האם העולם שייך לצעירים?

            האם העולם שייך עדיין לצעירים?

           

עודני שומע באזני-רוחי – האם היה זה בשנות החמישים? ראשית השישים? – את קליף ריצ'רד ו"הצלליות" מזמרים את "הצעירים". אני מנסה לתרגם:

"אנו הצעירים/ מותק, אנו הצעירים/ ואין בנו פחד/ לחיות, לאהוב/ כל עוד בנו האש תיקוד/ כי לא לעד צעירים נשרוד.

"מחר, לָמה נמתין למחר?/ המחר לעתים לא יבוא!/ אהביני, נשיר את השיר/ והטוב מכל הוא לשיר כצעיר."

 

הו, שנות השישים! הו, הנעורים! מ"קרנבי-סטריט" הלונדוני ועד ל"גריניץ' ווילג'" הניו-יורקי, מכיכר ה"דאם" באמסטרדם ו"הרובע הלטיני" בפאריז ועד לכיכר-"יוניון" בסן-פרנציסקו –  בשורת הצעירים נישאה ברוח, אם לצטט את בוב דילן, והרוח הייתה גם חומר: צעירים נמכרו היטב, צעירים קנו היטב, וכמו שנהוג היה לומר: העולם שייך היה לצעירים: מוזיקה של צעירים, בגדים של צעירים, שפה של צעירים. "דור ה'בּוּם'", ילידי סוף שנות הארבעים, מאסו בקלקולי הוריהם, אנשי מלחמת-העולם ו"המלחמה הקרה", וכזכור, כבר בשנות החמישים – "דור האספרסו" באירופה, "דור ה'ביט'" והביטניקים במערב ארה"ב – בצבצו ניצני המרד שילבלבו בשנות השישים כ"ילדי הפרחים".

 

מיתוס הנעורים, שהבשיל בעשור ההוא, לא הותיר את האמנות מאחור. ברית האמנות והצעירים חגגה אז כפי שלא חגגה מעולם: ב- 1959 נחנכה בפאריז "הבייאנלה של הצעירים", ואילו בישראל של שנות החמישים-שישים, דור חדש ומורד פרץ למרכז הבמה התרבותית: בתחום השירה הכרנו אותו בשנות החמישים כ"לקראת" – זך, עמיחי וחבריהם הקמים על דור אלתרמן-שלונסקי; בתחום האמנות החזותית הכרנו את צעירי "עשר פלוס" ו"סאלוני-הסתו" הקמים על ד"ר גמזו ה"קשיש" (אך מתארחים אצלו בביתן הלנה רובינשטיין…), גם אם – והרי לכם פרדוקס משמעותי – ממשיכים לסגוד לסבא זריצקי, שגם מוזמן לפתוח את תערוכתם הראשונה (ב- 1965, שנת הולדתן של התערוכות הנדונות, זריצקי הוא בן 74!).

 

האמת היא, שהביטוי "תערוכת צעירים" ננקט בעולם האמנות הישראלי עוד מאז 1949 (גלריה  "מקרא סטודיו") בואך 1958 – שנת העשור ושנת יציאתו של "הדור החדש" אל מרכז הבימות בישראל (מוזיאון חיפה, תערוכת "אמנות המחר", 1958). אך, דומה שרק בעקבות תערוכת "צורה היום"  – עשרה אמנים צעירים ממדיומים שונים שחָברו יחד ב- 1963 להציג בבית-הנכות הלאומי "בצלאל", תחת אוצרותו של אוצר צעיר בשם יונה פישר – דומה שרק אז חוּלָץ פקק הנעורים באמנות הישראלית וזרם אדיר של "תסס", תוסס באנרגיות רעננות ופרובוקטיביות, החל מציף את המוזיאונים והגלריות. באורח משמעותי, באותם ימים ממש הוצגה במוזיאון תל-אביב תערוכה גדולה בשם "ציירי ישראל", בה היה יגאל תומרקין האמן האחד והיחיד שייצג את הדור הצעיר. האוצר: ד"ר חיים גמזו, "קשיש" במונחי הזמן ההוא. והרי לנו הקיטוב הבין-דורי לובש גלימה של אמנות.

 

מכאן ועד מחצית שנות השבעים – גל גדול (בקולנוע דובר על "הגל החדש"), ובעצם – עוד ועוד גלים של "תערוכות צעירים", התנפצו באון ובששון בתל-אביב, ירושלים וחיפה: סדרת "תערוכות צעירים", שנאצרה בגלריה "שנער" התל-אביבית בידי יאיר גרבוז; תערוכות "צעירים" בגלריה "שרה גילת" בירושלים (בברכת רפי לביא), אוונגרדיסטים צעירים במוזיאון ישראל, במוזיאון תל-אביב (תערוכות "פנים חדשות"), בייאנלה של צעירים במוזיאון חיפה (זו התקיימה ב- 1982, באצירתה של יונה ניקולאו, באותה שנה עצמה בה הצהירו מוזיאונים ישראליים על תפנית פוסט-מודרנית שאותתה על קץ עדנת הנעורים באמנות, אף כי, בפועל, נבטו אז נעורי רחוב שיינקין, כולל גלריות פוסט-מודרניסטיות)… בתאריך כלשהו בתחילת שנות השבעים, פרסמה שרה ברייטברג, אז מבקרת אמנות ב"ידיעות אחרונות", מאמר בשם "אני צעיר, אני מציג". המבקרת מחתה נגד האופנה הממירה איכות בגיל. ג'והני בייל, ראש המחלקה לאמנות ב"בצלאל", תלה את המאמר על דלת חדרו, בהתרסה נגד תלמידיו המתמרדים. מעטים שמו לב לעובדה, שהמבקרת בעצם הטילה ספק בבשורת הנעורים: "עייפות בלתי נעימה משתלטת (על הקהל) כשהוא רואה את אמני המחר מחקים את אמני השנה שעברה בתוצאה פחות תוססת (…). כמו זקנים עומדים המבקרים הצעירים מול העבודות החדשות (…), מגלים בעצמם אותות קלים של שעמום משועשע לנוכח הבוסר החדש, שאינו חדש כל עיקר, אך מתגלה מחדש מדי שנה בשנה."

 

היו אלה ימי השיא (ולימים, ראשית ימי הדעיכה) של האוונגרד באמנות. ומה נכון יותר לאוונגרד מאשר כריתת ברית עם הנעורים, עם דור העתיד, הדור הנושא את בשורת החדש. שהרי, לא מקרי גילם הצעיר של חברי התנועות האוונגרדיות הגדולות של שחר המאה העשרים – האקספרסיוניסטים, הפוטוריסטים, הפוביסטים (גם אם אלה האחרונים הצטופפו סביב "ישיש" בן 36 העונה לשם "מאטיס"). אנחנו זוכרים היטב את דבר ה"נוער" במאניפסט תנועת "הגשר", דרזדן, 1906: "מתוך אמונה בקידמה ובדור הצעיר של יוצרים וצופים, אנחנו נושאים את קולנו אל כלל הנוער גם יחד. כצעירים, אנו מעמיסים את העתיד על שכמנו ואנו חפצים לברוא לעצמנו חירות של חיים ותנועה כנגד הכוחות הישנים הממוסדים משכבר."

 

הנה הוא ה"רגע" הגדול של הצעירים: תחילת המאה ה- 19 עד ימי מלחמת העולם הראשונה – הולדת האידיאה של האוונגרד בסוציאליזם האוטופיסטי וגלגול חלום המהפכה הצרפתית אל רגלי הצעירים המהפכניים, באמנות ומחוצה לה, הצעירים השרים: "…עולם ישָן עדי היסוד נחריבה/ מִגב כָּפוף נפרוק העול/ את עולמנו אז נקימה/ לא כלום אתמול; מחר הכול!"

 

מחר הכול… כלום אין חוט אחד של מיתוס-נעורים מקודש ולוהט מחבר בין חלוצי אמריקה מהמחצית השנייה של המאה ה- 19 לבין צעירי העלייה השלישית המגיעים כ"חלוצים" לאדמת פלסתינה עם תום מלחמת העולם הראשונה? האזינו ל"חלוצים! הו, חלוצים!" של וולט וויטמן מ- 1865: "…לא נוכל פה התמהמה:/ צָעוד וצאת עלֵינו, יקירַי, שֵאת בנטל סכנה – / אנו עממים צעירים, דרוכי שרירים וכל השאר/ סמוכים עלינו,/ חלוצים! הו, חלוצים!/ (…)/ מאחור נשאיר את העבר,/ נשתפך על פני עולם חדש, חסון, רב-חליפות – / רענן, איתן זה העולם נלכודה, עבודה בו ומצעד/ חלוצים! הו, חלוצים!" (תרגום: ש.הלקין)

 

חיל-החלוץ, ה –avant – guard, הוא זה המנתץ את האתמול, הוא זה המבטיח את המהפכה, את העתיד, והוא הוא הצעיר, הוא הוא הנוער: "שירת הנוער, שיר עתידנו/ שיר התחדשות בניין ועלייה./ מן הגולה ינהרו אחינו/ ארץ מולדת שבה לתחייה./ (…) כל עוד הנוער לנו במולדת/ קום יקום חזון עם ישראל." ואם אין די בזה, נזכיר גם את "שיר הנוער הדמוקרטי": "…כל עוד בעם חי הנוער/ רן בלבבו גיל וזוהָר/ יפרח שחוק האושר, שלום גיל ויושר/ לכל אזרחי העולם./ על פני כל ישיר הנוער שיר דרור/ בשמחה בגיל נריע/ עוז ואון עוז ואון עוז ואון/ אור כי ייעור – / וישיר הנוער שיר דרור."

 

תחי האופטימיות! דבר-הדרור, דבר-המהפכה, דבר-המחר החדש – את ההבטחה הקולוסאלית הזו ימשיכו להבטיח לנו "ילדי הפרחים" במהפכתם האנטי-ממסדית בשלהי שנות השישים. מאה שנים של תקוות-שווא, מאה שנים של אשליות. האם לא היו אלה ה"צעירים" שמרדו בפאריז של סוף המאה ה- 19 את המרד הגדול נגד האקדמיה ונגד האקדמיזם? וכלום לא היו אלה עדיין ה"צעירים", הסטודנטים של "נאנטר" וה"סורבון", שהמשיכו ב"רומנטיקה ומרי", כשם ספרו של יעקב טלמון, נאמנים לחלום המהפכה (הצרפתית) המתמדת, שהיא נעורי נצח, הווה לעד, גם אם חוסים הצעירים תחת זקנו הגדול של קרל מרקס הזקן או תחת כנפיו של סארטר, זקן נוסף?

 

סארטר, אקזיסטנציאליזם, עוד אפיק לנהר הנעורים השוצף. שהלא, המרד המפורסם של אלבר קאמי נענה לתביעה האקזיסטנציאליסטית בכללותה, זו הניטשיאנית (ה"דיוניסית"), ההיידגריאנית (הסירוב ל"הם") והסארטרית ("אקזיסנטנציה קודמת לאסנציה"), ומהי תביעה זו אם לא עמידת היחיד נגד כל אלה המבקשים למסגרו-למסמרו, ומהי תביעת החירות הזו אם לא "מרד הנעורים" נגד הוריהם. הנה כי כן, המודרנה , על שני עורקיה הגדולים, המרקסיסטי והאקזיסטנציאליסטי, קדשה את הנוער, את הבחרות ואפילו את הילדות. אצלנו, אלה הם ה"צברים" החביבים, נערים נצחיים גם בזיקנתם (גופו הצעיר והחושני של "נימרוד" לדנציגר יאה להם כסמל); ואלו הן תנועות-הנוער הנערצות, ששיריהן אינם מרפים מאוזניהם של הנערים שהפכו בינתיים לקשישים. ושוב, הסימפטום המטריד של הצעירים הנדרשים לזקן: לדמותם של טולסטוי-סבא, א.ד.גורדון-סבא, בן-גוריון ("אמור כן לזקן") ויצחק שדה ("הזקן").

 

אלא, שבימי הזוהר של מיתוס הנעורים, שלהי שנות השישים, בימים בהם שיער ארוך עונה להתקרחות הצפויה בשנים הבאות ובימים בהם החירות המדומה של הקמפוס האמריקאי עונה לעולם של חובות ופשרות שם בחוץ, בעולם הממשי, באותם ימים זוהה הגיל הצעיר עם נורמה מוסרית. ב"עשה!" ("Do It!", 1970), ספרו האנרכיסטי של ג'רי רובין, מנהיג ה"ייפיז" בימי מרד הסטודנטים בארה"ב של 1968, נמצא רשימה עם הכותרת: "אל תבטחו באף אחד מעל גיל 40". כותב רובין:

"'אל תבטחו באף אחד מעל גיל 30', כה אמר ג'ק וויינברג, ואלפיים איש בכנס התנועה לדיבור חופשי בברקלי נעמדו על רגליהם. פער הדורות נולד. (…) לפתע הבנו מה כאן הולך. במקום לבזבז זמן ולשאול מישהו מהי עמדתו הפוליטית, כל שעליך לשאול הוא מהו גילו. (…) אלה שמעל גיל 30 אמרו: 'חכו עד שתגיעו לגיל 30; אתם תהיו בדיוק כמונו.' (…) כמה מאיתנו הגיעו לגיל 30. לא התבגרנו. אנחנו אומרים: 'אל תבטח באף אחד מעל גיל 40!'. אנחנו נמצאים דרך קבע בגיל ההתבגרות. (…) התרבות שלנו, תרבות ההיפים בעלי השיער הארוך, נטולת גיל. בני 40, 30, 20 ועשר חיים יחד באותן קרנות רחוב. (…) איש לעולם אינו שואל את חברו ארוך-השיער בן כמה הוא. זוהי שאלה אנטי-מהפכנית. (…) כאשר אנחנו בני 35, האמביציה שלנו היא לפעול כאילו הינו בני 15. 'הם בסך הכו חבורה של בני 30, שמנסים להונות את הנוער האמריקאי', הם קוראים במקהלה. כשאנחנו שומעים זאת אנחנו צוחקים, כיון שגילינו את מעיין הנעורים. (…) להתבגר פירושו לאגור אשפה. להישאר צעיר פירושו להשליך בחזרה את כל האשפה שליקטת."

 

אך, לאט לנו. האם תמיד היה העולם "שייך לצעירים"? כמובן, שלא. שהרי לאורך מאות בשנים של הומניזם רנסנסי התמכרה תרבות המערב לעָבר קלאסי קדום וכלל לא ייחסה חשיבות עליונה לעיקרון החדשנות. אף להיפך, "שיטת המאייסטר", ששלטה בהוראת האמנות על פני דורות, אמרה נאמנות למודלים "עָבָרניים", שאותם נדרש התלמיד להעתיק בקפידה. מנֵיה ובֵיה, האקדמיזם, המוזכר לעיל, תפארת הדעת והאמנות של הבארוק (האקדמיה ברומא, האקדמיה בפאריז, ועוד), כולו ציות למסורת. אדרבה, ראו כיצד נפסלו תענוגות הנעורים והבחרות – החושים והיצר, בבחינת "וָאניטָס", בציורי מופת רנסנסיים, בארוקיים ורוקוקויים דוגמת "קונצרט כפרי" של טיציאן, "נער עם לאוטה" של קאראוואג'ו, "בכחנליה"של פוסין, "דיוקן עצמי עם ססקיה וכוס יין" של רמברנדט, "המסע לקיתֶרה" של וואטו, ועוד. מעל לכל היצירות הללו ריחפה סמכותו העליונה של אלוהים בעל זקן לבן וארוך, משמע אב זקן.

 

וביוון העתיקה? תאמרו: הסגידה ליפי-הגוף בפיסול ובאולימפיאדות מסגירה סגידה לגוף הצעיר. אך, מבט נוסף אל תרבות יוון יגלה את האיזון הדו-קוטבי: ב"המשתה" של אפלטון תומלץ ברית האהבה בין הצעיר והקשיש. טלו את דמותה המיתולוגית של הֶבֶּה, אלת הנעורים: זו, בתם הצעירה של זאוס והרה ולימים רעיתו של הרקולס, נשאה אומנם את גביעי הנקטר לאלים, אף יכולה הייתה לחדש נעורים לזקנים – ברם נותרה אחת האלות המשניות, שלא לומר הזניחות, באולימפוס היווני. לא לחינם, ב"אנטיגונה" לסופוקלס, הנערה האמיצה-סוררת בת ה- 14 מאוזנת על-ידי מקהלת זקנים (והמקהלה היא היא זו שנושאת את דבר-הלקח). וויליאם שייקספיר אימץ, כך נראה, את האיזון הזה: ב"חלום ליל קיץ" שלו, העיר הגוברת על היער היא עולם המבוגרים (עולם החוק) הגובר על עולם הצעירים (עולם היצר). ב"רומאו ויוליה" שלו אנו עדים לקורבנם של צעירים בחברת הפשרות, היא חברת המבוגרים, "עיקרון המציאות" (מונח פרוידיאני) הבלתי נמנע. ובמקביל, האמלט מתלבט ומתחבט מול שחיתותו של דור ההורים, נכון, אך ניצחונו של פורטינברס בסוף המחזה הוא ניצחון המחזוריות ההיסטורית הקבועה וזו מייצגת חוק, גם אם היא חוקיות קוסמית. רק בקומדיות, מאז יוון העתיקה ועד למולייר, רק בהן מביסים צעירים את הוריהם. אלא, מה הן הקומדיות אם לא מרחבים של תוהו ואבסורד. ואם תתקוממו ותגייסו לעזרת צעירינו את "חליל-הקסם", בו נדחה פָפָגֶנו, צייד-הציפורים הצעיר, על-ידי מראה הזקנה (המתחפשת לאהובתו בת ה- 18), נשיב בהצבעה על ניצחון מקדש-השמש והאור על מלכת הלילה. ומה פירוש התאחדותם של הנסיך טאמינו עם אהובתו, פאמינה, בברכת מסדר הכוהנים, אם לא ידו העליונה של החוק על פני כוחות האהבה האי-רציונאלית. "השכלה" או לא "השכלה"?!

 

ואף על פי כן, משהו השתנה. משהו במאה ה- 18 חולל תפנית דרמטית במסורת עתיקה זו של יישוב הדעת, המסורת והחוק, ובעיקר – הערצת המודל העתיק. שלפתע פתאום, עם פרוץ "הסער והפרץ" של הרומנטיקה הגרמנית, גיתה הצעיר וחבורתו ה"טבעונית" הרדיקלית מווַיימָר מפעימים את תרבות אירופה באנרגיות שכמותן לא נחוו עד אז. האם יוהנס וולפגנג פון גיתה הוא מאבות מיתוס הנעורים המודרניסטי? ראו את "גץ פון ברליכינגן" שלו מ- 1773, בו נלחם אביר צעיר בעוז לטובת האיכרים  המורדים. וראו את "ייסורי וורתר הצעיר" שלו מ- 1774. שמתם לב? פעם ראשונה, מככב לו התואר "צעיר" בכותרת של יצירה. תוך עשרים שנה כבר יזהה פרידריך שילר ("שירה נאיבית ושירה סנטימנטלית", 1795) את התמימות הילדותית כמצב טבעי המאפיין פרחים, עצים, חיות, וישָווה לנאיביות של הילד את החירות, הראשוניות והאותנטיות שאבדו לחברה.

 

ובכן, ברוכים הבאים לרומנטיקה ולגיבוריה בני-התשחורת. טלו את המחזה, "לורנזציו", של אלפרד דה מוסה מ- 1834. אתם נמצאים בפירנצה של המאה ה- 16. חבורת צעירים (הבחור, לורנצו דה מדיצ'י, בראשם) מתקוממת נגד הדוכס, אלכסנדר מדיצ'י. האזינו ללורנזציו, העלם הרך, הטהור, הספקן, המתלבט:

"הו, אלוהים! הצעירים בני זמננו – כלום קונים הם תהילה בדרך העוולה? והנערים, שבוגרים את המכללה, האם אין הם מודרכים על-ידי דבר-מה דחוף יותר מאשר השחיתות? איזו מין בצה מעופשת הוא, אם כן, המין האנושי, שמסתער על הפונדקים בשפתיים תאוות-הוללות, בעוד אנוכי, שלא חפצתי אלא לעטות על פני מסיכה דומה לפניהם ואשר הייתי במקומות רעים, בהחלטה נחושה להיוותר טהור מתחת לבגדי המוכתמים, אין בכוחי – לא למצוא את עצמי ולא לטהר את ידי, אפילו לא בדם!" (תרגום: ג.ע)

 

וטלו את מחזהו של גיאורג ביכנר, "לאונס ולנה" מ- 1836: נסיך ונסיכה צעירים ביותר משתובבים כילדים ומתעללים בעולם של סדרים ואידיאלים מזויפים, וכל זאת למען חירות ואנרכיזם. האזינו ללאונס המסיים את המחזה:

"ובכן, לנה, האם הבחנת כבר בכך שכיסינו מלאים בצעצועים ובבובות? מה נעשה בהם? האם נדביק שפמים לבובות ונתלה עליהן חרבות? או, שמא נלבישן בחליפות-ערב והן תצגנה פוליטיקה ודיפלומטיה ממוזערות, בעוד אנחנו צופים בהן מבעד למיקרוסקופים? או, אולי יש בנפשך להאזין לתיבת-נגינה ומסביב לה מתרוצצים עכברים יפיפיים, לבנים כחלב? ואולי נקים תיאטרון? אני יודע מה היית רוצה: שננתץ את כל השעונים ונבטל את כל לוחות-השנה, ואז נספור את השעות ואת הירחים אך ורק באמצעות הפרחים, בהסתמך על הלבלוב והפרי. ואז נקיף את ארצנו הקטנטונת בעדשות בוערות, כך שלא עוד יגיע חורף; ובקיץ ישאנו החום עד לאיסקייה ולקאפרי בזכות תהליך הזיקוק. וככה נבלה את השנה כולה בינות לוורדים ולרקפות,תפוזים ודפנה."

 

חירות, אנרכיזם, חלום – משחק-האשליות נטול הגבולות של הנעורים. המשחק הזה לא חדל לקסום לרומנטיקה ולצאצאיה המודרניים. בגרמניה של 1891 כבר דובר על ניאו-רומנטיקה, כאשר פרנק וודקינד כתב את "האביב המתעורר", מחזה נועז על אודות עולמם של נערים ונערות המדוכאים מינית בביתם ובבית-ספרם, תחת עולו של חינוך פרוסי בורגני ותחת מרותם של הורים ומורים גרוטסקיים. כנגד אלה מקומם וודקינד את טוהר הנעורים ותמימות היצר. לא רחוק היום בו יחבר איגור סטרווינסקי את "פולחן האביב", 1913, ואביב הארוס ישמיע את צליליו העזים, צלילי הנעורים, אביב החיים, עידן הלבלוב והפריחה.

 

רק הרומנטיקה יכולה הייתה לתרגם את חיונותו של הטבע לחיוניותה של תרבות. ואכן, היה זה יוהן פון הרדר, הפילוסוף הדגול ומורו של גיתה, שפיתח את האידיאה של הלבלוב והקמילה כעיקרון החל על טבע, על חיי אדם ועל התרבות. ב"מחשבות על הפילוסופיה של ההיסטוריה האנושית" (1774) כתב הרדר:

"האדם הוא הארמוניה רבת-אנפין, 'אני' חי, שעליו פועלת ההארמוניה של כלל הכוחות הסובבים. סך המהלך של חיי אדם הוא השינוי: התקופות השונות של חייו הנן סיפורי טרנספורמציה, והמין האנושי כולו הנו מטמורפוזה מתמשכת. פרחים צונחים ונובלים; אחרים מניצים ומלבלבים. העץ רחב-העפאים יודע בצמרתו את כל העונות. (…) כך, תולדות האדם הן בעיקרן תיאטרון של טרנספורמציות. (….) האדם בונה והורס, משפר צורות ומשנה אותן, בעודו משנה את העולם סביבו."

 

והנה שבנו אל גיתה, התלמיד הנאמן, שכתב דברים דומים במסגרת מחקריו המוקדמים על האורגניזם:

"אם נתבונן בכל הצורות, ובפרט באלו האורגניות, נמצא ששום דבר אינו קבוע בהן, שום דבר אינו נמצא במנוחה או שהושלם, אלא שהכול מצוי בתנועה מתמדת. הכול חדש, ובה בשעה, הכול ישן… הטבע משנה את עצמו ללא הרף, ואין בו שום רגע של דריכה במקום, אף כי – בה בשעה – חוקי הטבע אינם משתנים."

 

האידיאליזציה של עקרון ההשתנות תזכה לפופולאריות מיוחדת בצרפת של תחילת המאה העשרים בזכות הפילוסופיה של אנרי ברגסון, מי שיאבחן את ה- Duree, ה"מֶשֶך", הוא התנועה הזורמת בעומק ההוויה והיא בבחינת אמת אינטואיטיבית שמעבר לגבולות הנוקשים והמלאכותיים של השכל. אלא, ששירת ההלל הברגסוניאנית ל"התהוות" המתמדת (ומי ייצג התהוות זו טוב יותר מאשר הצעירים?!) הייתה חייבת חוב גדול לפילוסוף גרמני, שאפשר שהוא הנביא בה"א הידיעה של מיתוס הנעורים המודרני: פרידריך ניטשה.

 

כוח ההשתנות-התחדשות האורגני הוא כוח הארוס. הרומנטיקה המאוחרת תרגמה, אכן, את "כוח-הטבע" לכוח הפריון. ב"כה אמר זרתוסטרא" (1884) כתב פרידריך ניטשה קטע בשם "על לוחות ישנים וחדשים", העשוי לשמש מניפסט מרכזי במצע הרעיוני של מיתוס הנעורים כמיתוס של התחדשות, שינוי ומלחמה בערכי האתמול :

"כאן אשב ואצפה, סביבי שברי לוחות ישנים וגם לוחות חדשים חרותים-למחצה. (…) וציוויתי (את בני-האדם) להפוך את הקתדראות הישנות שלהם, (…) ציוויתים למלא פיהם צחוק על כל מורי המוסר הגדולים אשר להם ועל כל הקדושים והמשוררים וגואלי העולם. ולצחוק על חכמיהם הקודרים ציוויתים, ועל כל מי שהיה יושב כדחליל שחור-אימים עלי עץ החיים. התיישבתי עלי דרך קברותיהם הגדולה בין פגרים ועיטים – וצחקתי על כל עברם ועל פארו המרקיב, המתפורר. (…) ואעוף כחץ, ואם בחלחלה, מבעד להתלהבות שיכורת-שמש. – החוצה אלי עתידות רחוקים אשר אף חלום לא ראם. (…) באשר כל התהוות דמתה עלי כמחול-אֵלים (…). באשר הכורח היה החופש עצמו, מאושר בשחקו עם עוקצו על החופש: – באשר שבתי ומצאתי את שטני הוותיק ואויבי בנפש, את רוח הכבדות וכל אשר יָצַר: כפייה, קביעות, הכרח, עקביות ומטרה. (…) הה, אחַי, שעתנו זו, האם לא שעת זרימה היא לכל? האם לא נפלו למצולות מים כל הגשרונים והמעקים? (…) מולידיו ומחנכיו ומזריעיו של העתיד הֱיו נא לי אחַי – " (תרגום: ישראל אלדד)

 

רוח הדיוניסיות הניטשיאנית (עוד מאז 1871, "הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה"), מסוחררת בשיכרון חושים פריוני ואולטרה-הורמונאלי, הפיחה כוחות במפרשי הנעורים המודרניים. שהרי, כבר מצאנו, נעורים וארוס אינם נפרדים, לא בטבע ולא בתרבות (עוד מאז תיאורו של אפלטון ב"המשתה" את ארוס כצעיר). מלחמת-עד מתנהלת בין ארוס לבין הזיקנה. בתצלום של אורלוגין-עץ  פרוסי (מאה 18?) נראה ארוס שרוע מת לרגלי השעון, קורבנו של הזמן… וכלום לא זה בדיוק היה המסר של הקברן ב"האמלט" לשייקספיר:

"בעלומַי האהבים/ מָתקו לי עד בלי די,/ אך תֵת רחיים על צוואר/ חָשַבתי לא כדאי./ אך הזיקנה בהתגנֵב/ תפשתני ואל קבר/ היא טִלטלני טלטלה,/ כלא הייתי גֶבר." (תרגום: אברהם שלונסקי)

 

אכן, ככל שאימצה המודרנה את הארוס אל שורש נשמתה, כן גברו הנעורים על הזיקנה. תת-ההכרה הפרוידיאנית נשאה עמה את זיכרון רצח-האב ואת התשוקה המודחקת לשוב ולרוצחו. כוחו האומניפוטנטי של הליבידו בחיי הנפש אמר אנרגיות של חיים רעננים. הרחבת הארוס הפרטי לכלל ארוס קוסמי במחשבת אוטו ויינינגר ("מין ואופי", 1902) כבר המליכה את רוח הנעורים על החלד. הפיכת הארוס לכוח חברתי משחרר בכתבי הרברט מרקוזה ("ארוס וציביליזציה", 1955) החדירה את כוח הנעורים אל מרחבי הציביליזציה הדכאנית (זו המכניעה את יצר המין באמצעות יצר המוות של התרבות). ה"כדור" (שם החיבה לאמצעי המניעה הנשי) והמתירנות המינית פלסו את הדרך. הייפלא, שהמוני סטודנטים ברחבי המערב בשנות השישים מצאו בדברי מרקוזה ביטוי למאוויהם וחלומותיהם?

 

הנה הוא, אפוא, שדה-הקרב הגדול של המודרנה: מחד גיסא, הנעורים, שפירושם טבע אורגני (האומר חיוניות, השתנות מתמדת, דינאמיות, ארוס), ומאידך גיסא, הזיקנה, שפירושה האנאורגני (האומר סטטיות, מוות) ועליונות המוסר(החוק) על פני הטבע (יצר). מלחמת העתיד בעבר, החדש ביָשן.

 

במלחמה הזו היו מנצחים ברורים ומובסים ברורים לא פחות. אם ג'יימס ג'ויס כתב בין 1914-1904 את "דיוקן האמן כאיש צעיר" (שהוא סיפור התבגרותו של סטפן דדאלוס), הרי ברי שתשומת הלב הופנתה אל "האיש הצעיר". מאוחר יותר, "מרד הנעורים", הסרט שהותיר רושמו בשנות החמישים על דור שלם של צעירים, ובמרכזו ג'יימס דין, מי שמותו בנסיעה במהירות מופרזת הנציחו כצעיר לעולמי עולמים – המשיך לשאת את הנס, שזכה לביטוי אפקטיבי לא פחות ב"הבט אחורה בזעם", מחזהו של ג'והן אוסבורן מ- 1956. מסרטים דוגמת "עיר הנוער", דרך "הנוער לשלטון" ועד למחזמרים בשנות השישים והשבעים, כגון "סיפור הפרברים", "שיער", "ישו כוכב עליון" וכיו"ב – עוד ועוד חבורות של צעירים כבשו את הבמות עם הצירוף המנצח של אידיאליזם, אהבה ותוקפנות. ב"החומה" של להקת "פינק פלויד", מהפכת הנוער קורמת עור וגידים: "אין לנו צורך בשום חינוך", שרים הנערים המורדים.

 

ימי שיא אלה של מיתוס הנעורים קבלו ביטוי ישראלי בערוצים שונים, שניתן לאתרם עוד בהווי הפלמ"ח, אך שיאם בשירתו של דוד אבידן, שהוא אולי ראש וראשון למנהלי האופנסיבה נגד הזיקנה בתרבות הישראלית המודרנית. "אדם זקן – מה יש לו חייו?", שאל אבידן הצעיר, ובראשית שנות השישים כתב את "שקל ציוני", שהוא שיר אגרסיבי ביותר המפנה זעמו של דור צעיר כנגד אבות-היישוב ובעיקר נגד מי מביניהם שההין לתקוף את הנוער בביטוי הזכור – "זה נוער זה? זה ברָרָה!": 

"לכבוד מר אברהם שפירא/ וְתיק חָרָאֵי היישוב פגר/ תפארת אדמת הבארון מורשת/ אבות אבותינו (…)/ הַסְכֵת אדוני בעברית מצוחצחת/ ושקה-נא לנוער הזה בתחת/ שמים ממעל וארץ מתחת/ ושקה אדוני מדינה מתפתחת/ ושכב שם בשקט ללא אבותיך/ ואל-נא תֵקַו שנגיע עדיךָ."

 

אך, ראו זה פלא: אותו דוד אבידן שכותב את כתב השיטנה הנ"ל מחבר ב- 1984 את שירו, "אמן צעיר, פוליטיקאי צעיר", ובו כבר נסוג המשורר נסיגה של ממש מעמדתו המוקדמת:

"לא להתלהב יותר מדי מן התואר./ באמנות ו/או בפוליטיקה/ התואר 'צעיר' אינו יותר/ מאשר תיוג של מצב-ביניים בחדר-המתנה ארוך מאד."

 

מה קרה? התבגרותו/הזדקנותו של המשורר? שמא, משבר של ממש במיתוס הנעורים המודרניסטי בעידן פוסט-מודרניסטי, השב ומגלה את קסמי העבר על חורבות קסמי החדשנות? העובדה היא, שבאותה 1984 כתב אבידן:

"'אל תסמוך על איש מעל לשלושים' – סיסמה זו נוסחה, כמובן,/ בשעתה על ידי גילאי 30-20. העיקרון מאחורי הניסוח הנ"ל הוא פשוט:/ אם מישהו חי X שנים לפניך, הוא ספיק כבר לשהות בתוך ממד הזמן X/ שנים לפני שאתה הופעת בו. ודווקא משום שהוא היה שם X שנים לפניך,/ הוא נוהג להטיף לך, שאתה צריך לסמוך על ניסיונו העודף ולקבל את/ עצותיו, הנובעות מיתרת-שנותיו על שלך. ודווקא משום כך אתה לא/ סומך עליו.

(…)

"זה לא שצעירים מסתייגים ממבוגרים מהם, בתדירויות אלה או אחרות,/ משום שהם מאמינים שהם טובים מהבוגרים או זכאים מהם מתוקף עצם/ צמיחתם הגילוֹ-גיאולוגית וההדיפה המתמדת מלמטה למעלה. זה נובע/ מהעובדה שהצעירים פשוט פוחדים מהעימות עם הפרש-שנים, פחדים/ אלה הם תכופות גם מיניים."

 

הקסם פג. אפילו הארוס, מסתבר, בגד בצעירים. בימים בהם הוארכה תוחלת החיים, ואיש/אישה בני 60-40 הם במיטב שנותיהם (וכאשר ה"ויאגרה" מבטיחה און מיני לקשיש ולזקן) – משהו חייב להתערער בדיכוטומיה הפוסט-רומנטית של נעורים-זיקנה. ואמנם, מאז שנות השמונים של המאה העשרים, רוח אחרת החלה מנשבת, כשהיא מסמנת משבר, משבר הנעורים: "הנעורים הנוערים", טבע מיכאל סגן-כהן ז"ל את המטבע הלשונית, אשר ניתן להוסיף לה שובל לשוני של המילים הנרדפות – "צעיר"/"צער"/"למצער" (שפירושו "לפחות")… המסך החל יורד על הברית הנדיבה בין "עלומים" לבין "עולם", העלומים שהעולם כולו בידיהם.

 

לענן המעיב על חינגת הנעורים קראו "פוסט-מודרנה". שעתה, שלהי שנות השבעים, ליאות מהחדש ומהחדשנות החלה פושה בהכרת יוצרי וצרכני האמנות. התחושה, שראינו כבר הכול, שהתנסינו כבר בכול, שלא עוד ניתן להפתיע אותנו ולרגש אותנו בעצם חדשנותו של דבר – התחושה הזו גררה עמה את "המבט קדימה אל העבר" ועמו תופעות ה"ניאו" למיניהן ("ניאו-פופ", "ניאו-סוריאליזם", "ניאו-אקספרסיוניזם" וכו'). ובין סדרות נוסח "שלושים ומשהו" לבין "הבורגנים", התבגרה תודעת התרבות אל גיל אחר ואל הערכה אחרת כלפי תוצרת הנעורים.

 

מה הפלא, שהשיח הפוסט-מודרני, מהמטבח הצרפתי, סיפק יותר ויותר טקסטים בהם הובס הארוס על-ידי תנאטוס, יצר המין ניגף בפני יצר המוות. ה"קאמ-בק" הגדול של "מֵעֵבר לעיקרון העונג", מאמרו של פרויד מ- 1925 ובו האבחנה בין יצר-מין ליצר-מוות, לא היה כי אם מבוא להגיגיהם הכובשים של ז'אק לאקאן, יוליה קריסטבה, ז'אק דרידה ואחרים, שהמליכו את האב המסרס (לאקאן), את המלנכוליה של הזר והדוחה (קריסטבה) ואת  "עיקרון החזרה" כעיקרון תת-הכרתי ממית (דרידה). עיקרון חזרה? מכת מוות לעיקרון ההתחדשות וההשתנות המתמידות, שהבטיחו את שלטון הצעירים. אב מסרס? מכת מוות לבן המסורס. זרות ודחייה אימננטיים? הקץ לחגיגות ולאופטימיות.

 

שלא נטעה: הקאפיטליזם עודנו חוגג על הנעורים. מפרסומות ארוטיות ל"מילקי" ועד לפרסומות אגרסיביות לטלפונים סלולריים – כיסם של הצעירים עודנו קורץ לחברות-הענק, הגודשות את צגי הטלביזיה בחינגות מלאכותיות, בתדמיות מניפולטיביות של תסיסת נעורים חסרת גבולות. "במקומו של מושג האותנטיות, שעמד בבסיסו של החיפוש המיוסר אחר ייחוד ועצמיות, בא משחק מסובך של החלפת תדמיות שמודעת לעצמה.", כתב עמוס נוי במוסף על קץ מרד הנעורים, "חדשות", 27.9.93. והוסיף נוי: "איך יכול בכלל להתקיים מרד נעורים בעולם מושגים, שהקטגוריות המרכזיות שלו שוב אינן זמן והיסטוריה, אלא מרחב, או, ליתר דיוק, אוספים של מרחבים וירטואליים שמונחים זה על גבי זה?"[1] ובל תחמיצו את הניואנסים: ראו את מראן החולני של הנערות – צירוף האנורקסיה, החיוורון ושקיות-העיניים; וראו את הדיקורים והקעקועים המתעללים בגופם של הנערים: גופם של צעירים אינו חדל לשמש מושא להתעללות, ולו גם התעללות-עצמית. ראו כיצד עברה חברת "קוקה קולה" מהבקבוקון הארוטי, הספק-נשי וספק-פאליי, ל"בקבוק משפחתי" המבטיח יתר יציבות, סדר וחוק. ואל תחמיצו את הפרסומות הרבות לתרופות, בתי-חולים, קופות-חולים ובתי-אבות. הזדקנותה של החברה בימי תוחלת חיים מואצת? כמובן, אך, בה בעת, לא עוד מיקודו של המבט הצרכני בדור הצעיר. וטרם אמרנו "איידס" וקונדומים, משמע המרת חגיגת הארוס הפרועה של שנות השישים באימה אפוקליפטית ההופכת את הארוס לבר-פיקוח. ואם בארוס מדובר, אדרבה, ראו מה אירע לו לארוס ביצירות האמנות של בני הדור הצעיר מעשרים השנים האחרונות: ראו כיצד איבד הארוס הזה את פריונו, עת נפתחו שערי האמנות בפני פורנוגרפיה של "מין אחר" – הומוסקסואלי, לסבי, אפילו מוכה עיוותים ביולוגיים (האחים צ'פמן, כדוגמא אחת בולטת).

 

מתחת לסוציולוגיה ולכלכלה ממשיכה לשכון הפילוסופיה, וזו אומרת לערכי הרומנטיקה של האתמולים אמירה חסרת רחמים: האמונה המטאפיזית ב- lan vitalé (מונחו המפורסם של אנרי ברגסון, המוזכר לעיל), תנופת חיים, בבחינת תמצית הטבע וסוד כוחו, חייבת הייתה לפנות מקומה לטבע חדש, אחר, טבע מאד לא "רומנטי": טבע חברתי, טבע תרבותי, טבע מתוכנת (עד לכדי הנדסה גנטית), טבע נטול סודות (שכן, סודותיו מתפצחים זה אחר זה: הגנום האנושי, למשל), טבע חקור לעומקו, טבע ממוסחר לרוחבו ולאורכו (ממיר מרחבי פרא ב"חבילות נופש" ובאתרים מטופלים וממוגנים עד תום). לא, הטבע החדש אינו יכול עוד לפרנס אידיאליזציה ומיסטיפיקציה של "דינאמיקה טבעית", מהסוג שהבטיחה את תהילת ההשתנות-התחדשות, היא תהילת הנעורים הנצחיים.

 

האם העולם עודנו שייך לצעירים? חוששני שלא. טיעונים תיאורטיים הם דרך אחת לתשובה השלילית, ופרקטיקה תרבותית היא הדרך האחרת. וזהי הדרך המוליכה שוב ושוב בעשוריים האחרונים אל "תערוכות צעירים" שוממות ומשמימות, בין אם בתצוגות סופ-שנה, בין אם באותן גלריות ואותם מוזיאונים המתעקשים על הדביקות החבוטה בהצגת הפירות הטריים. אמת ויציב: חריגים נדירים כסיגלית לנדאו, אורי ניר, איה בן-רון, אליעזר זוננשיין, או דורון רבינא עוד מקיצים את נפשו הרדומה של המחבר במהלך ביקוריו המאכזבים בתערוכות הצעירים, ברם הכלל הכמעט קבוע הוא: אובדן הארוס, הקסם שפג, ההרגשה שהצעירים דהיום נולדו זקנים וכי הערך והעניין האמנותיים יימָצאו בדור-הביניים ובדור הקשיש יותר, ולא בקרב הנוער. אדרבה, התבוננו סביב: חפשו את השירה הצעירה, זו האלטרנטיבית, המפתיעה. היכן היא?! והמחזאים הצעירים – היכן הם? והקומפוזיטורים? והכוריאוגרפים? שוב ושוב, דור-הביניים הוא הוא המספק את הסיפוקים.

 

וכי איך אחרת, כאשר חיילי צבא ההגנה לישראל, בני תשחורת, מיישרים קו עם לאומנות ימינית המבקשת "מנהיג חזק"; וכאשר בנים ובנות נשארים לאורך עשרות שנים בבתי הוריהם (המניעים הכלכליים אינם  התשובה כולה)? הנה תוצאות משאל שפורסמו ב"ידיעות אחרונות", 22.5.2004: 60% מהנוער בעד שליט חזק; 43% מהנוער בעד הגבלת חופש הדיבור. אבל, רק רגע, מה בדבר הנתון הנוסף, המדווח ש- 43% מהנוער תומך בסרבנות-שירות בשטחים הכבושים? האומנם "מרד הנעורים" של שנות האלפיים? לא בדיוק, אם נבין את תופעת הסרבנות כביטוי של "ראש קטן", יותר מאשר כביטוי של מרי אידיאולוגי. ב"הארץ", יום אחד קודם להופעת העיתון הנ"ל, אני קורא את מאמרה של אריקה ג'ונג, "האורגזמה של סבתא". ג'ונג מספרת לנו מארה"ב, שדור ההורים, הדור של "וודסטוק", רדיקלי בהרבה מדור הבנים. לא, העולם כבר אינו שייך לצעירים.

 

אלא אם כן, מבין שורותיו של הטקסט הזה מציצות שיערותיו הלבנות והמדובללות של המחבר הקשיש. כך או אחרת, יסיים לו, המחבר את מאמרו בדברים המופנים ממרום גילו המופלג אל עבר הצעירים, תוך שהוא נוקט במילות האלמוות של נעמי שמר מתוך "שיר השוק": "על כן שָתה ואכול ושמַח ביין/ היום צעיר אתה, מחר תזקין/ כי רק היום בזול ומחרתיים – / על הסכין על הסכין."

 

 

 

 

 

 


[1] באותו מוסף ניתח עוז אלמוג בפרוטרוט את הסיבות האפשריות להיעדר מרד נעורים בחברה הישראלית: השירות בצבא, תחושת האיום הביטחוני הרובצת על החברה, החיבוק המשפחתי החם, הישירות הישראלית החמה המונעת אנטגוניזם של ממש, ועוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: