוונגרדיסטי הנודע של רוברט יוז – לא עוד מהמם. אמת ויציב. אפילו ה"אותנטי", אותו מונח קסם היידגריאני (פוסט-ניטשיאני), שנתן תוקף וגיבוי לאני הרדיקלי – אפילו הוא קועקע ב"חברת הספקטקל". אני קורא ב"המרד השפוף", ספרו מ- 1997 של גדי טאוב:

"…נדמה לי שאי אפשר להטיל ספק בעובדה שדור חדש מרגיש שאמצע ההבעה האמנותיים שקדמו לו איבדו את תוקפם בשבילו. […] אבל השבר הזה, כל כמה שהוא עמוק, לא מלווה אפילו בשמץ של התלהבות נעורים. עושה רושם שבמהפך האמנותי הזה של צעירים כמעט אין שום דבר צעיר. […] למרד, או לשבר הנוכחי, אין מה שבדרך כלל הכרחי למרד: אין לו תוכניות ואפילו לא הצעות, לגבי העתיד […]. בתוך ההקשר הזה התופעה המוכרת של מרד נעורים הולכת ונעשית בלתי אפשרית. ככל שמתמעטות הנורמות, כך מי שמנסה למרוד מגלה שהוא בדרך כלל מתפרץ לדלתות פתוחות. מה שפעם היה מעורר כעס, נתקל עכשיו בהבנה גמישה (כמעט) עד אין סוף. […] החברה החדשה, 'חברת ההמונים', יצרה, מתברר, איזה סוג חדש של ייאוש שקט. תחושה שהכול כמעט מותר ולשום דבר אין משמעות דרמטית, לא שערורייתית ולא מרוממת רוח. […] איזו סתמיות חדשה אופפת את הכול. […] שהדור החדש חסר את הרוח האופטימית והתמימה של שנות השישים, שהוא כבר לוקח בחשבון את הכישלון […]. שהרוח החדשה לא מציעה אלטרנטיבה ושאין בכוחה לשנות."[1]

 

הנה כי כן, כבר ב- 1997 אבחן טאוב את השפיפות התרבותית, הגם שאיתר אותה בעיקר בתחומי הספרות והקולנוע (כולל ה"קליפים"). וכבר אז אבחן את "השפה הרזה" – אולי, האפיון המקביל-משהו ל"אמנות מינורית", אודותיה אנו שחים – הויתור על שימוש בשפה מטפורית, "שפה מקושטת ומפוארת המבקשת לבנות קתדרלות של מילים", "בגלל שהאמון בעצם קיומם של מבני עומק התערער."[2] את קו השבר בין סופרי "השפה הרזה" לבין קודמיהם זיהה טאוב סביב מלחמת ששת הימים, בתקופת לידתו של דור חדש לרקע "סיומו של העידן האידיאולוגי בארץ".[3]

 

ברם, כלום רשאים אנו להסיק מכל התמורות הללו – הטלת הספק במבני עומק, הטלת הספק בתמורות מהפכניות, טרשת השרירים שאחזה באוונגרד – כלום רשאים אנו להסיק מכל זה את קצו של האינדיבידואל העצמותי? גם אם הגיבור הקולנועי הומר בפרודיות על הגיבור (ואת ה"אנטי-גיבור" אנו זוכרים היטב עוד מהמודרנה), איני סבור שנסתם הגולל על ה"גבורה" האנושית. שעודני מאתר גיבורים – צעירים וצעירות – בשוליים, הרחק ממרחב הידוענים של הבלי המדייה ושלוליות הרקק של ה"הַיי גַיא". את אלה ה"עָזים" אני פוגש בשולי המרכז ומחוצה לו – בחורות ועלמים מופתיים, יפים מלבר ומלגו, העושים בפעילויות וחוגים אלטרנטיביים למיניהם. הם מרשימים אותי, הם כובשים לבבות של ציבורים שלמים בבתי מדרש חילוניים, בהתנחלויות, במוסדות התנדבותיים ועוד. הם מעטים, אך הם ישנם. אני חושש שמשהו מעקר את המעטים והטובים הללו כשהם מגיעים – במידה שכלל מגיעים – לאקדמיות לאמנות ומתועלים לאפיקי השפות ה"נכונות" ולהצלחה. משהו דוכא בהם, משהו סורס, משהו באנרגיה של האני החד-פעמי התפוגג לטובת ספקנות נון-דיאלקטית: לא עוד ספקנות של שלילה הורסת ובונה, כי אם ספקנותה של אמביוולנטיות מדוכדכת.

 

סירוס. אבות סירסו את ילדיהם? כזוהי טענתה של ד"ר גילה אמיתי, מרצה צעירה לקרימינולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, שבמאמר תגובה ל"אמנות מינורית", ששלחה לי,  התייחסה למנטאליות של הדור הצעיר בבחינת קורבן של תרבות הגמונית המעקרת את בניה: "אנו מטושטשים מנטאלית. הריבוי הוא ביזור לכאורה. הוא חגיגת שיא פעולת ההגמוניה הממסדית האמנותית." בהמשך אף טענה, שדור ההורים שבגד בחלומותיו והפך עורו מערכי No more war  לחלום בורגני על יציבות, שהדור הזה – דורו של מחבר המאמר הנוכחי – הוא הוא בעצם זה שהכשיר את הקרקע לאין-אונות של הדור הבא: "האין זו פרקטיקת האשמת הקורבן – לבוא לנפגע החרדה שאתה יצרת ולטעון כלפיו שהוא משותק, מנוטרל…?". ועוד: "אותו דור, דור הבייבי-בום של סוף המלחמה יצר אותנו – דור היעדר המהפכה. אנחנו, ה'אינטלקטואלים הצעירים' המורדים בעט, במכחול ובעד עדשות המצלמה מתוך צמר הגפן הבורגני הנעים…"

 

את תגובתי לדברים אלה של ד"ר אמיתי ניסחתי בקצרה כדלקמן:

 

 

"לא קצת בכייני? קשה לי לקבל את הקורבניות הזו כשאני מודע לדור של אינטלקטואלים צעירים, אַת אחד מהם, השולפים חרבות משויפות היטב בכתבי עת ובחוגי מחשבה בדיסציפלינות של סוציולוגיה, היסטוריה ועוד. אני תוהה, מה קרה לה לעירנות הביקורתית והסרבנית הזו, שהדים לה, למשל, ב"תיאוריה וביקורת", כשהיא מגיעה לטריטוריה של עולם האמנות. […] וגם אם את צודקת בתיאורך את בגידת דור ההורים בערכי החלום והמהפכה של עצמם, מה נכון יותר מאשר לצפות למרד מחודש של הבנים?! פינקנו מדי את ילדינו? אכן, פינקנו, עטפנו בצמר גפן. אני מודה באשמה גם ברמה הפרסונאלית כאָב לבת. אך, האומנם – "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה"? פעפוע הבוסר מהורים שבורגנו אל ילדים שנולדו לתוך משמני הבורגנות – אינה מתקבלת על הדעת כתירוץ. ולכן נכתב הספרון הזניח שלי כמין טלטול ובעיטה קטנה בישבן, בבחינת: קומו, עורו!"

 

לא, לא אסכין לדכדוך, לשפיפות הקומה, להתעטפות ב"מינוריות". ה"מאז'ורי", ולו גם זה הנחבא אל הכלים המינוריים, חייב לשוב ולקום. "הסכת אל הדכדוך!", מייעצים מבקרַי, "תן לריגושים הקטנים לרגש אותך; למד להכיר בכוחו של הלחש. לא ברעם האדם!". ובכן, גם אם אוּבָן כמי שסותר את עצמו, אומר: מאז ומעולם האמנתי בכל מאודי בכוח החולשה. מאז ומעולם ראיתי בשבר, בחרדה, בספק וכו' את מעיינות היצירה והם שהיו לי אמת מידה לאנושי במלוא עומקו. לכל אורך דרכי תיעבתי את מגודלי האני וצוברי הכוח. ולו גם ייראו דברי נוטפי שמן זית זך, אומר (כי זוהי האמת): לבי היה מאז ומעולם עם הקורבן, לא עם המקריב; עם הדחוי ולא עם הדוחה. בל יאלפוני אפוא בינה מבקרי ויגלו לי את חסדי האוושה והרחש. אלא, שבעבורי, טעמה האמנותי של החולשה הוא בהפיכתה מנוף להיגד העז. כוונתי לאותן יצירות רכות, עדינות, צנועות, מופנמות שהן המעט המחזיק את המרובה. אלו הן יצירות שקוראות אליך: "עצור! גש הלום, משהו טמיר ממתין לך פה, גם אם סמוי וחומק הוא." ציורים של וורמר, של מורנדי, של רותקו ואחרים קראו אלי את הקריאה הזו. בישראל, אולי רישום כזה או אחר של יואב אפרתי או רונן סימן-טוב, אולי ציור של יהודית לוין או מיכאל גרוס או יאן ראוכוורגר ונוספים. אז, כיצד זה שאוזני הפנימיות אינן שומעות יותר את הקריאה הזו במרחבי האמנות המינורית של שנות האלפיים?! ומדוע הוודאות החוזרת ונשנית בי, שעניין לנו בתפנוקי מבע, בחנחוני זוטא נרקיסיטיים שאינם יודעים לעבד התחבטות לחבטה?!

 

 

 

 


[1] גדי טאוב, "המרד השפוף", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1997, קטעים מתוך עמ' 74-47.

[2] שם, עמ' 143-142.

[3] שם, עמ' 150.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: