הערה על פסל אחד של דנציגר

                     

                             חידת החושן של דנציגר

 

מעולם לא הבנתי את הפסל הזה. יצחק דנציגר קרא לו "חושן", גובהו 75 ס"מ והוא נוצר ב- 1969 מלוחות פליז כגוף גיאומטרי לחלוטין, עתיר נפחים משולשים וזוויות חדות, המתרכבים יחדיו לכלל מבנה ארכיטקטוני ה"דומה בצורתו לבניין או לאוהל".[1] בדומה למרבית פסליו של דנציגר, מדובר במתווה, הצעה לפסל מונומנטאלי, שהוזמן במקורו להצבה בחזית בית הכנסת של ה"טכניון", חיפה, מוסד בו הורה דנציגר לאורך שנים ארוכות. ב- 1975 שב והוצע הפסל כמתווה למונומנט ענק בחזית אוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע. המונומנט הזה מעולם לא בוצע.

 

ליצחק דנציגר היו מגעים פיסוליים חוזרים עם החוויה הדתית ועם הקדושה, מאז עניינו המוקדם בפולחנים פגאניים ובמזבחות ועד להתעניינותו המאוחרת במקומות ובמבנים מקודשים בתרבות האסלמית הפלסטינאית. בין לבין, שאב דנציגר בנדיר גם ממקורות יהודיים, עת יצר מתוות לפסלים דוגמת "לוחות הברית" (1977) או "חושן".

 

הקשר בין הפסל המינימליסטי-גיאומטרי הזה לבין מושג החושן נראה לי, מאז ומתמיד, תמוה ומעורר קושיות. פסלו של דנציגר אמור היה להתנוסס לגובה רב (ראו צילום הדגם שהוצע לאוניברסיטת באר-שבע[2]), ולפיכך, מה בינו לבין אותו אביזר פולחן שהיה מונח על חזהו של הכוהן הגדול בבית המקדש?!

 

אני מנסה להסתייע בפרשנותו של מרדכי עומר ז"ל ואיני בא על סיפוקי. העמוד שהקדיש החוקר לפסל, בספרו על יצירת דנציגר מ- 1996, מאוכלס ברובו בהתייחסות לאמן האמריקאי-יהודי, ברנט ניומן, ולפסלו הנודע, "אובליסק שבור" (1963). מעבר לכך, הסתפק הכותב בהצבעה על חוויית האור והשתקפות השמש בלוחות הפליז, לצד הציון: "השורש 'חשן' הוא '…בהוראת נגוה, זורע אור, הבהק, נצנץ'."[3]

 

טוב, משחקי אור והשתקפויות קרני שמש נוכל לייחס לאינספור פסלים, של דנציגר ושל אחרים; כלום נקרא להם "חושן"?! חייב להיות הסבר אחר ליחס בין שם הפסל לבין היצירה.

 

אני מנסה ללמוד את הצורה המשוערת של החושן התנ"כי. בספר "שמות" (ל"ט) מתואר החושן כריבוע בד רקום מחוטי זהב, תכלת, ארגמן, שני ושש. הריבוע מחולק לתריסר מלבנים (המסודרים בארבעה טורים), בכל מלבן משובצת אבן יקרה אחרת, שעל כל אחת ואחת נחרט שם שבט משבטי ישראל. החושן היה צמוד לאפוד של הכוהן הגדול, מעין כיס או נרתיק על חזה הכוהן, מהודק לאפוד בשרשרות זהב, בטבעות ובחוטים. משמע, החושן היה פריט לבוש, אביזר גוף, מעין תכשיט מאגי דו-ממדי. עוד אני למד אודות הקשר בין החושן לבין פולחן האורים והתומים: נצנוץ או הבזק אבן זו או אחרת מתריסר האבנים היקרות היה מכריע בשאלות קריטיות שהועלו בפני הכוהן הגדול במסגרת "חושן המשפט". ב"מסכת יומא" של "התלמוד הבבלי" נמסר, שעל החושן נחקקו גם המילים "אברהם יצחק יעקב שבטי ישורון" (הסבר: בכל אבן ואבן הופיעו שש אותיות, כך שצירוף האות האחרונה, שנוספה לשם השבטים, התחבר למשפט הנדון המתייחס לשלושה האבות).

 

ככל שאני מתאמץ להעמיק למושג החושן, כן מתרחק המושג מפסלו הנדון של דנציגר: המונומנט הארכיטקטוני הענק לעומת אביזר הגוף האינטימי (שאורכו ורוחבו זרת, לפי המקרא); התלת-ממד של הפסל לעומת הדו-ממד של כיס הבד; חומר הפליז לעומת חומרי החוטים והאבנים; הצורות הנקיות והמינימליסטיות לעומת הנקיטה במילים בחושן התנ"כי. מהיכן, אם כן, ה"חושן" הזה של דנציגר?

 

בשלב זה, אני חוזר להתבונן בפסל. אני שם לב לעובדה, שמרכזו מורכב משלוש קומות של לוחות פליז מלבניים, הנפגשים בזווית ופורצים כלפינו, תוך שהולכים ומצטמצמים כלפי מעלה כמדרגות (מבנה המזכיר, לא במעט, את פסל המזרקה התלת-קומתית והאדומה, שיצר דנציגר ב- 1967 והציבו בקריית גת). במבט ממול, מתלכדים הלוחות יחדיו לשישה מלבנים. עתה, צרפו גם את המבט בפסל מאחור (ויודגש: הפסל בנוי במפורש כהכפלה עצמית קדימה ואחורה, והוא תובע מצופיו את המבט הכפול) – והרי לכם תריסר המלבנים של החושן התנ"כי.

 

אם, אכן, שלוש הקומות הנ"ל הן הן החושן, כי אז אין מנוס מהבנת המבנה הכולל, על ראשו המחודד הכפול, כייצוג מופשט של בגד הכוהן כולו. בהתאם, שני משולשי ה"גג" הכפול לא יהיו אלא ייצוג מופשט ומינימליסטי של – "ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש…" ("שמות", ל"ט, 28).

 

פסל ה"חושן" של דנציגר מציג אפוא בפנינו עיבוד מופשט-גיאומטרי של דמות הכוהן הגדול, ולפחות – בגדיו. הפסל ניצב על שתי רגליים, הוא צומח כהפשטה של כותונת הכוהן, ראשו כמצנפת מחודדת (דו-כיוונית), וחזהו החושן הדו-כיווני.

 

מכאן ואילך, מתפקד הפסל כ"אורים ותומים", קרי – כהבזקי אור המשתנים בדין תנועת הצופה סביב הפסל, המחזיר אורותיו בזכות מתכתיותו הבוהקת ודמויית הראי. דנציגר הפשיט את החושן ואת האורים והתומים מהפונקציה המאגית המקורית: אין לו עניין בשמות השבטים ו/או בקסמי העלייה בגורל. החושן שלו דה-מיתולוגי, מחולל אור בזכות חומר וצורה טהורים. מודרניזם נטו. אם תרצו, "חושן" מלשון חושניות.


[1]  מרדכי עומר, "יצחק דנציגר", מוזיאון תל-אביב, 1996, עמ' 250.

[2]  שם, עמ' 252.

[3]  לעיל, הערה 1.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: