העם דורש צדק אמנותי

                  על תערוכת האוסף הישראלי במוזיאון תל-אביב                                           

 

תצוגת האוסף הישראלי באגף החדש של מוזיאון תל-אביב היא הצהרה היסטוריוגרפית בלתי נסבלת. אני כותב את המילים הקשות הללו חרף ואולי בגלל זכויותיה של התערוכה. זה עתה שבתי מביקור שני באגף החדש. האמת, לא אחד ולא שניים הכינו אותי למפח נפש, אך – כפתור ופרח – הביקור דווקא רומם את נפשי: הבניין יפהפה (ולא, לא סברתי שפיסוליותו פוסלת את תפקודו כחלל תצוגות מעשי), תערוכת קיפר (למעט שימוש מאולץ במונחים קבליים וכישלון מביך בפסלי הנשים המיתולוגיות ) עוצרת נשימה בציוריה, ואילו אולמות האמנות הישראלית עתירים באיכויות, עניין ויופי. וגם אם לא התרגשתי מהמבחר ומהתלייה של תערוכת הצילום ו/או מהבחירה בפסל זה או אחר – התחושה הכוללת הייתה של תודה לעושי המלאכה במוזיאון וכבוד לתל-אביב שזכתה במוסד אמנותי כה מרשים, היאה למידותיה ולמעמדה התרבותי בישראל. במבנהו ובתערוכותיו המוזיאון נראה מצוין, חשבתי. ובאחת נראו אולמות הבניין הישן והטוב כ"ליגה ב'" לכאורה.

 

אלא, שאז, וכבר באכסדרה של "מפל האור", החלו מבעבעות בי המחשבות האפלות, לא-כל-כך אודות מה שמוצג, כי אם אודות מה שנעדר. כי לפתע העיר בי כברק זיכרון פסלו החשוב כל כך של תומרקין, "הוא הלך בשדות", מ- 1967, אולי הפסל האיקוני השני בחשיבותו בארץ אחרי "נימרוד" של דנציגר". ולא הבנתי: כיצד זה, שהפסל הזה – הנמצא במחסני מוזיאון תל-אביב – כיצד זה שלא הוא נבחר לקבל את פני הבאים לתערוכה (במקומו של פסל הרובים החלוד, שעם כל זכויותיו, אין הוא מתחרה בדמות החייל מופשל המכנסיים, מוציא הלשון והפגז בבטנו)?! ואז החלו עוד ועוד נעדרים מתייצבים נגדי בתוכחה אילמת. ובעודי רוקם נעדר אחד למשנהו, רכשתי לי בחנות המוזיאון את הספר "המוזיאון מציג את עצמו", המתעד את אוספו המקיף יותר של המוזיאון, דהיינו את מחסניו, ואשר – ראו זה פלא – מאוכלסים בהמוני נעדרים מתצוגת האגף החדש. אני מדגיש: במחסני המוזיאון נותרו עבודות חשובות ביותר שהוחלט שלא להציגן לציבור כחלק מהאוסף ההיסטורי הייצוגי. מה פשר ההחלטה הזו ומה היא מסמנת?

 

למותר לציין: כל תצוגת אוסף היא בהכרח פרשנות סלקטיבית של תולדות האמנות (המקומית או האחרת). בהתאם, תצוגת האוסף באגף החדש נוקטת עמדה, מודעת או לא-מודעת, כזו המשרטטת מפה כוחנית ארכאית והמקביעה קיטובים שאבד עליהם הכלח, ובזאת מאשרת כניעה לתקן מודרניסטי-מקומי שמרני ועיוורון לפתיחות ולריבוי הפוסט-מודרניים. שלא תבינו לא נכון: יש בתערוכה יצירות פוסט-מודרניות. אבל, ברובד האוצרותי, התערוכה נשארה תקועה עמוק במודרנה – החל באופני התלייה חסרי הנועזות וכלה ב"מפקד האוכלוסין" המדירני של המשתתפים.

 

אך, בטרם  הטרוניות, בשורה טובה: סוף-כל-סוף, הואיל מוזיאון תל-אביב להכיר ב"בצלאל". הללויה. עשרות רבות בשנים קבע אוסף המוזיאון את ה"בראשית" במחצית שנות ה- 20, קרי – במודרניזם ה… תל-אביבי (והאנטי ירושלמי-"בצלאלי") של ראובן, גוטמן, תג'ר וכו'. עתה, נעשה המאמץ ההרואי והמבורך, ותודה לאל, בוריס ש"ץ, זאב רבן, שמואל הירשנברג ואחרים פותחים את המסע ההיסטורי המקומי ב- 1906, שנת הקמת "בצלאל". אמנם, נוסחת "בראשית" זו מתעלמת ממחקרים אודות אמנות ארצישראלית קדם-ציונית (משה שאה, יוסף גייגר, בית הספר "תורה ומלאכה" שנוסד עוד ב- 1882 ועוד), אך מה לנו להיתפס ל"קטנות" ברגע זה של חג.

 

מכאן ואילך, שניות הברכה והקללה, ה"משלנו" וה"לא-משלנו", אלה שבפנים ואלה שבחוץ: סיפורה האמיתי והעמוק יותר של התערוכה.

 

בסדר, היעדרו הזועק של אורי ליפשיץ יוסבר בנימוק כזה או אחר, הקשור אולי למחלתו של האמן ערב פטירתו, או לסרבנותו המוכרת. אך, מה נאמר ומה נגיד מול מחיקה כמעט גמורה של אמני העלייה מגרמניה-אוסטריה? תענו: אבל, ישנו בתערוכה טריפטיכון "יום-כיפור" של מרדכי ארדון מ- 1974; וישנו גם ציור "הגז" של שלום סבא מ- 1947. תשובה לא משכנעת. תצוגת אוסף האמנות הישראלית ללא שום אנה טיכו, שום ליאופולד קראקוור, שום יעקב שטיינהרדט (!), שום בודקו, שום אשהיים, שום שטרוק …. שורה ארוכה ארוכה. אתה פוקח עיניים תמהות כנגד החור השחור הזה, ואט אט מתחוור לך, שאוצרי האוסף באגף החדש – ואיני מתעלם מהישגם המרשים מכל הבחינות האחרות – החזירו אותנו עשרות שנים אחורנית ל"מלחמת העולם" בין תל-אביב וירושלים. הדרה שכזו את אמני עיר הקודש והמסורת הוינאית-ברלינאית יאה לימי המאבק של שנות ה- 50-40, ימי התגבשות ועליית ההפשטה של "אופקים חדשים" המתנשאת ומוחצת כל אופוזיציה (כן, בתמיכת מוזיאון תל-אביב).

 

בשלב זה של אבחון הפסילה המיושנת והקונפורמית הזו את ה"אחרים" (קונפורמיות מודרניסטית חבוטה, שהאמנתי כי חלפה מן העולם עוד בסוף שנות ה- 80), אתה מבין, שלערימת הגופות של הנעדרים הירושלמיים, שומה עליך להוסיף גם את איוון שוובל, שהלך לעולמו לא מכבר; את ליאון אנגלסברג (שתערוכה נפלאה שלו הוצגה במוזיאון תל-אביב רק לפני מספר שנים); את לודוויג בלום, אבל פן, שמואל חרובי, ליליאן קלאפיש (!), אפילו ישראל הרשברג – אבי האסכולה הריאליסטית החדשה בישראל (את ציורי הברושים שלו, לאו דווקא עידית יצירתו, תמצאו בתערוכת הזיכרון למרדכי עומר).

 

הנה כי כן: מרבית תערוכת האוסף באגף החדש מסיגה אותנו אחורנית אל תקופת ה"סזון" של האמנות הישראלית: ימי המאבק-ללא-רחם באויב הפיגורטיבי הנורא, שלא לומר המאבק בכל מה שריח ציונות ויהדות עולה ממנו. שאלה: החיזר שיגיע לתערוכה – האם יוכל לדעת שהתחוללה אי פעם שואה בתולדותינו? תשובה: כן, בזכות ציור אחד נפלא של אליהו גת מ- 1958-1957, "רצח החפים מפשע". ומה בדבר "שלכת" של מנשה קדישמן (גרסה ב' שבעקבות המוזיאון היהודי בברלין)? נודה ונתוודה: מצבור ראשי הברזל הערופים של קדישמן – עבודה חשובה לכל הדעות – עשוי להתפרש בסימן ראשי-יצחק העקוד, או בסימן הנופלים בקרבות, או בסימן הנספים בשואה. תלוי. השואה היא בעיני המתבונן. מה שברור יותר הוא, שלא תמצאו בתערוכה שום ארדון של שואה, לא שום יוסל ברגנר, לא נפתלי בזם (ציורו האחד בתערוכה מגיב לטבח כפר-קאסם, 1956), לא שמואל ב"ק, לא מרדכי מורה… שורה ארוכה ארוכה. וגם נציגי הדור השני והשלישי לשואה – יוכבד ויינפלד (זו מוצגת בהקשר אחר), רועי רוזן ורבים אחרים – קולם אינו נראה. ההיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית, לפי אוצרי התצוגה הנדונה, טוהרה מהשואה והותירה את האמנות הישראלית בסימן מודרניזם מתרונן.

 

ואגב פיגורטיביות: היכן, לעזאזל, אברהם אופק?! עד מתי תימשך ההתעלמות ממי שתערוכתו הרטרוספקטיבית במוזיאון אושרה ובוטלה חליפות בשנים האחרונות? ומדוע שני דיוקנאות של אורי רייזמן ומבלי שום נוף שלו? והייתכן ששום פסל של זאב בן-צבי אינו בתערוכה? ושום יצירה פיסולית-קראמית (ציונה שמשי, משה שק, לידיה זבצקי ועוד)? וכיצד זה נמחתה מעל פני האדמה מגמת הריאליזם החברתי – העירוני והקיבוצי – זו שהעזה להרים ראשה בשחר שנות ה- 50 כנגד ההגמוניה של זריצקי וחבריו? ואל תגידו – "אבל זה מה שיש, לצערנו, במחסני המוזיאון". כי לא זו בלבד שבמחסני הציור, הפיסול והגרפיקה נותר לא מעט כל טוב, אלא שהמוזיאון הוכיח, שברצונו, הוא מצליח לרכוש יצירות לכבוד הפתיחה החגיגית. מסתבר, שהרצון הוגבל לדוקטרינה מסוימת, ל"קונספציה".

 

רשימה חלקית של אמנים נוספים שאינם בתערוכה; לקרוא ולא להאמין: משה מוקדי, יצחק פרנקל, משה קסטל, רודי להמן, יעקב לוצ'נסקי, משה ציפר, משה שטרנשוס, מירון סימה, אבשלום עוקשי, צבי מאירוביץ, יעקב וכסלר, שמואל בונה, אהרון גלעדי, יהושע גרוסברד, בני אפרת, יעקב מישורי, בלו סמיון פיינרו. ה"נודניק" שבי מבקש להמשיך ולהוסיף (יוסף הלוי, צבי גלי, יוסף הירש – – -), אך אני מבליג. איך אפשר לחגוג, כאשר כל אלה לא הוזמנו למסיבה?!.

 

מגבלות החלל? תמיד החלל מוגבל. אז, מה עושים? קודם כל, לא עושים: לא מציגים תמונה אחת אקסקלוסיבית, המתיימרת לחבק את המרחב כולו. אלא אם כן, מפצלים את התצוגה לשני חלקים או יותר; ואפשר, שראוי מכל להבקיע אל תולדות האמנות הישראלית בנתיבי נושאי חתך. כך או אחרת, תצוגת אוסף אחת וכוללת נידונה להחמצה. מול העושר והריבוי של האמנות הישראלית, ניתן אף לקבוע, שעבר זמנה של תצוגת אוסף כוללת.

 

מה אפוא מסמנת התערוכה?  ראשית כל, ובזאת חובה להודות למרות הכל, היא מסמנת כישרון, טעם טוב ומסירות של האוצרים להאדרת המודרניזם הישראלי לדורותיו. ראוי גם לברך על ה"פוליטיקלי קורקט" של הצגת בני-דודינו – אסד עזי, רפאת חטאב ועסאם אבו-שקרא (אף כי זועק היעדרו של שאריף וואקד המצוין). אלא (שנית כל), התערוכה מסמנת, לא פחות, הינעלות על קונספציה ואי נכונות לבחינה עצמית מחודשת. אפילו ההתעוררות ל"בצלאל" לוקה בפאתטיות-מה, בהתחשב בעובדה שתערוכת "בצלאל של ש"ץ" נפתחה במוזיאון ישראל עוד בסוף 1982! שלישית, אצירת התערוכה מאותתת חוסר ערנות והיעדר הקפדה בכל הקשור לייצוג הולם של האמנים, והכוונה לאלה שכבר הוחלט להציגם: לבד מההשגות עד כה, קשה שלא לתהות על הבחירה להציג שתי עבודות מאוחרות מאד של רפי לביא ולא שילוב של עבודה מאוחרת עם עבודה מוקדמת (רצוי, מסוף שנות ה- 60). קשה שלא לתהות על היעדר ציור נוף של אליהו גת משנות ה- 70. קשה גם שלא לתהות על הבחירה השרירותית (חרף גושפנקת "פרס גוטסדינר") באמנים צעירים, אלה ולא אחרים, וזאת מבלי להסתייג מאיכות העבודות המוקרנות (למעט זו של יאן טיכי). ועדיין באותו הקשר: האם אין משה גרשוני נראה "מופחת" מעט בעבודה האחת בלבד? והאמנם מיוצג מיכאל סגן-כהן בעבודה מובחרת (חרף גודלה ומקורה באוסף עמי בראון)? וכלום אין גדעון גכטמן ראוי לעבודה משמעותית יותר? והאם אין ייצוגו של מיכאל דרוקס מינורי יותר מהראוי?

 

ולבסוף, התערוכה משקפת מדיניות היסטורית צולעת ורדומה של המוזיאון בכל הקשור להעשרת אוספו הישראלי. ה"חורים" רבים. רגע החגיגה והתרוממות הרוח ראוי שיהיה גם רגע גיוס העשתונות והבחינה העצמית האמיצה.

 

במעבר מהמחסנים אל אולם התצוגה באגף החדש והחגיגי (מעבר קריטי בכל מוזיאון ובכל תערוכה, מעבר בורא היסטוריה) שב ומאושר הצפוי לעייפה: ראובן, גוטמן, זריצקי, ארוך, רפי לביא ואמני ה"מדרשה" (הפתעה מרעישה: הוסר החרם על יאיר גרבוז!) – הנה תחנות-העל. תתפלאו: איני חולק על התחנות הללו. אני רק יודע-ידוע-היטב, שבין התחנות הללו משתרעים אינספור נופים מופלאים, והנופים הללו נגוזו ברובם באגף החדש. במקום דיאלקטיקה של שפלה והר, של מרכז ושוליים, של הגמוניה וריבוי – הושטח נופה של אמנות ישראל והוא נשקף מ"דרך המלך" בלבד. כל מטייל יודע, שאם רצונך בנופים של ממש, חובה עליך לרדת מהכביש המהיר.  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: