Archive for נובמבר 20th, 2011

נובמבר 20, 2011

הריאליסטים וסוגיית ה"עולם"

            הריאליסטים וסוגיית ה"עולם"

 

בספירה ראשונה ובלתי ממצה – אני סופר כחמישים מהם. מעולם לא הייתה לריאליזם הישראלי עדנה שכזו: מדי חודש בחודשו אתה רואה עוד ועוד פטריות ריאליזם המבצבצות ונובטות מכל עבר, מצייתות ברובן לאותו מאנייריזם, פחות או יותר, עת מרביתן משַבטות  את פטריית-העל של ישראל הרשברג. ריאליסטנים מקומיים אחרים הביאו מסורות אקדמיות ארצה מחבר-העמים-לשעבר. כמה מוותיקי הריאליזם המקומי הם אוטודידקטיים, ששכללו שפתם מתוך הכבוד שרוחשים לאמנות הקלאסית. אחרים מאשרים זיקתם הפוטו-ריאליסטית למצלמה. משותפת לרבים מהריאליסטנים הישראליים, וותיקים כצעירים, התייחסותם לאביגדור אריכא – מי שפרש בשלהי שנות השישים מההפשטה לטובת הריאליזם – כמופת וכתמרור דרכים. הצעירים שבהם, תלמידי הרשברג בעיקר, מביטים בסגידה לא פחותה אל ציוריו של הצייר הספרדי, אנטוניו לופז גארסיה, ואל הציירים הריאליסטיים האמריקאיים – אדווין דיקינסון, לנרט אנדרסן ופראנסיס קאנינגהאם.

 

הנה כי כן, מזה כעשור שהתרבו אצלנו הריאליסטנים והרחיבו את השורות המדולדלות של הריאליזם הוותיק יותר. בוותיקים ובצעירים גם יחד אני מונה – וללא כל סדר – את ישראל הרשברג, אריאל אסאו, דניאל אלנקווה, אלדד פרבר, ארם גרשוני, אילן ברוך, ראובן קופרמן, דניאל סרחיו, ערן רשף, אלון פורת, נטשה בריליאנטובה, ריטה נטרובה, רענן לוי, מאיר אפלפלד, סיגל צברי, שרון אתגר, אמנון דוד ער, רן הדרי, דוד ניפו, ליאור נייגר, רפי בדר, סילביה ברעם, ורדה גינצבורג, סילביה בר-עם, איליה גפטר, יוסי מרק, אורה זק, יעל סקליה, אלי שמיר, מיכאל רפופורט, מוני ליבוביץ, גוסטבו ולנצואלו, ענת גינזבורג, אינה פסנקו, שלום פלאש, ליאוניד אובולסקי, אסנת סרבגילי, מיטש בייקר, יורם רוזוב, חווה ראוכר, אריה אזן, עוזי קצב, אדם שר, שירלי פקטור, מארק ינאי, אבנר מוריה. רשימה חלקית, כאמור, והשורה ארוכה ארוכה.

 

read more »

נובמבר 20, 2011

                  ה " שָ ם "   ה ח ד ש

 

קיץ 2010. בגלריה "פלורנטין 45" שבדרום תל-אביב אני מתבונן בציוריה של נוגה שץ. הציירת הטובה הזו בוראת על בדיה אקספרסיוניזם מאגי של יערות עד אקזוטיים ואפלים, שמתוכם מתגלים פה ושם יצורים מסתוריים (שועל, אישה). ציוריה עזי המבע של נוגה שץ נוטלים אותי הרחק לגיאוגרפיה נידחת הטובלת בשחור, שמתוכו שב ומבליח אור זוהר. מה לאמנית הצעירה ולג'ונגלים הקלאוסטרופוביים? מה לי ולנופים הללו? כיצד התגלגלו מרחבים ביזאריים כה רחוקים אלה לדרומה הפרוזאי של תל-אביב?

א.

תחילה, ה"שָם" היה "כאן". בציור הציוני של שחר המאה העשרים נישאו המבט ותקוות הלב מן הגלות אל הארץ המובטחת. א.מ.ליליין ייצג "שָם" זה ב- 1901 בדמות שמש זורחת ומפציעה במזרח, או כירושלים אגדית-אידילית הנוסקת השמימה (1902), ואילו אמיל רנצנהופר ייצג ב- 1903 את ה"שָם" הציוני בדמות גבעות ארצישראליות שאליהן מודרכים חלוץ ואביו הישיש בידי "האומה" – יפיפייה בלונדינית. הדרכה נשית רומנטית זו חזרה בעיצובים ציוניים שונים, כאשר ה"שָם" (שהפך, בינתיים, ל"כאן" בעבור חלק מהאמנים הנדונים, שעלו ארצה – יוסף בודקו ויעקב שטיינהרדט, למשל) מעוצב במונחים אידיליים של חלוצים על-אנושיים, הנאבקים באדמה ובסלע ויכולים להם. כגון, בטריפטיכון "החלוצים" של שמואל בן-דוד, איש "בצלאל", מ- 1925. סוג זה של "שָם" ארצישראלי אידילי ומיתי המשיך לככב בכרזות תעמולה שהודפסו מטעם מוסדות ציוניים באירופה ובארה"ב.

 

read more »

נובמבר 20, 2011

האם העולם שייך לצעירים?

            האם העולם שייך עדיין לצעירים?

           

עודני שומע באזני-רוחי – האם היה זה בשנות החמישים? ראשית השישים? – את קליף ריצ'רד ו"הצלליות" מזמרים את "הצעירים". אני מנסה לתרגם:

"אנו הצעירים/ מותק, אנו הצעירים/ ואין בנו פחד/ לחיות, לאהוב/ כל עוד בנו האש תיקוד/ כי לא לעד צעירים נשרוד.

"מחר, לָמה נמתין למחר?/ המחר לעתים לא יבוא!/ אהביני, נשיר את השיר/ והטוב מכל הוא לשיר כצעיר."

 

הו, שנות השישים! הו, הנעורים! מ"קרנבי-סטריט" הלונדוני ועד ל"גריניץ' ווילג'" הניו-יורקי, מכיכר ה"דאם" באמסטרדם ו"הרובע הלטיני" בפאריז ועד לכיכר-"יוניון" בסן-פרנציסקו –  בשורת הצעירים נישאה ברוח, אם לצטט את בוב דילן, והרוח הייתה גם חומר: צעירים נמכרו היטב, צעירים קנו היטב, וכמו שנהוג היה לומר: העולם שייך היה לצעירים: מוזיקה של צעירים, בגדים של צעירים, שפה של צעירים. "דור ה'בּוּם'", ילידי סוף שנות הארבעים, מאסו בקלקולי הוריהם, אנשי מלחמת-העולם ו"המלחמה הקרה", וכזכור, כבר בשנות החמישים – "דור האספרסו" באירופה, "דור ה'ביט'" והביטניקים במערב ארה"ב – בצבצו ניצני המרד שילבלבו בשנות השישים כ"ילדי הפרחים".

 

read more »

נובמבר 20, 2011

הזן החדש

           ה ז ן   ה ח ד ש

                                                     

תאתרו אותם בכל מקום העונֵה (במערב ובמזרח) לתואר "חברת שפע" – בבתי קפה, בדיסקוטקים, בבתי ספר, באוניברסיטאות, על שפת הים וכו'. רבים מהם שוכנים בתוך בתינו, יושבים מכורים מול מרקעים וצגים בגדלים משתנים, מכף יד ועד קיר. יצורים חדשים, הומו-דיגיטאלוס, זן בלתי מוכר. הם יצאו מתוכנו, הגיחו מרחמי נשותינו, אך הם חיה אחרת, זואולוגיה בלתי מסווגת, חייזרים.  

 

לכאורה (לכאורה בלבד), הם נראים כמונו (בצעירותנו, כמובן). אך, בינינו לבינם תהום, אשר שום פער דורות לא ישווה לה. הם מדברים אחרת, הם כותבים אחרת, הם חושבים אחרת, מתנהגים אחרת. האם הם מוצר של מהפכת המֶדיה? מהפכת המחשב? הגלובליזם? שפתם דלה להפליא, עתירת שגיאות, לקונית וחסכנית כמידות ה- אֶס.אֶם.אֶס. כתיבתם פרגמאטית וקצרה. את מדיום המכתב קברו זה מכבר ומרחב כתיבתם אינו חורג ממרחב הדו"אל. ה"טוויטר" כמו הומצא לצורכי נכותם הלשונית, משמאלץ אותם לכתוב משפט קצרצר אחד, לא יותר. קריאה? ספרייתם היא תמציות הוויקיפדיה האינטרנטית. מכאן הם דולים עיקר מידעם הכללי. לא, אל תבקשו בשפתם אחר רובדי לשון, רב-משמעות, קונוטאציות, מטפורות, אָלוזיות לספרות הקלאסית או האחרת. הם המירו שפה מתרחבת (אל מישורי משנה רגשיים) בשפה מתקצרת (אל חד-מישור מעשי).

 

read more »

נובמבר 20, 2011

ההתחבטות והחבטה

           ה ה ת ח ב ט ו ת    ו ה ח ב ט ה

 

"והרי כך היה מאז ומעולם!", מגיבים כמה בהסתייגות ומוסיפים: "מה לך מתרגש כל כך? הן תמיד שלטה הבינוניות בתערוכות והן תמיד מתוך הבצה הרדודה של בוגרי מחלקות לאמנות צמחו רק קומץ נרקיסים נדירים! שממון בגלריות? תחושות רפיון ורפיסות בתערוכות סופ-שנה? מה יום מיומיים?!"

 

דברים כדרבנות. אך, הבה נבדוק לאשורן את הטענות ה"קוהלתיות" הללו – "אין חדש תחת השמש" – שמצליחות לקומם אותי (מאז ומתמיד סלדתי מהן, גם כשבקעו מפי מנהיגים פוליטיים סרבני שינוי: "הדברים ידועים… אין כל חדש בדברים…") ואשר מעקרות כל סיכוי לביקורת, שלא לומר לדיאלקטיקה.

 

לפיכך, בפיכחון, ברחק ביקורתי וללא כל רוטב נוסטלגי, הבה נשחזר את מפת הזירה האמנותית בישראל של שנות השבעים, לדוגמא: מוזיאון ישראל (עד 1975), מוזיאון תל-אביב (מ- 1975), "בצלאל" (ירושלים), "המדרשה" (רמת השרון), קומץ גלריות תל אביביות ("יודפת", "מבט", "גורדון", "הקיבוץ", לא הרבה יותר), קומץ גלריות ירושלמיות ("שרה גילת", "דבל", "ברתה אורדנג", לא הרבה יותר), מספר פעילויות חוץ- מוסדיות (1970 – בכרמל החיפאי, 1972 – בסביבות עין-שמר, 1973 – ברפת של קיבוץ נירים, 1978 – בים המלח, בקיבוץ אילון, לא הרבה יותר). הוסיפו את סדנאות הציור בנוף והתערוכות של קבוצת "אקלים" ואת הפעולות והתערוכות של חברי "המשותף קיבוץ" ושל חברי "לווייתן" – והרי לכם, פחות מאשר יותר, תמונת העשור. אני מתייחס, כמובן, רק לזירות האוונגרד (ולכן איני מציין, למשל, בתי ספר דוגמת ""אבני", "מכון בת-ים" ועוד), בה במידה שאני מגביל עצמי רק למרחבים ציבוריים (להבדיל, למשל, מדירתו של רפי לביא כמדגרה אוונגרדית). אני כותב על עולם אמנות קטן ומהודק, אך עולם עתיר מאבקים דרמטיים ומתחים דיאלקטיים, בין-עירוניים בראשם. ואני כותב על עולם שמהלכים בו אותוריטות בתחומי אוצרות, ביקורת אמנות, וכמובן, באמנות.

 

read more »