הטיציאן של ש.סבא

                             הטיציאן של שלום סֶבּא

 

שנים ארוכות איני חדל לעקוב אחר נושא עקידת יצחק באמנות הישראלית ובתולדות האמנות הכללית. אינספור "עקידות" פגשתי, אך עקידתו של טיציאן לא נקרתה על דרכי, משום מה. והנה, לא מכבר, במהלך ביקור בכנסיית "סנטה מריה דלה סאלוטֶה" אשר בלב וונציה, אני נושא עיני לתקרה ופה ממתינה לי שלישייה טיציאנית מפוארת. את ציור קין והבל אני מכיר מהספרים. גם את ציור דוד ההורג את גוליית. אך, הציור המרכזי בשלישייה הוא חידוש גמור בעבורי: עקידת יצחק, 1544.

 

רצח קין, הריגת גוליית, הקרבת יצחק – שלושה ציורי אלימות תנ"כית. בארוקי מדי בשביל טיציאן, אני מציין לעצמי (ומהרהר: יאה יותר לקראווג'ו לצייר טריו שכזה). גם הדרמטיזציות של שלושה הייצוגים מתאימים לבארוק יותר מאשר לרנסנס. אבל, אני מניח לזאת ומתרכז בציור העקידה.

 

הנה הוא אברהם המונומנטאלי, ניצב פשוק רגליים ליד המזבח המאולתר, בידו האחת הוא מניף את המאכלת, ואילו בידו השנייה הוא לוחץ-מועך מטה בכוח את ראשו של יצחק, הכורע על ברכיו מצד ימין מעל עצי העולה. קומפוזיציה בלתי שגרתית לציור עקידה: גופו של אברהם מעוצב בקונטרפוסטו, כאשר רגליו ומותניו עם הפנים אלינו, בעוד ראשו מופנה אחורנית ולמעלה אל עבר המלאך האוסר עליו את מעשה הקורבן. שמלתו של אברהם מתבדרת ברוח העזה הנושבת על ראש ההר. מצד שמאל, בנוכחות קומית כלשהי, מגיח ראשו של חמור (ההוא מ" שבו לכם כאן עם החמור") הצופה אל מחוץ לתמונה, ואילו מימין – סמוך למזבח, מציץ ראש האייל, מביט אל יצחק, כממתין.

 

משהו בציור הזה נראה לי מוכר, אך אני מתקשה להיזכר מהיכן וממה. ואז, כשאני שם לב לזווית ההתבוננות של הצייר (ושלנו) בסצנת העקידה  – המבט מלמטה (כמו היינו ניצבים במורד ההר; ולחילופין, מבטנו הנשלח בכנסייה מלמטה כלפי התקרה) – אני נזכר: ציור עקידת יצחק של שלום זיגפריד סבא משנת 1949, אחד מציורי התנ"ך הקירוניים, מוזרי הפרספקטיבה המוקצנת, שהציג ב- 1955 בתערוכתו במוזיאון תל-אביב (לימים, הגיעו הרישום – 16.5X17 ס"מ  וציור הטמפרה על נייר – 20X22.5 ס"מ –  של "עקידת יצחק" לאוסף עמי בראון, תל-אביב).

 

בשנים 1952-1949 היה שלום סבא עסוק בפיתוחה של שפה פרספקטיבית חדשה, שאת הנחותיה הרעיוניות החל מנסח כבר ב- 1947. באותה עת יצר מתווי עיפרון קטנים, אף כי מוקפדים ומוגמרים, ומתווי טמפרה וטוש מעט גדולים יותר על קרטון (את אלה יציג בתערוכתו) לפי נושאים תנ"כיים: נוח משלח את היונה, משה שובר את לוחות הברית, עקידת יצחק, אברהם ("לֵך לךָ") ויעקב נאבק במלאך. כל המתווים הללו ייצגו אירוע מיתולוגי, פעולה ובכולם התגלו עיצובים פרספקטיביים יוצאי דופן, המקנים מונומנטאליות מעוררת השתאות. כך, בתמונת נוח, למשל, הגיחו נגדנו אצבעות ידו של הצדיק התנ"כי בגודל עצום, כאילו הבטנו בהן ממרחק סנטימטרים ספורים. סבא הכניסנו אל תוך לב לבו של האירוע, הציבנו בעמדת "מציצנים", וכך הטמיע בציור משהו מהותי מהחוויה התיאטרונית (שאותה הכיר היטב כתפאורן ותיק). סבא דחס מאחורי האצבעות של נוח את כל האירוע התנ"כי – היונה, התיבה, הקשת בענן – ואת כל המכלול הזה סיגנן בין גיאומטריזם משוכלל לבין פיגורטיביות שמנמנה-כדורית.

 

המתווים התנ"כיים הללו של סבא הציבו את הצופים בנקודת תצפית שלא הורגלו בה בתולדות האמנות: משה רבנו, למשל, עוצב כאילו הבטנו בו מלמעלה, מגובה לוחות הברית. במתווה לעקידת יצחק, אנו כמו ממוקמים ממש מתחת ליצחק, צופים אל ראשו של העקוד הנלחץ מטה בכוח תחת כף ידו של אברהם. המתווה נשלט ברובו על ידי רגליו האדירות של אברהם הסמוכות לעינינו בקדמת הרישום. היד המניפה את המאכלת רחוקה מעלינו, וברקע הנידח מכל נרמזת צלליתו של המלאך, ורק כף ידו פורצת כאומרת "אל תשלח ידך אל הנער!".

 

אם בעבר סברתי, שהפרספקטיבות המעוותות הללו של סבא נבעו מפעילותו כצלם (השימוש ב"קלוז-אפ", אף בעדשת "עין-דג"). עתה, לאחר הביקור ב"סנטה מריה דלה סאלוטה", אני מבין גם את חובו של סבא לאמנות הרנסנס האיטלקי. והרי, בטקסטים שכתב האמן הוא עצמו בין 1954-1947 בנושא הפרספקטיבות המיוחדות שלו (אלה הובאו בתרגום לעברית בספרי, "שלום סבא", המשכן לאמנות בעין חרוד והמוזיאון הפתוח בתפן, 1994, עמ' 92-91) הוא התייחס לאקצרה המוקצנת בציור הפרסקו, "ישוע המת" של אנדראה מאנטנייה (1480). אני נוטה להניח, במידה גבוהה של סבירות, שסבא ראה או הכיר גם את ציור העקידה של טיציאן, אף כי הבדלים של ממש מבחינים בין הציור האיטלקי לציור הישראלי (בעוד אצל טיציאן מופיע המלאך בצד שמאל עליון של הציור, אצל סבא הוא רשום בפינה ימינית רחוקה והוא קטן בהרבה. ובעוד אצל טיציאן נראים בבירור פני אברהם, אצל סבא נעלמו הפנים כליל בדין המבט התחתון, בו מסתירה מפנינו גלימתו של אברהם את פניו). אך, דחיקת ראשו של יצחק מטה בידו של אברהם (קצות האצבעות הלופתות מגיחות באורח סימטרי סביב עיגול ראשו של הבן) – זו נראית אידיאה טיציאנית. אפילו האדֶרת המתבדרת ברוח העזה במתווה של סבא עשויה לאזכר את האדרת הירוקה המתבדרת בעוז בציור של טיציאן (אצל השניים, ההתבדרות מתרחשת בצד שמאל של אברהם).

 

אך, האמת היא, שסבא הקצין מאד את הקומפוזיציה של הגאון הוונציאני. בעוד זה האחרון רק ביקש לשכנע את הצופים הנושאים עיניהם מהרצפה לתקרה, סבא הלך מספר צעדים קדימה, תרתי משמע: הוא כמו הכניס את ראשינו בין רגלי אברהם של טיציאן ובמרחק אפס מהמזבח, קרי – מראשו של העקוד האומלל. כאן הפכנו שותפים מלאים לעקידה. שום פרטי נוף אינם מסיחים את דעתנו – לא פסגת הר המוריה, לא עננים בשמים (את אלה תגלו בציור הרנסנסי הנדון); רק רגליים דורסניות עצומות, ראש לפות ונמחץ בכוח ומלאך רחוק. בגרסה זו, העוצמה האלימה של אברהם נראית חזקה ואפקטיבית בהרבה מזו של המלאך הדהוי למחצה. אך, אנו, שהוכנסנו פנימהלתוך ציורו של טיציאן ואורבים בין כפות רגליו של הפטריארך ומתחת לשמלתו, בכוחנו לעצור את העקידה. שלום זיגפריד סבא התחיל אפוא באירוע התנ"כי, המשיך בציורו של טיציאן ובאפקט הדרמטי המיוחד שלו על הצופים, אך סיים ברובד של תביעה מוסרית מצופיו. אם, בעבור טיציאן, המסר הוא זה של החסד האלוהי, הרי שבעבור סבא, כך נראה, המסר הוא הומניסטי יותר מאשר תיאולוגי. סוף כל סוף, השנה היא 1949, ולא מכבר נעקדו אלפי בנים במלחמת העצמאות.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: