חידות הספינקסים של שני המוזיאונים

              חידות הספינקסים של שני המוזיאונים

 

מלבד ההסכמה עם ביקורתה של סמדר שפי ב"הארץ" ("מעגלים פינות", 15.11) על תערוכת האוסף הישראלי באגף החדש של מוזיאון תל-אביב, עיני נתפסו בעיקר לשורות הבאות:

"אם בירושלים הפרולוג לתערוכה כולה הוא הפסל 'נמרוד' של יצחק דנציגר, הרי בתל-אביב מוצגים פסלים של סיגלית לנדאו ויגאל תומרקין, צירוף שמציג את המודרני והעכשווי."

 

אני מבקש לטעון, שהצירוף מציג הרבה יותר מזה. נתחיל בהצגת הגיבורים: "נמרוד" (אבן-חול נובית, 1939) – פסל הצייד הארכאי הגיבור – לעומת נער(ת) ה"אסלה" של סיגלית לנדאו (פסל ארד צבוע, 1999) ופסל הברזל הרב-קני של יגאל תומרקין מ- 1963. ארשה לעצמי לערוך "תיקון" חוצפני באוברטורה זו של התערוכה באגפו החדש של מוזיאון תל-אביב ולהמיר את פסלו החלוד הנדון של תומרקין בפסל חשוב הרבה יותר שלו השייך לאוסף המוזיאון, פסל איקוני ניתן לומר, "הוא הלך בשדות" (ארד וצבע, 1967).

 

הרי לנו שתי "פתיחות" הרואיות שונות בשני המוזיאונים, שתי תפיסות שונות של "מקבלי פנים" בשערי כתיבות ההיסטוריה של האמנות הישראלית. יודגש: שתי ההצבות הללו בסמוך לכניסה לאולמות התצוגה של תולדות האמנות הישראלית הן הצהרת כוונות, הן מפתח וקוד, המטילים צלם על המשך המבט באוסף. כי "מקבלי הפנים" טוענים טענה, הן על האמנות המוצגת והמיפוי המתווה אותה, והן על האוצרים הממפים. שני הפרולוגים הללו הם שני ספינקסים החדים חידתם לבאים בשערי העיר.

 

"נמרוד" מקבל את פנינו בשער התצוגה הירושלמית כשהוא גבוה ונישא, מורם מעם (מוצב על בסיס רם), אליל של ממש, טוטֶם השבט. הטענה הגלומה במבוא זה ברורה: היא מתמצתת את עניינו המתמשך של האוצר, יגאל צלמונה, ב"מזרח" (מחקריו ומאמריו מאז שנות ה- 70 וראשית ה- 80, ששיאם בתערוכת "קדימה: המזרח באמנות ישראל", 1998). לא פחות מכן, הצבת "נמרוד" כדמות-אב משקפת את גישתו של צלמונה לתולדות האמנות הישראלית מנקודת המבט של הגוף הציוני: החל בשלילת הגוף הגלותי והמרתו באידיאל העברי החלוצי, המשך בניסוחו בדמות הצייד החושני-ארוטי החסון (תוך אימוצו המסוים לאתוס ה"צברי"-פלמ"חי), דרך שבר הדימוי הגופני ההרואי בסוף שנות ה- 60 וכלה בהתקוממות הגדולה בשלושים השנים האחרונות, תוך כדי חיוב היסוד הנשי, הרך, האנטי-הרואי, אף החולה והאנטי-"טבעי". סיפורו של מהלך זה מחולחל לאורך ספרו של צלמונה, "100 שנות אמנות ישראלית" (מוזיאון ישראל, 2010), ולחילופין, ניתן לחוותו בתערוכת "הנמרודים החדשים", המוצגת בימים אלה בבית האמנים בירושלים.

 

הצופה בתצוגה הישראלית במוזיאון ישראל נושא עמו אפוא את הדימוי האידיאליסטי של "היהודי החדש" בשעה שהוא מתבונן בחלוצו הגיגנטי והשזוף של ראובן בטריפטיכון "פירות חדשים" מ- 1923, או – בהיפוך – כשהוא מתבונן בסמלי רוחניותה של ירושלים בטריפטיכון של ארדון מ- 1967, או במעגל החרמשים המונפים – כלי הקציר ואביזרו של מלאך המוות – פסלה של אפרת נתן מ- 2002, וכו' וכו'. "נמרוד", על אחדות המיתוס הגלומה בו, מזכיר את עצמו, בדרך החיוב ובדרך השלילה, אל מול המערכת הנגרית המתפרקת/מתפשטת של נחום טבת, אל מול הפרגמנטציה שבציורי רפי לביא, ועוד.

 

מה מצהירה, לעומת זאת, האוברטורה הפיסולית של מוזיאון תל-אביב החדש? ראשית כל, לאחד היא עונה בשניים. שורש הריבוי (לאמתו של דבר, ישנו גם פסל שלישי, מימין לכניסה, "קיץ", פסל קרעי הברזל שריתך יחיאל שמי יחדיו בתחילת שנות ה- 60 בדמות להבות אש או צמחיה). שנית, לזכריות – הגבר הצעיר החושף אבריו ושריריו ומאחד את חוט-השדרה שלו עם קשת-הציידים שבידו – עונה מוזיאון תל-אביב (כלומר, אלן גינתון, האוצרת) בזכר ובנקבה גם יחד – יגאל תומרקין וסיגלית לנדאו. לגינתון זכויות בהעלאת התודעה הפמיניסטית בהיסטוריוגרפיה המקומית עוד מאז תערוכת "הנוכחות הנשית" (1990). העלייה העצומה במספרן של נשים אמניות (ואוצרות ומבקרות וחוקרות) בעולם האמנות הישראלי, מאז שנות ה- 70, זוכה לגיבוי בתערוכה התל-אביבית במו נוכחותן של מיכל נאמן, דגנית ברסט, תמר גטר, דרורה דומיני, יהודית לוין, נורית דוד, מירית כהן, מיכל הלפמן ונוספות (לצד נוכחותן ההיסטורית הקודמת של ציונה תג'ר, בתי לישנסקי, לאה ניקל ואביבה אורי). לכל אלו מהווה הפסל הפותח של ס.לנדאו בבחינת כרטיס-ביקור קולקטיבי. אישור זה של הנשי עונה לפרולוג הירושלמי ה"נמרודי" תשובה תרבותית, שלא תסבול עוד את המאצ'ואיזם הכוחני של הצייד עם הבז.

 

ישראליות אחרת זו, סרבנית זו, הומניסטית יותר זו, מאושררת על ידי תומרקין ולנדאו גם יחד: אנטי-מיליטריזם שבהתכת כלי הנשק בפסל הפותח מתעצם בפסלו (הנעדר, כאמור, לצערו של המחבר), "הוא הלך בשדות": מכנסיו המופשלים, אברו השמוט לעיני כל, גופו המרוטש, לשונו האדומה הנשלחת מפיו, הפגז שבבטנו – כל אלה (ונזכור את זמן יצירת הפסל: 1967, למחרת "מלחמת ששת-הימים"!) עונים לגבורת נמרוד ("גיבור ציד לפני ה'", "בראשית", י', 9)) בדמותו של הקורבן. לא פחות מכן, הפסל נושא עמו, דרך שמו, את דמות האם (זו משירו של אלתרמן, "שלוש אימהות", האומרת על בנה: "…הוא הולך בשדות. הוא יגיע עד כאן. הוא נושא בלבו כדור עופרת."). גם הפסל האחר של תומרקין, זה המוצב כרגע בפתח התערוכה, מתחבר בעקיפין לדמות האם, וזאת בזכות זיקתו הרבה לפסל, "הכניסיני תחת כנפך", שנוצר בידי תומרקין באותה שנה ואשר גם הוא מכוון כלפינו קני רובים מותכים.

 

אם כן, נשיות ואנטי-הרואיות מלחמתית. פסל ה"אסלה" של סיגלית לנדאו תומך אף הוא בעמידה ביקורתית זו. הנערה(ה) הכורע(ת) על "שטיח התפילה" המוסלמי-לכאורה (וזאת, בהתחשב בגודלו של השטיח ובתנוחת הדמות) צבוע ברגליו בצבע חאקי, ש"מגייס" את הפיגורה לצבא זה או אחר (ובל תחמיצו את הכתובת בערבית ובסינית על רגלי הפיגורה: המילים "יקירי יקירי" מתוך שיר של להקת Suicide ). אין ראש לדמות, אך פלג גופה העליון הוא אסלת-כריעה לבנה (שני טורי הקווים האופקיים, המסמנים את מקום העמידה/כריעה על האסלה, מעלים על הדעת סימני צלעות). לנדאו תשוב אל הדימו הזה של הגוף כאסלה, דימוי המתקשר לעיסוקה המתמשך והמורכב במערכות ביוב, טיהור, עיכול מזון והפרשתו. הגוף שהפך אסלה לבנה-סטרילית הוא גוף המתפקד ככלי הפרשת פסולת, ובתור שכזה הוא שולל את הגוף האסתטי, ה"נמרודי", ואף מתקרב בדרכו לגוף המרוטש של החייל ב"הוא הלך בשדות". אחדות הצואה והתפילה (אחדות שמזכירה לנו את ציורי משה גרשוני) תרה אחר הרוחני בדרך הביבים.

 

תומרקין ולנדאו מסמנים לנו אפוא בשער התצוגה התל-אביבית נתיב ישראלי חדש, פוסט-"נמרודי". הם מסמנים אמירת "לא" של אמן לחברה ולמנהיגיה. שניהם מצהירים דה-מיתולוגיזציה של ערכי זהות (תומרקין בראיון ב- 1978: "אני שונא את המיתוסים האלה.") ויופי (האסלה של לנדאו ממשיכה, כמובן, בנתיב האסלה האנטי-אסתטית של מרסל דושאן). שניהם עוסקים בביזוי הגוף ובחיוב הדואליות של גוף ונפש (שלא כגופניותו הטוטאלית של "נמרוד" ומצחו/מוחו הקצר מאד). האחד מוחה, השנייה מטהרת, ושניהם גם יחד אמנים כוהנים.

 

הרי לנו התשובה לחידת הספינקסים של שני המוזיאונים. תיקון קל בהעדפת פסלו הקאנוני יותר של תומרקין היה הופך את הפרולוג של מוזיאון תל-אביב לתשובה עזה אף יותר למבוא ה"נמרודי" של מוזיאון ישראל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: