אמנות מינורית

               א מ נ ו ת   מ י נ ו ר י ת

 

אמנות המילניום החדש נולדה בסימן של ספקטקל אדיר-מימדים – אמנות מאז'ורית ושרירנית, דוגמת מיצבי הענק של סיגלית לנדאו ("הארץ", 2002; "הפתרון האינסופי", 2004), גל ויינשטיין ("עמק יזרעאל", 2002; "אגם החולה", 2006 (ואורי ניר ("Lost Herbes", 2004). אלא, שלא חלף זמן רב ופרצופה האמיתי של אמנות שנות האלפיים נתגלה והוא מינורי. אם בעבר התוודענו, בזכות הרומנטיקה, לדמותו הארכיטיפית של "האמן הפרומתאי", כי אז עתה דומה שמבקשים אמנים צעירים רבים להתעטף בארכיטיפ הפוך בתכלית של האמן המתכנס-מצטנע בעולמו האישי הזערורי, מתגדר ברגישות ופגיעות גופניות-נפשיות, עת שפתו האמנותית אף היא חיווריינית ודהויה ברוח ציוריהם של לוק טוימנס הבלגי ומרלן דומא ההולנדית.[1]

 

קרובים במיוחד לטוימנס ודומא הם יוסף קריספל, רונן סימן-טוב וגדעון (גידי) רובין. קריספל (יליד 1974), צייר תל-אביבי, בגר את תוכנית ההמשך של "בצלאל" ב- 2004, אך כבר בתערוכת הסיום של לימודיו המוקדמים במוסד הירושלמי (2002) הציג דימויי אקריליק פוסט-צילומיים, שהצטיינו בפורמט צנוע, בגוונים (מונו-כרומטיים, לא אחת) דהויים המוותרים על פרטים. חלק מהציורים מ- 2002 נראו כצילום כמעט-מחוק ומהוה. כשהוא משוטט "בעולם רווי דימויים" (כלשונו במאמרו מ- 2007 – "הרהורים על ציור בעידן ריק מלא", דפים לתערוכתו ב"סדנאות האמנים", תל-אביב) וניזון מצילומים בספרים, אנציקלופדיות, עיתונים ועוד – קריספל מצייר את דימוייו כמו היו "מעוררי זיכרון", "מסמנים אפשרות כלשהי", "כהד, כמחווה" ואף כ"ממנטו מורי". הדימוי בבחינת "מת-חי" (כך, לפי הגדרת האמן באותו מאמר). במאמר אחר שלו, "רומנטיקה של חוסר", שליווה תערוכה קבוצתית שאצר בגלריה "נגה" (תל-אביב, 2006), התנסח קריספל:

"העיסוק ביופי מתחיל במותו של דימוי, מן הסוף, והוא לפיכך קשור ברגש של געגוע. נדמה שבזה האמנות עוסקת: בניסיונות לאיחוי השברים הללו, בשחזור ה'מקור'."

 

הציור כגעגוע, ולפיכך, כ"החלשה" אונטולוגית של ה"כאן/עכשיו" של המסמנים, מתגלה מכיוון הפוך ביצירתו של רונן סימן-טוב. אמן ירושלמי זה (יליד 1959), שבגר אף הוא את לימודי ההמשך ב"בצלאל" (אף כי החל דרכו כארכיטקט), אינו חדל למקם את דמויותיו הבודדות בין ריקנותו של נוף – ים ומדבר, לא אחת – לבין כמיהה אל מסתורין טרנסצנדנטי בלתי נתפס. חוט של אניגמה נח על ציוריו החיוורים – בתכלת, אפור, וורדרד, בז' – בהם צוללת דמות בים בחיפוש אחר פנינה, או דמות מזנקת מראש צוק אל האין, או דמויות חופרות בורות, או דמות שרועה (ישנה או מתה) בתוך סירה, דרווישים מחוללים, דמות תרה אחר כוכב, דמויות אוספות ניצוצות, וכו'. בציורים המונו-כרומיים והאנמיים הללו, בהם הפיגורות מיניאטוריות והמרחב אינסופי וריק, מתרחשים אירועים מסתוריים-פלאיים, כגון כוכבים הצונחים והופכים לפנינים. שקיפות ועוני מאפיינים את מכחולו של סימן-טוב, הבורא עולמות ספק-חולניים ספק-חולמניים, שהחיפוש אחר (והכותרת "מחפשים", או "חיפוש" מלווה לא ציור אחד ולא שניים) משמעות מטאפיזית שוכן בתשתיתם. נופים אקזוטיים רוקנו מכל חיוניות, כמעט מתים, הקווים רכים ביותר, הדימויים "חטופים", בהירים מאד על פי רוב. קונטמפלטיביות ואף מיסטיות חסידית שוכנות בעומק הציורים, המצהירים שקט, צניעות והקטנת קומה עצמית כנגד המופלא והסמוי מן העין וההכרה.

 

מורה מרכזי ב"בצלאל", שלבטח מותיר רושמו על שני הציירים הנ"ל ועל נוספים, הוא יצחק ליבנה (יליד 1952, בוגר "בצלאל" ב- 1977 ובעל תואר שני מ"האנטר קולג'", ניו-יורק, 1982), צייר ששכלל שפה "רזה", כחושה עד מוות כמעט, אף שדימוייו עוסקים בנשגב, בבארוקי, במיתי וכו'. בביקורת על תערוכת ליבנה מ- 2000 נכתב:

"התערוכה של איציק ליבנה מדברת בשפת שיתוק. זהו ציור שנעשה מתוך מודעות לקשר בין תנועה-יופי-עיקור-ושיתוק […]. הפרחים 'תקועים', 'מועמדים' בתוך הבסיס שלהם ודי ברור שהם לא 'נטועים' או 'צומחים'. חסר להם שורש (הם מה שנשאר מאקט הסירוס, אבל הם אינם הסובייקט המסורס אלא האיבר עצמו, נטול זרע, שמוט), […] מה שיש בו כוח עיקור הוא זה שהעיקור שוכן בתוכו."[2]

 

במקביל לציירים הקודמים, גם ציוריו של ליבנה אינם חדלים להתדיין עם המוות: הם לקוחים מ"כלי שני" – מצילומים בקטלוגים, ספרים וכו', רבים הם עוסקים ב"וואניטי" או בקינה (סדרת "לאמנטי", 2003), הם מצהירים מלאכותיות (מייצגים פאות נוכריות, פרחים מלאכותיים, ועוד) וצבעוניותם מנוטרלת מתשוקה ("מנגנון התשוקה מתגלה כמנגנון כוזב"" הגיבה שרה ברייטברג-סמל לציוריו של ליבנה בראיון שערכה עמו ב- 2008). באותו ראיון אמר הצייר:

"אולי כל מה שאני עושה מאז שאני מצייר הוא להגיע לנקודת תצפית שממנה אפשר לתאר מוות. […] באשר לאנמיות: אפשר להקצין ולומר שציור טוב צריך להיות 'מת'. […] אני מניח שכל זה מתקשר לתשוקה שלי לצייר ציורים מתים בצבעים משונים."

 

ושרה ברייטברג-סמל החרתה-החזיקה וחיזקה:

"הציור, אתה אומר, כשאתה מאמץ את 'המצאת הציור' (מיתוס המצאתו: עלמה יוונייה מציירת את צל אהובה היוצא לקרב/ ג.ע), קשור ביסודו למוות. הוא הומצא על ידי בני תמותה משום היותם בני תמותה. זה מסביר את תחושת הקיפאון, המוות, המלאכותיות שנמצאת בלב הציורים שלך, […] את מבט המֶדוזה המאבן שאתה מטיל על הציור."[3]

 

בביקורת על תערוכת גדעון (גידי) רובין – "רכות" (גלריה "אלון שגב", תל-אביב) ציינה סמדר שפי את זיקת ציוריו ללוק טוימנס וליצחק ליבנה. ואמנם, הזיקה בין אמנות למוות, המולידה את האנמיות של הציור החדש, תאובחן גם בציוריו קטני המידות, החיווריינים ומטושטשי הפרטים של גידי רובין (יליד 1972, פועל בלונדון). פעם נוספת, נטילת דימויים ממקורות משניים (צילומים, תולדות האמנות), נוכחות רפאים של הדמויות המיוצגות (ללא פרטי פניהן), בובתיות כלשהי של הפיגורות, שימוש רב בבז' ואפור – כל אלה מאשרים מורבידיות. בה בעת, היבט הזיכרון של אנשים שהיו ואולי אינם עוד: שכן, גידי רובין פנה לסגנונו הנדון מיד בעקבות אירועי 9.11 בניו-יורק, משהחל לצייר בובות ישנות שהושלכו, ולאחר מכן ציורי דיוקנאות שעינן היא אך צל, ומאוחר יותר – דיוקנאות אנונימיים שמקורם באלבומי צילום משחר המאה העשרים, ואפילו דיוקנאות מתוך ספרים ויקטוריאניים. במילים אחרות, גידי רובין מצייר דיוקנאות של מתים, זיכרון של בני אדם. בבחינת זיכרון של מקור, שפתו המופשטת-משהו של רובין (נכדו של ראובן רובין), שפת הריאליזם המופחת, מזכירה לנו את שפת ציוריו של יוסף קריספל. בראיון ל"אובזרוור" הבריטי, דיבר ג.רובין על ציורו במונחים של "עקיבות" (tracing a lost past).[4]

 

יורי כץ (יליד קייב, אוקראינה, 1974; בישראל מאז 1990) מצייר אף הוא ציורי שמן קטנים בהם מופיעות דמויות אנונימיות, בודדות וכחושות, מתגלות במלואן או בחלקן על רקע ניטרלי. פיגורטיביות סמי-אקספרסיוניסטית שברירית שבה ומעצבת זהות אינדיבידואלית ומטושטשת של הפיגורות המיוצגות. כתבה רונית מילאנו, אוצרת תערוכתו של יורי כץ – "מקרה פרטי" – במוזיאון "ינקו-דאדא" ב- 2007:

"אם ישנה פעולה היא מינורית, ואם תנועה  היא קופאת […]. כל אחת מדמויותיו של יורי מייצגת עולם יחיד – שלם אמנם, אך בודד, לעתים עלוב, תמיד קר ומנוכר."

 

פרק דיוקנאותיו הקפואים והקטנים של יורי כץ (במקורם, בני אדם "אחרים", דמויות של עולים מ"חבר-העמים" ומאתיופיה, אף פלסטינאים) התפתח מתוך עיסוקו בפיסול עתיר פרברטיות ואכזריות (2003: ראש תינוק פצוע מציץ מתוך תחתונים אדומים) ודומה שנושא עמו משקעים הממזגים אפלה וחמלה.

 

לאור האמור, לא נתפלא לפגוש בכותרת תערוכתו של ניצן דוד המרמן – "כל הרוחות", שהוצגה בגלריה "החדר" בינואר 2009. פעם נוספת, גם הפורמטים של המרמן קטנים, לדימוייו נוכחות ישותית קיקיונית ורפה, הנושאים אינטימיים, עת רוח הזיכרון – זיכרונות ילדות, במקרה זה – מנשבת מעל הציורים. כאן, רושם ראשון של רכות ונועם מתחלף במשקעי זיכרון של חרדה מודחקת. תיארה הילה שקולניק-ברנר:

"הקו הוא אימפולסיבי, מהיר, כמו נועד לתפוס איזה רגע בתודעה שעוד רגע ייעלם. […] נראה כי הרוחות מהכותרת (שם התערוכה/ג.ע) הן רוחות רפאים פרטיות."[5]

 

בהתאם, דימויים של בתים תמימים בשדה, המסומנים במכחול מהיר, מתגלים כארון קבורה, "נרות (עוגה) עליזים הופכים פה לרעל מפעפע הפוגם בזיכרון ובחוויה של העוגה."[6] וכך, גם ציוריו של ניצן דוד המרמן נידונו ל"מינוריות" בדין היותם "עקיבות" חומקות של כאב ורוע.

 

חנה יגר, אמנית תל-אביבית, שבגרה ב- 2006 את ה"מדרשה" בקלמניה, משתלבת אף היא באסתטיקה הנדונה. בתערוכתה ב- 2009 במוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן, היא הציגה בדים עם צבעוניות חיוורת מאד המייצגים בפיגורטיביות פרימיטיביסטית שטוחה איש מטיל מימיו על רצפה מחוץ לאסלה, איש שוכב ומודד לחץ-דם, שרברב רוכן תחת כיור לצורך שחרור סתימה, שני גברים גוחנים לתוך מנוע מכונית שהתקלקלה, נאשמים בבית משפט המסתירים זהותם וכו'. "קלקולים" במנגנוני אדם ומכונה מבוטאים בשפה ציורית "קלוקלת" לכאורה ו"חולה" אף היא. אנונימיות וזרות נושבות מהציורים, בהם נעדרים פרטי פניהם של המצוירים ובהם פרוזאיות נמוכה ואנטי-הרואית אופפת את הדמויות המצוירות שנתפסו בקלקלתן (אפילו השרברב הרוכן חושף את חריץ ישבנו).

 

הסטאטוס האונטלוגי המהוה/מוקטן של הציור החדש מוצא אחד מביטוייו הבולטים בנקיטתם של ציירים צעירים לא מעטים במדיום האקוורל. לא אחת, מציגים ציירים אלה תצוגות צפופות של ניירות אינטימיים הנושאים עליהם דימויים שקופים ונזילים. הנה כי כן, אותו מדיום ששימש בישראל של ראשית המאה העשרים איכויות ים-תיכוניות בנוף הארצישראלי, חוזר עתה כמסר אחר לחלוטין, המתבדל אף ממסר ציור-האֵבל של הדוגמאות שהבאנו עד כה. לא נופים שטופי שמש מרתקים את הציירים הצעירים, אף לא מבט החוצה אל נופיה של ארץ חדשה ושובת-לב, כי אם מבט פנימה אל דמויות-רפאים, דמויות דחויות או סוטות, האובדות בבהירות חלולה וחסרת רחמים.

 

ראו, למשל, את ציוריו בצבעי מים של עמי פייצביץ, הצייר התל-אביבי שבגר את "בצלאל": עוד קודם ל- 2004, זמן תערוכתו – "צוות חדש" – בגלריה "טל אסתר" בתל-אביב, אימץ פייצביץ את טכניקת צבעי המים שבאמצעותם ייצג דימויים מיניים פרברטיים, שמאוחר יותר (ב- 2006) התקשרו למסורת הציור הארוטי היפני. אנאליות, אוראליות והפרשות, אורגיות וכו' אכלסו את ניירותיו אלה של פייצביץ, שעליהם התמוססו הדימויים האנושיים וכמו נמוגו, חרף כל היצריות הסוערת. עמי פייצביץ:

"היה איזה רגע שבו העבודה בצבעי המים נגעה בי פתאום. זה קשור להתמוססות ולמימד הלא נשלט. הייתי צריך לפתח הקשבה גדולה מאד כדי לנהל דיאלוג עם החומר המינימליסטי והרזה הזה. זה התאים לי גם בגלל חוסר היציבות שלי. אני נותן לסיטואציות לנזול ואז מנסה לשלוט בהן."[7]

 

האקוורל של פייצביץ, מי שמצהיר על עניינו בציורי מרלן דומא, עודנו רומנטי במובן זה שמבקש, בעומקו, אחר זוגיות ואהבה שמעבר לתאווה המינית. ציוריו מבקשים אחר מה שאין בהם, אחר הניגוד לכוחני, למנוכר ולאלים שבגופני.

 

האקוורלים של מרדכי רועי (יליד 1976, ובגר "מכון אבני") נראים כספק-בעלי-חיים חד-תאיים וספק בני-אדם, ייצוגים של יצורים היברידיים זעירים, שכאילו הוגדלו בזכוכית-מגדלת או במיקרוסקופ, או שצולמו בקרני רנטגן. אלה הם אקוורלים עתירי עדינות ושקיפויות, קומיים במבט ראשון ומאיימים במבט שני. דמויות אנונימיות עירומות, רשומות בדיו, צומחות מתוך ואל תוך כתמי צבעי-מים המתפקדים כישויות אורגניות (מכונפות ואחרות) ומתאחדות בביולוגיה ביזארית. חיות ארכאיות משתלבות במטמורפוזות הללו ותורמות את חלקן לחוויית האימה הממותקת. ניתן לראות באקוורלים של מרדכי רועי (תערוכת "זום-זום" בגלריה "סימן", תל-אביב, 2008) גרסה אקוורלית אמביוולנטית לציורים המתיילדים של חיות אקזוטיות שצייר ישראל פלדי בשנות השישים-שבעים.

 

דניל גרטמן (יליד 1973, עלה ארצה מרוסיה ב- 1991) מרבה לנקוט בצבעי מים במקביל לציורים על בד. האקוורלים האינטימיים שלו מתמקדים בדמויות שוליים (חסרי בית, אלכוהוליסטים וכו') מנוכרות, המעוצבות כישויות חמקמקות – מעין הבהובים של פיגורות אבודות-נפח ונטולות זהות. המכחול המהיר של גרטמן בורא עולם ארעי ונזיל, פסוודו ריאליסטי וחסר וודאות.

 

האקוורלים הקטנים של רחל קיני (בוגרת ה"מדרשה") נבנים באמצעות נגיעות מכחול שקופות ומהירות, מעמתות טבע ותרבות, חיות עם מלבנים העשויים לייצג "עיר", מייצגות (במספר ציורים) עוף המזין צללית-דמות מעל צללי עיר מופשטת (לדה והברבור? חטיפת גנימד? חלומו הפרוידיאני של דה-וינצ'י?), או צללי דמויות בלב סימני עיר שכתם שקוף מותז עליה, או זוג מזדווג מעל מבנה רב-מלבני וכו'. מכחולה הקליל של קייני יוצר פיגורות גרוטסקיות מופשטות-למחצה: סצנות סוריאליות קאמריות של חיות ובני-אדם בדרגות של נמסות, עם נטייה חוזרת לאלימות, למיניות תמוהה והתפרקות המשולבות בעידון ורוך של נגיעות המכחול ו/או בשמץ תמונות של אידיליה ותום (ציפורים מעופפות לרקע קרני שמש). בסמוך לשפה זו נמקם גם את ציוריה האקוורליים של מיכל בקי (ילידת 1962 ובוגרת "בצלאל"), ליטל דורצ'ין שמתיילדת בציוריה ומביאה את הפיגורטיביות האקספרסיוניסטית עד לגבול ההפשטה, או רות בן-יעקב (כקודמתה, בוגרת החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה) ונוספים. כל אלו, וכל אמנית בדרכה האישית, ממזגות ליריות רכה עם גרוטסקה תוקפנית ובוראות "מיניאטורות" של עולם אישי הזוי ועגום. נוסיף עוד את ציורי האקוורל של סטפאן גולדרייך (יליד הארץ החי בבלגיה, שלמד ב- 2008 ב"בצלאל" במסגרת לימודי תואר שני): בתחילת 2010 הציג גולדרייך בגלריה "דולינגר" הדרום-תל-אביבית דפים קטנים של אקוורלים המייצגים בפרימיטיביזם ראשי אדם (מיעוטם ייצגו גף כף יד או עכביש גדול) – מעין מסיכות דמוניות/גרוטסקיות-ילדותיות המשלבות את המאיים עם הנלעג. ניירותיו ה"מינוריים" של גולדרייך מציגים דימויים מתפוגגים, עתירי שקיפויות ואמורפיות רכה.

 

הרי לנו אפוא תמונת דור של ציירים (הרשימה ארוכה: יכללו בה טל ירושלמי, אורית גריס ושאר בוגרי אקדמיות ישראליות מהשנים האחרונות) המבקשים אחר הנמס, הדוהה, הרפוי, המתפרק, החומק, המהוה, הזעיר, תשובה לעולם יציב, איתן, מוגדר ובעל גופניות מוצקה. לא אמנות של זקפה, כי אם אמנות של איבר מכווץ ומדולדל, ומכיוון מגדרי הפוך – אמנות המבכרת נשיות על פני זכריות. כך או אחרת, חושניות ארוטית נמהלת כאן ברפיסות או באי-פריון הגובלים במחלה ובמוות. בהכרח, אולי אף במוצהר: אמנות מינורית.[8]

 

קשה שלא להרהר בהקבלה בין המתואר עד כה לבין המפורט במאמרו של המשורר, גלעד מאירי, "ננו-פואטיקה – נרטיב של מזעור בשירה העכשווית". המאמר ראה אור בכתב עת חדש לשירה עכשווית, "כתובת", והוא מתמקד בהיבט המזעור, הצמצום וההקטנה העצמית בשיריהם של משוררים ישראליים צעירים. רוח הזמן המינורית מנשבת באמנויות ישראל.

 


[1] שיחות עם מורי אמנות ב"בצלאל" מעלה את הציור הגרמני הצעיר של שנות האלפיים כהשראה מבוקשת על ידי התלמידים. בעיקר, עולה שמו של דניאל ריכטר, אמן ברלינאי-המבורגי, יליד 1962. אלא, שהפיגורטיביות האקספרסיוניסטית של ד.ריכטר עזה הרבה יותר מזו של הציירים הישראליים הצעירים, ולו במו המכחול הדשן, המשיחות העזות, הצבעוניות הזוהרת, הדרמה והמסתורין (הסימבוליסטי, לרגעים) האופפים את הסצנות המורכבות שבציורי האמן הגרמני. אסוציאציות חזותיות מקומיות יותר יידַרשו לדהייה ולחיוורון בציוריה המאוחרים של יהודית לוין או למימיות ה"חולנית" בציוריה של רות הלביץ-כהן, שתי ציירות תל-אביביות שבגרו את "המדרשה" בפרקי זמן שונים.

[2] עדי אפעל, "סטודיו", מס' 120, דצמבר, 2000-ינואר 2001, עמ' 21.

[3] כל הציטוטים מהראיון הנדון לקוחים מאתר-הרשת, "טקטסורה", 22.7.2008.

[4] 20.9.2009.

[5] "הארץ", 21.2.2009.

[6] שם.

[7] מתוך כתב-העת המקוון, "דולפין", גיליון מס' 1, ספטמבר 2006.

[8] השוו, למשל, לספקטקולריות המונומנטאלית של האמנות הסינית החדשה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: