הקופץ אל הלא-נודע

                              לקפוץ אל הלא-נודע

 

צילום הקופץ אל מותו ממרומי המגדל הצפוני של "מרכז הסחר העולמי" במנהאטן אינו נותן לנו מנוח. אותן שעות מצמררות מהבוקר של ה- 9.11.2001 כמו מתומצתות בדמות האיש האנונימי הנראה ספק-צונח ספק-מעופף (צילומים מוכיחים טלטולי הגוף ברוח), צילומו של ריצ'רד דְרוּ מ- Associated Press, שמצלמתו קלטה את התמונה מקפיאת הדם בשעה 9.41 ו- 15 שניות. איך אמר מארק ד.תומפסון מהמכללה התיאולוגית ע"ש מור:

"אפשר שדימוי הייאוש העז ביותר בתחילת המאה ה- 21 לא יימָצא באמנות, או בספרות ואף לא במוזיקה הפופולארית. הוא יימָצא בצילום אחד ויחיד."[1]

 

                                         *

 

בשנת 2009 צייר רונן סימן-טוב ציור שמן על בד בשם "הקופץ מצוקים". בציור נראית דמות אדם זעירה ורחוקה מרחפת גבוה באוויר לרקע שמים וורדרדים ומעל ארץ (או ים?) וורודים אף הם. הדמות זינקה זה עתה, מן הסתם, מצוק פראי אפור ותמיר, שפסגתו נסתרת מעינינו. ציור רווי שלווה וריק, שוורודיו עונים לקדרות המאיימת של הצוק, ספק בעגמומיותה של שעת דמדומים וספק במתיקות קוסמית שאין גדולה ממנה.  ידיו הפרושות של הקופץ כמו מסמנות זינוק של שחיין נועז אל ים, מעין ספורטאי-אתגרי שההין. אך, לא פחות ואולי אף יותר מזה, הקופץ של סימן-טוב עשוי להיתפס כמתאבד, אך גם כמי שזינק אל האינסופי במין "זינוק אמוני", אם לנקוט במונחו של קירקגור. בתור שכזה, הקופץ בציור הנדון מתקשר בתודעתנו ליצירות אמנות רבות המייצגות את עלייתם השמימה של ישו ומריה.

 

רונן סימן-טוב, שיצירתו מוקדשת ל"רוחני באמנות", מותיר אותנו עם סימני השאלה באשר לכוונתו, אמביוולנטיות שהיא נר המאיר את יצירתו בכללותה באור עמום. הריק העצום המקיף את הקופץ וממזער אותו נושא אף הוא אמביוולנטיות של אין בו האל מתגלה ושל אין המאיין את האלוהות. תהייה תיאולוגית נחה אפוא על ציור זה, כמו על רבים מציורי סימן-טוב, אמן רליגיוזי ירושלמי. וכך, בין ה"נשגב" הצנוע הזה לבין התרסה אתאיסטית, נותר לו הציור ונותרים אנו במתח בין כמיהה למשמעות טרנסצנדנטלית גדולה לבין האֵבל על אי קיומה. התאבדותו האפשרית של הקופץ מטעינה את האֵבל במטען קיומי כבד, שמאוזן על ידי אפשרות "גאולתו" של הנוסק למרומים.

 

אני נדרש (ולא בפעם הראשונה) לציורו זה של סימן-טוב לאחר שנתקלתי בצילום-מונטאז' של האמן הצרפתי, איב קליין, "הקפיצה בתוך הריק" שמו, יצירה מ- 1960 בה נראה האמן מזנק מגג-בית אל חלל הרחוב הסמוך, וגם בה אין להכריע בין אקט של שימת קץ לחיים לבין נסיקה השמימה. את הצילום מצאתי במאמר שכתב רועי רוזן על יאיר גרבוז.[2] וציין רוזן:

"המונטאז' של האמן הצרפתי הוא איקון להרואיות בעלת פרופורציות משיחיות: דדלוס וישו מקופלים לתוך השאיפה של היוצר האינדיבידואליסט לעוף. הדימוי מייצר מתח בין אירוניה יבשה לבין התעקשות על התפקיד המאגי של האמן. קליין משתמש במונטאז' כדי לזייף האדרה: סימולציה מתעתעת של קפיצה…"[3]

 

את הדימוי הצילומי של איב קליין העמיד רועי רוזן כנגד צילום עצמי של יאיר גרבוז, אחד מאותם קולאז'ים שאיכלסו את תערוכת "אם לא ענק – אז לפחות בגנו" (גלריה "הקיבוץ", תל-אביב, 1979), צילום בו נראה האמן קופץ מגג של צריף מחסן רעוע, גופו מושהה באוויר:

"פעולת הצילום ה'אותנטי' של גרבוז היא פעולת הנמכה והגחכה: דווקא בעולם שבו הקולאז' הוא החוק, קפיצה אמיתית הופכת להתפארות באומץ של הפחדן, הנצחת שיא האתלטיות והסיכון שלו. קליין צולל לקראת התרסקות. האין הוא ריק אקזיסטנציאלי, אבל יש לו גם הד אמנותי קונקרטי. קליין רומז לאמני המופשט ההרואיים, שטיהרו את האמנות אל הלשד הנשגב, אל ה'כמעט ריק', ולכך שדילוג האמונה מסוכן, אפילו התאבדותי. גרבוז נוחת רכות בחצר האחורית, שם מאורגן לו גן בלי סנטימטר ריק."[4]

 

אדם קופץ אל מותו ואל הבלתי נודע: אני מהרהר בעבודת הווידיאו הידועה של ביל ביולה, "הבריכה המשקפת" (The Reflecting Pool, 1979-1977), בה מגיח האמן מתוך יער אפל וניצב ארוכות על שפת בריכה עד כי מזנק לתוכה. ברגע זינוקו, קופא גופו באוויר בתנוחת עובָּר, וכך נותר לו תלוי מעל המים הממשיכים לרחוש ולנוע תחתיו, עד כי בבואת האמן מתגלה בתוך המים, וסופה שהוא יוצא מהבריכה ושב אל היער. עבודה על התאבדות? על היטהרות ולידה מחדש כמ(תנוחת העובר)?

בזיכרוננו עולות, כמובן, עבודות הגוף המושגיות שיצר האמן ההולנדי, באס יאן אדר (Ader) (1975-1942), מי שיצר, בין 1971-1970, מספר מיצגים מצולמים (בשחור-לבן) של עצמו במצבי נפילה: ב- 1970 צילם את עצמו יושב על ראש גג רעפים, מדרדר את עצמו ומתגלגל מטה עם כיסאו עד כי צונח לחצר. באותה שנה צילם את עצמו רוכב על אופניים באמסטרדם ונופל לתעלה. ב- 1971 הצטלם כשהוא תלוי בזרועותיו ומתנדנד על ענף עץ גבוה עד שמתעייף, נשמט ונופל לתעלה שמתחתיו. נפילותיו של באס-אדר היו אקזיסטנציאליסטיות במהותן: ביטוי ליציבות רופפת של המצב האנושי ולשידוך חסר הפשר, אף האבסורדי, בין הוויה וקריסה.

פחות אמביוולנטיים הם ציוריה של שרלוטה סלומון, האמנית היהודיה הצעירה שנספתה בשואה, שכללה ביומן חייה המצויר בגואש את תמונות אמה, פרנצי, המאבדת עצמה לדעת בהשלכתה העצמית מהחלון הברלינאי בחורף 1925. אך, גם כאן נלווית נימה תיאולוגית לאקט הקפיצה, כאשר האם מתוארת כמלאך המותיר מכתב על אדן החלון בטרם עולה השמימה. הטקסט המלווה מבהיר:

"תכופות […] הייתה פרנציסקה לוקחת את הילדה למיטתה ומספרת לה על החיים הנהדרים בשמים, בעולם הבא, שאליהם היא כה עורגת. היא נהגה לשאול את שרלוטה אם המחשבה שאמה תהפוך למלאך מכונף תשמח אותה. כן, שרלוטה אכן חשבה שזה יהיה נפלא, אולם ביקשה מאמה שלא תשכח להניח בשבילה מכתב – באופן אישי בדמות מלאך – על אדן החלון של שרלוטה, שיתאר כיצד באמת נראים הדברים שם למעלה."

 

השניות של נסיקה ונפילה, בהיבט הקיומי והתיאולוגי, שולל החיים ומאשרם ברמה הטרנסצנדנדטלית, מלווה את התרבות המערבית – במיתוסים (איקרוס, לוציפר), בספרות, באמנות –  מראשיתה ועד זמננו. בהתאם, גם האמנות הישראלית שבה ונדרשה לשניות זו: ציפורים מתו ונפלו (מרדכי ארדון, 1946), מטוסים איימו ליפול (משה ניניו, 1978), מלאכים נפלו ומתו (ציונה שמשי, 1980), ועוד. ב- 1961 צייר יוסל ברגנר סדרת ציורים של מלאכים שנפלו ארצה; ב- 1967 צייר אריה ארוך ציורי מלאך מרחף ומלאך צונח; ואילו ב- 1983 הציג יעקב דורצ'ין בגלריה "נעמי גבעון" בתל-אביב את תערוכתו הסביבתית "מלאך בנוף אירי" (האם כל אותם מלאכים רבים, שאין דורצ'ין חדל לעצבם, חלקם מאז 1979, בגרוטאות ברזל, בתחריטים וברישומים, אינם מלאכים שנפלו ומתו?).

 

כך, גם נושא דדאלוס-איקרוס, האב הבונה כנפיים לבנו, הנוסק לשמש, צונח ומתרסק – שב ומתגלה באמנות הישראלית: ב- 1961 צייר מרדכי ארדון את "נפילת איקרוס", ציור בו שרועה על האדמה בובת ילדה נטולת ראש, קשורה בחבל מסתלסל לעפיפון ענק (המורכב מ"קורים" וכתמים שחורים ממאירים), שצנח ממרומים ונתקע באדמה. ארדון, שיצירתו עומדת בסימן השואה, מבקר ביצירתו האלגורית את הטכנולוגיה המודרנית כהבטחת שווא "השכלתית" ל"אדם חדש". גם שמואל ב"ק גלגל את מיתוס דדאלוס-איקרוס אל המאה ה- 20, אל הטכנולוגיה והמדע המודרניים ואל השואה. בין ציוריו השונים העוסקים בנושא, נמצא את "דדאלוס ובן" מ- 1972, בו זקן מכונף בכנפי ברזל בוחן את בנו, העטוי במתקן רחיפה פרימיטיבי – כנפי ברזל, חגורות עור ומתקָן רגלי לכנף אחורית. לבֵן הבלתי צעיר, העגום והקרח, שלגופו רק תחתונים שאינם מכסים את מבושיו – נוכחות של אסיר מחנה ריכוז. ב- 1994 עיצבה עופרה צימבליסטה את "איקרוס" – דמות נער קרח ומכונף, יצוקה בפיברגלס ובשבבי ברזל.

 

זיקת ה"קופץ" לשואה מצאה ביטוי עז בעבודה רב-פיסולית שהציגה עופרה צימבליסטה ב- 2004 בתערוכת "בובה של תערוכה" ("זמן לאמנות", תל-אביב). במרפסות שבחזית הבניין התלת-קומתי של המוסד מיקמה האמנית למעלה מעשרים דמויות קפואות בגודל טבעי, כולן עירומות וקרחות, כולן יצוקות בפיברגלס ושבבי ברזל:

"המוני הדמויות העירומות, המתגודדות במרפסות, נראות כקורבנות שואה או כפליטיה, חלקן מסמנות בידיהן בשפת סימנים מסרים של 'בית', 'אהבה', 'אמת' וכו', כמי שעורגות לערכים הללו מתוך הידרם. במידה שהן מציגות מופע, מופען הוא פתיל של קרקס קיומי, אשליה הנרקמת על פני התהום."[5]

 

 

אלא, שבראש הבניין, סמוך למרכז הגג, התגלתה דמות אנונימית נוספת. הייתה זו דמותו של איש המרים רגלו על שפת החזית הפונה אל הרחוב, ידיו מונפות אף הן, והוא מתעתד להשליך את עצמו מטה. האיש הקופץ של צימבליסטה הֱחריף ומיצה את הסבל המגולם בשאר דמויותיה השותקות, גם כשהן מתנדנדות על רצועות בד באחת המרפסות. סבל קיומי וסבלות שואה תורגמו לדמותו של זה, שקפיצתו נעדרת כל אופטימיות טרנסצנדנטלית ותקוות לידה-מחדש תיאולוגית, כי אם כולה גאולה מייסורים.

 

תמצות דרמטי מצמרר ונורא-הוד לא פחות של ה"קפיצה" נמצא בעבודתה של סיגלית לנדאו מ- 1993 (אז, עדיין תלמידה ב"בצלאל") –  בובת שחיינית שראשה מתנפץ לקיר הבריכה ומתיז גם לכל עֵבר. שחייניתה של לנדאו קפצה זה עתה ממקפצתה אל מימי הבריכה: גופה הצעיר החטוב התמזג עם המים הקרירים באחדות של תואם ונועם, מעין שיבה לרחם, אלא שרגע השיא של "דחף המין" הוא רגע הדרמה של התנפצות הראש בקיר, רגע "דחף המוות". שקפיצתה של השחיינית עשויה להיראות גם כאקט של אלימות עצמית, ולבטח, מבחינת האמנית, עסקינן בשילוב מודע של ארוס ושל תנטוס, זיווג חוזר ביצירתה. זהו השידוך שבין יופי (מעין הפשטה אקספרסיוניסטית של התזת רסיסי הדם) ואסון נורא, המקבל ביצירת לנדאו צביון של שגב המאוחד עם קטסטרופה.  

 

קפיצה לבריכה כקפיצת מוות-חיים? ב- 2008 הציגה הצלמת, גליה גור-זאב, בגלריה של תיאטרון "תמונע" בתל-אביב את מיצב "בריכת השחיה". מאז 2004 שבה ונדרשה האמנית למוטיב המתרחצים בבריכה, אך הפעם מיצתה את אמירתה בהתקנת מקפצה בגובה הקיר, שעליה הציבה צילום בגודל טבעי של שחיין העומד לקפוץ. קפיצה אלגורית? שמהי קפיצה למים ממקום גבוה (והוסיפו: קפיצות בנג'י לתהומות) אם לא ביטוי (מודע או לא מודע) לתשוקת ריחוף ולהתגרות במוות, אולי אף הרצון לגעת בשולי אדרתו?

 

אני חוזר אל "הקופץ" של רונן סימן-טוב שמתחילת דברי: שכיחות הים והמדבר בציוריו אינה מאפשרת לנו להכריע לאן מזנק האיש מהצוק – לים או למדבר. אלא, שהריק המדברי החדגוני והאינסופי בציורים הללו, ומנגד, כמיהתן וחיפושיהן של הדמויות המיניאטוריות בציורי סימן-טוב אחר אות שמימי – כל אלה מאששים את פשר קפיצתו של האיש כזו ששורשיה בהכרה בריק ובשתיקה הטרנסצנדנטליות, ואולי – להפך – הקפיצה כניתור אל הרוחני, גילוי אמנותי נוסף לכמיהה האנושית שבמסורת הרוכב באופניים (במעלה גבעה) אל השמש – רישומו של מרסל דושאן מ- 1914 – והדיו בפסלונו המוזהב של גדעון גכטמן המשחזר את הרוכב, אך משחררו מהאדמה (שנות ה- 90?) ואולי גם ברוכב האופניים המכונף של מוטי מזרחי (1987).

 

אם כך, כלום "הקופץ" של סימן-טוב זינק השמימה? בציור זעיר שלו, בצבעי שמן על עץ, משנת 2010, "המודד" שמו, אנו פוגשים ב"אותו" איש זעיר, הניצב עתה על אותו ראש צוק אפור, אלא שבידיו מוט מדידה אנך והוא כמו מודד את האינסוף. זהו קרובו הרוחני של האיש עם האנך מסוף ספר "יחזקאל", המודד את מידות בית המקדש. לבטח, זהו אחיו הרוחני של האיש עם מוט המדידה, הניצב בקצה צוק גבוה וליד תיש כחול בציור הגואש והעיפרון של אברהם אופק משנת 1989, "האם אתה רואה מה שאני רואה?". האיש של אופק (הד לאמן בימיו האחרונים) בצלליתו האפורה הוא השעיר-לעזאזל, רגע בטרם יופל לתהום. אך, רגע הנפילה הוא גם רגע ההארה, הנרמז בציטוט המדרשי מפי אברהם אבינו ליצחק בנו בדרכם אל העקידה. הנופל, הקופץ, המזנק – כולם רואים.

 

 

 

 


[1]  וויקיפדיה: The jumping man.

[2]  גרסה ראשונה ב"סטודיו", מס' 119, נובמבר-דצמבר 2000; גרסה שנייה באנתולוגיה "יאיר גרבוז: רדימיידעלה", המדרשה, 2011.

[3]  שם, בתוך "יאיר גרבוז: רדימיידעלה", עמ' 72.

[4]  שם, שם.

[5]  גדעון עפרת, קטלוג "בובה של תערוכה", "זמן לאמנות", תל-אביב, 2004, עמ' 57.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: