מיידה האבן

             מ י י ד ה   ה א ב ן , או: אמנות ואינתיפדה

 בשנת 2001 הציג ציבי גבע במנהטן, בגלריה "אנינה נוזֵיי", את ציורי ה"בלטות" שלו תחת הכותרת: "ימי זעם". הציורים בצבעי השמן –  טקסטורות מופשטות של רסיסי אבן, שנוצקו לאריחי רצפות מהסוג הישראלי המוכר – הובנו על ידי ביקורת האמנות הניו-יורקית כייצוג אבנים המושלכות בידי מפגינים פלסטינאיים בהפגנות האינתיפאדה השנייה. קשה היה לביקורת הניו-יורקית לראות בציורים ביטוי של מתח בין דימוי דו-ממדי (לוקאלי, אכן) לבין הפשטה (הניזונה, בין השאר, מאסכולת ניו-יורק), מבלי להטעין את היצירות בתכנים ה"טלוויזיוניים" דאז, שהרבו לשדר מ"השטחים הכבושים" תמונות של מיידי אבנים בכוחות צה"ל. אי הבנת מושג ה"בלטה" (ביחד עם הנטייה העיתונאית השטחית לתרגמו לשם מחנה הפליטים, "בלטה") היה חלק מהחטאת משמעותם של ציורי צ.גבע מהרגע בו יצאו את גבולות הארץ. לא פחות מהדגמת הקושי הקבוע אליו נקלעת האמנות הישראלית כשהיא חורגת מה"כאן", המקרה הנדון ממחיש את קושי הנזילות של איתור הדי האינתיפאדות באמנות הישראלית.

 מאז שנות ה- 70 המאוחרות נקטו מספר אמנים ישראליים צעירים בעמדת ההזדהות עם העם הפלסטינאי הכבוש ואפילו עם אנשי טרור. נטייתה ההיסטורית הקבועה של האמנות הישראלית לצד שמאל של המפה הפוליטית, ובמיוחד מאז ראשית שנות ה- 70 (וההקצנה האמנותית-פוליטית שבשלהי אותו עשור, וראה מיצגים רדיקליים ב- 1976 וב- 1979 בבית-האמנים בתל-אביב) אחראיות לכך, שיורם קופרמינץ, תלמיד שנה ד' ב"בצלאל", הציג ב- 1977 עבודת גמר של תרשים או מפה מאולתרת של בית-ספר, חדריו ומסדרונותיו, מעין הדרכה לטרוריסטים ערביים המבקשים לתקוף את המוסד. בעבודת גמר פרובוקטיבית אחרת של חברו למחזור, מנחם חיימוביץ', הושלכו בידי האמן הצעיר "בקבוקי מולוטוב" מאולתרים על בובות דו-ממדיות של "חברי ממשלה".  ב- 1981 עיצב ציבי גבע במסגרת תערוכת "רוח אחרת" במוזיאון תל-אביב קיר גראפיטי פרימיטיביסטי-"עממי" של דימויי לביאות פצועות (במסורת התבליט האשורי מארמון אשורבניפל בנינווה), עמודי גדר (או גבול) עקורים, "מחרוזת" של שברי אבנים על תייל-בניין, תגזיר של מסגד וגרוטאות – כאשר כל הסביבה הזו גם יחד נראתה כמרחב מחאה פלסטינאי. ב- 1988יצר אסף בן-צבי אובייקטים אסמבלאז'יים קטנים, המאגדים יחד יתד ברזל, כפיסי עץ, פיסת פח זעירה ועליה ציור פרימיטיביסטי של שמש, ועוד – וכמו אילתר יצירה של ילד פלסטינאי מחומרי מצאי במחנה פליטים. עתה, כבר הגיב בן-צבי, וכמוהו מספר אמנים ישראליים נוספים, לאינתיפאדה הראשונה. אחד מאלה היה אבישי אייל, אז חבר בקבוצת "רגע" ומי שכבר ב- 1982 הציג בגלריה "תת-רמה" בתל-אביב את תערוכת "כלב ערבי", ובה גם רוגטקות להצלפת אבנים:

"הציור 'התשיעי בדצמבר' […] נוצר לתערוכה בגלריה 'רגע', שארגַנו לציון שנה לאינתיפאדה בדצמבר 1988. יש בו דימויים הלקוחים מתצלומים שגזרתי מהעיתון ממש יום הראשון או בשבוע הראשון של האינתיפאדה, בדצמבר 1987. היה לי ברור אז לחלוטין, שקורה משהו חדש שמשנה לגמרי את התמונה הפוליטית, מפני שבשירות המילואים האחרון שלי בחברון ראיתי שמדכאים אוכלוסייה של עיר גדולה, ותהיתי איך הם לא מתקוממים. […] ראינו את האינתיפאדה מתרחשת לנו מול העיניים, זה היה מאד ברור כבר אז. המילואים חינכו אותי היטב."[1] 

 

הציור "התשיעי בדצמבר" (אקריליק על בד, 140X200 ס"מ) מייצג בשפה ריאליסטית הנגועה באקספרסיוניזם ובגוונים שחורים-אפורים-לבנים – גוון "דוקומנטארי" – מיידי אבנים כנגד חיילים (הנראים כצלליות בלבד) ושטח זרוע כולו באבנים.

החלום האוריינטליסטי המתוק של עליות שנייה ושלישית – על ערביו היפים והחייכניים הנושאים פרח או זר פרחים למתיישבים היהודיים – נגוז עוד ב- 1929 ב"פרעות חברון", וציוני הדרך של התדרדרותו סומנו באמנות הישראלית פעם אחר פעם: ב- 1953 בקירוב שב מרסל ינקו וצייר את תושבי עין-חוד נוטשים את כפרם (ב- 1948); ואילו "בחצר בית המקדש השלישי", ציורו של נפתלי בזם מ- 1957 (אוסף מוזיאון תל-אביב), הגיב בקינה חזותית סמלית לטבח כפר-קאסם מ- 1956. אמת, בשנות ה- 80-70, קברי-שייח קסמו ליצחק דנציגר ולפוסעים בחלק ממשעוליו (יגאל תומרקין, שוקי בורקובסקי, מיכה לורי), אך, באותה עת, הרמוניה ישראלית-פלסטינאית כבר התגלגלה לאוטופיה, בין אם ב"עבודות האדמה" הסביבתיות שנוצרו בקיץ 1972 על ידי אמני "מבצע מצר-מיסר", ובין אם בקיר הטראסה שבנו גבי (קלזמר) ושרון (קרן) במוזיאון ישראל, קיץ 1975, ביחד עם פועל ערבי. בביאנאלה בוונציה, 1976, עדיין הציג דני קרוון סביבה מינימליסטית אוטופיסטית בנושא השלום המיוחל; אך, כאשר משה גרשוני השמיע מעל גג מוזיאון ישראל כמואזין את השיר "יד ענוגה", הוא שר שיר אהבה ציוני-מזרחי, שלא במקרה נלווה לו, תוך ארבע שנים, דיווח עיתונאי על התעמרות מתנחלים בפלסטינאי.

אכן, שלהי שנות ה- 70, ביטאו את היפוך האוטופיה לדיסטופיה. ב- 1978 יאיר גרבוז עדיין ביכר אירוניה על אגרסיה כשצייר את "צַיֵיר, למשל, ערבי"; וכמוהו, שמר מיכאל קובנר על "עידון" פרוידיאני כשצייר ב- 1980 את ציורי "בתים בעזה" בגוונים אידיליים. אך, כאמור, יותר ויותר, מצאו אמנים צעירים את עצמם מזדהים ביצירותיהם עם הצד הכבוש והמדוכא, העם הפלסטינאי. הם לא היו חריגים בישראל: עוד ב"חיוך הגדי" מ- 1983 מיקם דוד גרוסמן את גיבורו הישראלי במערתו של פלסטינאי קשיש. וב- 1994, בהתייחסו למחזות ישראליים שנקטו אף הם את הצד הפלסטינאי, כתב אברהם עוז:

"…בלטו בעכו בין השנים 1992-1990 לפחות שתי הצגות שהעמידו במרכזן את ייצוג האינתיפאדה: 'רעולים' מאת אילן חצור ו'עָביר' מאת חגית יערי. שני המחזות משקפים אסטרטגיה תיאטרונית חדשה, ניסיון ישראלי לדבר במישרין 'מתוך' הסובייקט הפלסטיני, תוך התקת המיקום הנרטיבי אל מיגרשם הטריטוריאלי של הפלסטינאים וראיית הנכבשים כבעלי שיוך מוחשי לאדמתם: שהרי עד כה התייצבה מציאות הכיבוש בתחומי ישראל, או במקרים נדירים בהתנחלויות הישראליות ('חבלי-משיח' של מוטי לרנר), כשמציאותו השולית למדי של ה'אחר' נגזרת מן השיח הישראלי-ציוני. 'רעולים' לבש מתכונת סימטרית של 'מחזה בעיה' שבמרכזו שתי החלופות הפוליטיות הקוטביות, העומדות בפני שני אחים פלסטינים בגדה המערבית הבוערת באינתיפאדה, כשהאחד בוחר בהשלמה פאסיבית עם שלטונות הכיבוש הישראלי, והשני בוחר בהצטרפות ל'וועדות ההלם' האקטיביסטיות […]. המחזה 'עביר', הכתוב לחמש נשים, עוקב אחר תהליך התבגרותה של אישה פלסטינית צעירה המנסה לנווט את דרכה בגדה המערבית של ימי האינתיפאדה בין שמירה על תא משפחתי לבין עצמאותה"[2]

לקראת תערוכת "שמאל ימין", שאצרה אריאלה אזולאי ב"בוגרשוב" עם דגש על צילום, פורסמו דפי מאמר שכתבו האוצרת ובן-זוגה, עדי אופיר ובהם קראנו:

"…באותה שנה בה ויתר דייויד ריב על שימוש בתצלומי אינתיפאדה, פרסם איתמר לוי את ספרו ["אותיות השמש אותיות הירח", 1991/ ג.ע], שמבוסס ברובו על תצלומים כאלה. כשבציור ריב נאלץ כבר להחליף אסטרטגיה – פירוק השפה לאותיות המרכיבות אותה ועיבוד של תצלומי עיתונות – מתחיל איתמר לוי לנקוט באותה אסטרטגיה עצמה, אבל בפרוזה. […] ב'אותיות המש אותיות הירח' הכול מופיע כפי שהוא מופיע לעיניו של המספר, ג'עפר עומר אסמאיל זקות, נער פלסטינאי בן 12 שאינו יודע קרוא וכתוב. הכול מופיע בתמונות: מעצר שרודף מעצר (אלכס ליבק), יריד של כובעים ביום חף מעוצר (ירון קמינסקי), ילד שהפכוהו למגן חי מפני מיידי אבנים (דניאל כהן), שרידים מגוונים של בתים מפוצצים (אורי שטיין, משה שי), צבא ההגנה לישראל נגד חבית מתגלגלת במורד סמטה (דניאל כהן, ירון קמינסקי), […] מוקיון שביקש להבהיל את הצבא בפנים מאופרות וידי ג'ונגלר ריקות (מיקי קרצמן), הצבא שירה בו (משה שי), הנערה שהתאהבה בו והחברים שהפכוהו לקדוש (אורי שטיין). איתמר לוי הוא ארכיונאי בעיתון 'חדשות'. הוא ראה את האינתיפאדה כשמיין את התמונות שהתקבלו יום יום מצלמי העיתון."

 

למותר לציין: השמות המודגשים בסוגריים מייצגים צלמים שצילמו את תמונות האינתיפאדה הראשונה ואשר שימשו, הן את איתמר לוי בספרו והן את התערוכה ב"בוגרשוב".

 

באותה שנה בה הופיע "אותיות השמש אותיות הירח", 1991, ראה אור באותה הוצאת ספרים ("כתר", סדרת "צד התפר") ספרו של יצחק בן-נר, "תעתועון". ארבעה ישראלים, נקלעו להתרחשויות האינתיפאדה, מספרים סיפורם בארבעה מונולוגים: הולי צידון – חייל בשירות סדיר, עודד צידון – אביו, רופא שאיבד את אשתו בפעולת טרור, חרול – איש שירותי הביטחון ומישל סחטוט – עוד חייל בשירות סדיר. הנה קטע קצר מהרומן:

"מאחת הכניסות של הבית שממול יצאו שלושה אנשי טלוויזיה אמריקנים, שירדו מהגג שמה, עם מצלמה ביד של הצלם הבלונדי וציוד-קול וכזה, ואחריהם ירדו המון נשים וילדים כאלה ורעש וצרחות, והשבאבניקס, שהתאספו מה כולם שוב, ראו את הטלוויזיה והתחילו לעשות וי כזה באצבעות ולצעוק בי.אל.או, בי.אל.או. ובדם ואש נשחרר את פלסטין, ולונג ליו די בובולר פרונט, שזה החזית העממית, אנא עארף, והצלם הטמבל צילם אותם כמו משוגע, אותם ואת הארבעה שחטפו מכות. הדוקר ההוא שכב שמה על הגב, הבטן שלו עולה ויורדת וכולו מלא דם, […] אישה ערביה אחת שמנה, צועקת בכזה להט, עמדה שמה וצרחה מהו בהתייפחויות כאלה והראתה עלינו, והצלם והאחרים מיהרו אליה והתחילו לצלם ולהקליט…"[2]

 

אכן, לא מעט עסקו אמני התקופה בהיבט הפיקטיבי – בהתחפשות, בדימוי – שהתנגש בדם ואש ותימרות העשן של האינתיפאדה. שהרי, זו התקופה בה חוגגת האידיאה של הסימולציה את ניצחונה במחשבה הפריזאית (המחלחלת ארצה) וזו התקופה בה גם מלחמת המפרץ מ- 1991 נערכת בחלקה הגדול בין מסכי הצג של משגרי הטילים לבין מסכי הצג של הטלוויזיות. ובין לבין, ההתחפשויות של המסתערבים.

 

אם כן, כיצד הגיבו אמני ישראל לאותן שנים אלימות של התקוממות פלסטינית עממית? לבד מדימויי אסון (דוגמת האש שבוערת ברקע נופיו הירושלמיים של נפתלי בזם בתחילת שנות ה- 90; או האש הבוערת מאחורי נער עירום עם עיניים לוטות – ציורה של פמלה לוי מ- 1989, "אלגוריית אינתיפאדה"; או דימויי מעצר והשלכת אבנים לצד עופות טרף שחורים בציורים של אורי ליפשיץ מ- 2006-2002 הקרויים "אינתיפאדה". בהקשר אחרון זה יצוין ציור זורק האבן שצייר ליפשיץ ב- 2006 לרקע עץ שסביבו כרוך הנחש מגן-עדן…) – לבד מכל אלה, בולטת הנקיטה החוזרת בדימוי של יידוי האבנים:

 

בשלהי שנות ה- 80, לרקע האינתיפאדה הראשונה, כבר פעלה בדרום תל-אביב קבוצת "רגע" (דוד ריב, דוד וקשטיין, אסד עזי, אבישי אייל, יורם קופרמינץ). היה זה דוד ריב שפעל ב- 1987 לארגן 67 אמנים ישראליים ופלסטינאיים להפקה משותפת של תיק 67 הדפסים מחאתיים תחת הכותרת "די לכיבוש". אחד מאלה, הדפס בשחור-לבן של יצחק ליבנה, שימש גם כעטיפה לתיק ההדפסים וייצג פלסטינאי מיידה אבן. כדרכו באותה עת, ברא ליבנה את הדימוי הפיגורטיבי כמעשה להטים מתוך  תנועת מכחול מופשטת ומהירה ומתוך ערעור על הדיכוטומיה בין המימטי לבין הטקסטורה המופשטת.

ב- 1988 צייר דוד ריב את סדרת "תל-אביב/עזה", בה עימת/זיווג סצנות כיבוש  – מעצרים, הרס בתים וכו' – עם שגרת חיים תל-אביבית (את שורשי סדרה זו נאתר עוד בתערוכת היחיד שהציג ריב ב- 1983 ב"הלנה רובינשטיין", ובה שיבץ בין ציוריו הפוסט-דוקומנטריים שבשחור-לבן פסים רב-צבעוניים, דמויי אותות-קרב, שבסימן דגל אש"ף). ציורו של ריב, "ילד מיידה אבן", אקריליק על בד, צויר ב- 1988: מכחול בוטה תרגם לבד צילום של ילד פלסטינאי משליך אבן (הצלם: מיקי קרצמן). הרישום השחור של הילד הודגש על ידי רקע שחור, כאשר אלפבי"ת עברי הודפס במכחול שחור בראש הציור לרוחבו בבחינת פרספקטיבה עברית והזמנה לבחינה מחודשת של הנרטיב הישראלי. דמותו של הילד חזיתית וקרובה: הילד מיידה את האבן בנו, הצופים היהודיים.

מוטיב "מיידה האבן" חצה את גבולות המחנות האמנותיים והדורות. בהתייחסה לציורים לא מעטים של רות שלוס, הציירת הריאליסטית המגויסת והוותיקה, דוגמת "ילד עם רוגטקה" (אקריליק על נייר, 2000), כתבה טלי תמיר:

          "האינתיפאדה הראשונה, ב- 1987, זכתה להד חזק בעבודתה של שלוס. בעקבות האירועים הבוערים נטשה את שדה הקרב (מלחמת המעמדות/ ג.ע) והחלה להאיר את גיבורי המרי הפלסטיני: ילדי הרוגטקות וזורקי האבנים. שלוס ציירה סדרת רישומים גדולה של ילדי האינתיפאדה, בתנוחות זריקה והעפה של אבנים. מיומנויות הרישום שלה נענות ברישומים אלה לאתגר הגופני-אנטומי של התנועה החדה והסיבובית בחלל,  והיא מותחת את הזרוע הזורקת לאורך מצע הרישום, כחץ שעף מקשת. שלוס העניקה לזורקי האבנים מעמד של איקון הממצה את האירוע כולו. ממש כשם שדוד הנער הפך לסמל במלחמתו בגוליית הפלישתי, שוב ושוב חוזרת שלוס על אותו מוטיב, בו נשזרים נעורים ואנרגיה גופנית בזעם וחוסר אונים."[3]

 

הדימוי של הנער הפלסטינאי המיידה אבנים הפך לתמונה שגורה בדיווחי הטלוויזיה הישראלית ובצילומי העיתונות של צלמים דוגמת אלכס ליבק ("חייל ישראלי עוצר ילד פלסטיני בשכם", 1988) או פאבל וולברג ("חיילים ישראליים מפזרים הפגנה פלסטינאית", 2000). ב- 1990 אצרה הצלמת, עליזה אורבך, בתיאטרון "החאן" הירושלמי תערוכה קבוצתית בשם "האָלַה" ובה עדויות חזותיות קשות אודות ההתרחשויות ב"שטחים". באותה עת כבר נטל הצילום העיתונאי את שרביט הדימוי החזותי של אירועי הזמן והמקום (כמתועד בספרה של אריאלה אזולאי, "מעשה מדינה: היסטוריה מצולמת של הכיבוש 2007-1967", אתגר, תל-אביב, 2008).  ניתן לומר, שדימוי מיידה האבן היה לאיקון-על של המרי הפלסטינאי, איקון שעורר תגובות רגשיות עזות (לכאן או לשם) בקרב ישראליים, בהם אמנים. כך, ישראל רבינוביץ, אמן שבגר את "בצלאל" בתחילת שנות ה- 80, ברא ב- 1990 את פסליו האסמבלאז'יים מתוך חומרי קו התפר הירושלמי הטעון שבין חורבות שכונת-ממילא לבין העיר העתיקה. כאן, בסמוך לשער יפו, הוא ליקט את רסיסי השרידים ששימשו לו לפסליו. באותם ימים ממש בהם הושלכו אבנים מתוך רחבת הר-הבית אל עבר רחבת הכותל-המערבי, יצר רבינוביץ את פסלו, "עת לטעת…עת להשליך אבנים", יצירה הזרועה בחרצני זיתים בבחינת "חצצים" אחרים וכמעין קמע להפיכתן המאגית של אבנים לפרי השפע והשלום, קמע להבטחת ה"עת לטעת".

1990 הייתה השנה בה גם יצר ארנון בן-דוד הדפס צילומי קטן, שבחלקו העליון הודפסו האותיות PLO, בעוד בחלקו התחתון הודפסה האות ה'. בן-דוד הציע משוואה אירונית ופרובוקטיבית בין לאומנות פלסטינאית לבין לאומנות יהודית-דתית, וזאת לרקע העצמת התחושות הלאומניות בישראל של ימי האינתיפאדה הראשונה. שנת 1990 הייתה גם השנה בה צייר נפתלי גולומב ציורים מופשטים על בדים וכדים, שאותם גדש האמן בטקסטים ובאנליזות פילוסופיות בנושאי טיפולים משפטיים בשוברי ידיים ורגליים וירי במפגינים. התערוכה הוצגה בבית-האמנים בירושלים והיא נפתחה על ידי פרופ' ישעיהו לייבוביץ. עדיין ב- 1995, כשהציגה סיגלית לנדאו את תערוכתה, "הר הבית", במוזיאון ישראל, היא תלתה מהתקרה מבנה דמוי עין, ש"אישונו" תוף-מרים גדול. אלא, שלא עור נמתח על ה"תוף", כי אם לוח עגול של זכוכית מנופצת. המבקרים בתערוכה הוזמנו ל ידי האמנית ללקט אבני חצץ מגן-הפסלים הסמוך ולידות אותן על ה"עין". יידוי זה של אבנים קושר במפורש על ידי לנדאו עם אבני האינתיפאדה הראשונה.

אך, הייתה זו האינתיפדאה השנייה, שפרצה ב- 2000 ותבעה דם רב משני העמים הנצים, שהותירה חותמה המוקצן באמנות הישראלית.

זמן לא רב בטרם פרוץ "אינתיפאדת הר הבית", הציג דני קרוון ב- 1997 תערוכת יחיד במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן. אחד מחללי המוזיאון הוקף ביריעות מתכתיות דמויות ראי ורצפתו נזרעה בהמוני אבנים קטנות (שהוכפלו בבבואות הסובבות). כמו היה החלל מרחב אינתיפאדה שלאחר-מעשה. אך, האמפטיה עם מדוכאי הכיבוש הפכה לתמונות דמים ביצירות שנוצרות בישראל בשנים 2002-2001. ציורי "ערב החורבן", שהציג אבנר בן-גל בגלריה "טל אסתר" התל-אביבית ב- 2001, הציתו אש על דיונות ובמבני דיור. ציורי דוד ריב מ- 2001 כללו קבוצה "עליזה" שייצגה פצצות צבעוניות (דמויות דגים) הצונחות משמים מתחת לכתובת "אריק אוכל ילדים". באותה שנה יצרה דינה שנהב את ציור ה"פסיפס" הענק (קוביות ספוג המירו את קוביות האבן) – "סוף המשחק" , 240X300 ס"מ, בו יוצג עימות אלים בין חיילים ישראלים ואזרחים פלסטינים. בין אלה, ולרקע אש ודגל פלסטין, בלטו שניים לבושי ג'ינס ומעילי עור שחורים, האחד מידה אבן בידו והשני מידה ברוגטקה. בין 2004-2202 צייר אורי ליפשיץ שורת ציורים גדולי-מידות תחת הכותרת "אינתיפאדה", בהם נראו צעירים פלסטינאים מיידים אבנים מלווים בציפורי טרף שחורים, או נעוצי חניתות, ועוד. פנחס כהן גן צייר ב- 2002 את סדרת הציורים "אדמה-דם" (עם דמות נסה ותבנית יישוב כפרי על רקע אדום). אבנר כץ צייר ב- 2002 סדרת ציורי אצטרובלים עם יד אוחזת מגל: האצטרובלים (הנדמים-משהו לראשי אדם) כסמל כמישה וחידלון של התרוקנות זרעים, ומעליהם היד – ידו של מר-מוות – נוצרו בהשראת המועקות של ימי הרצח והדם של האינתיפאדה השנייה. איבן שוובל צייר באותה שנה ציורים בנושא "טרור בכיכר ציון", בהם שילב צבעי שמן ותחריט ובהם ייצג גופות שכובות בכיכר עם פיצוץ מחריד ולהבה גדולה ברקע. ב- 2002 הציגה כרמית גיא בתערוכת הגמר של "המדרשה" מבנה-צנרת מינימליסטי של תפנים-אוטובוס המאזכר שלדי אוטובוסים שלאחר פיצוצם (פסלה של גיא יוצג גם בביאנאלה בוונציה ב- 2003). אך, היה זה מיצב "הארץ" של סיגלית לנדאו, שהוצג ב- 2002 בגלריה "אלון שגב" התל-אביבית, שהמחיש יותר מכל, ולו בדרך אלגורית, את מציאות הדמים של אותם ימים: במלאת שנתיים ל"אינתיפאדת אל-אקצה", בנתה לנדאו "טָבּלו" של גג תל-אביבי טיפוסי, בו מתנהל מעין מפעל לייצור "מיץ" אדום והמופעל בידי שלוש דמויות מדממות, דקיקות אך מונומנטאליות, המנושלות כולן מעורן. סביבת הגג של לנדאו הייתה מופע אימים שטוף דם (ה"מיץ"), מופע זוועה תיאטרלי, שחומרי הגלם שלו היו בעיקר עיתוני "הארץ", שנאגרו על ידי האמנית במהלך חודשי האינתיפאדה בטרם הפכו לעיסת "פָפּייֶה מָאשֶה". אחת הדמויות, "הארכיבר", רכנה מעל מחברת פתוחה ובה רשימות ידניות של סיכומי ישיבות ממשלת ישראל במהלך אירועים הימים ההם.

אך, מה אירע לאיקונה של מיידה האבנים? ב- 2002 הציג יהושע נוישטיין לראשונה את עבודתו הסביבתית, "להפיץ את הפחד" (“Fanning the Fear”): מפת אמריקה בשפה הערבית מכסה את רצפת האולם. עליה זרועות "אבנים" העשויות מ"פָפּייֶה מָאשֶה" (וורודות, העשויות מעיתוני "פיינשל טיימס" האמריקני; אפורות מעיתוני "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" הישראליים; לבָנות מעיתוני "אל-אהרם" ו"אל-חייאט" הערביים). מעל המפה תלוי מאוורר המסתובב לאטו ובדרכו המונוטונית מטיל צללים סמכותיים ואימתניים על המפה ועל קיר סמוך. צלצולי תקשורת-מודֶם מתערבבים בצלילים מוזיקליים אמריקאים (מהסרט "הטוב, הרע והמכוער") וערביים. תרבות המערב משולבת בתרבות המזרח, כאשר הדומיננטיות האמריקאית האימפריאליסטית נכבשה על ידי השפה הערבית של המפה. עבודתו של נוישטיין מיזגה אפוא חרדה אמריקאית (האופיינית לימים שלאחר ה- 11 בספטבר 2000) מפני הפונדומנטליזם המוסלמי הגואה ביחד עם הדים להתקוממות הפלסטינאית בשטחים הכבושים. אבני הנייר "הושלכו" אל עבר אמריקה בבחינת הרחבת המחאה מהכובש הישראלי אל נותן החסות האמריקאי.

באותה שנה, 2002, צייר יוסף קריספל לפחות שני ציורים של מיידה אבנים. כשהוא נתון תחת השפעתו העזה של לוק טוימנס, הצייר הבלגי (יליד 1958), צייר קריספל את דמות המיידה בגוונים אפרפרים דהויים. הדימוי התבסס על צילום עיתונות, ומבחינה זו, ציורו של קריספל היה עקיבה, זיכרון של מקור נעדר, ולא לחינם רוח של אבל נסוכה על מיידה האבנים שלו בדיון הגוונים החיוורים ותחושת ה"חולניות", שלא לומר "רוח רפאים". מכאן, שלמועקה הקשורה בטרגדיה של הקונפליקט המזרח-תיכוני נלוותה עתה מורבידיות הנגזרת מהגורל הסימני של הצייר בשנות האלפיים.

ב- 2004 הציגה תמר גטר בגלריה "גורדון" בתל-אביב ציור ועבודת וידיאו, בה נראתה נערה היורה אבן ברוגטקה (קטע מסרט קרטה). הנערה הלוחמת, סינית במקורה, מכוונת את הקלע ואת אבן-הקלע אל מחוץ לפריים, והגם שעיקר עניינה של האמנית היה  בהתכוונות לפעולה (אנלוגיה בין התכוונות הקליעה של הנערה לבין התכוונותה של גטר כאמנית), קשה היה שלא לייחס לנערת הרוגטקה זהות פלשתינאית (כפי, שאכן, ייחסה גליה יהב בשיחה עם גטר שפורסמה ב"טיים-אאוט", תל-אביב בנובמבר אותה שנה). תמר גטר עצמה הודתה בחצי פה: "…הסצנה של הווידיאו ידועה לכולנו מראש, לפני הצפייה. היא מוכרת מכל סיפור אפשרי: דוד וגוליית, וגם האינתיפדה." בסרטון וידיאו קצר שיצרה ב- 2005, "אבן" שמו, הקפיאה תמר גטר דמות של ילד המיידה אבן (תוך שהתערבה בתמונה על ידי התקה מזערית של שיחים ונוף שממול לילד).

חרף ההקצנה בדימויים ובמסר לרקע שתי האינתיפאדות, דומה שרוח ההדמיה הפוסט-מודרנית חלחלה אף היא לחלק מהיצירות הנדונות. כי ציורי ה"מסתערבים", שהציג ארנון בן-דוד ב- 1994 בגלריה "שלוש" התל-אביבית, או ציורי מרקעי הטלוויזיה שצייר דוד ריב בתחילת שנות האלפיים, או התיאטרליות והתפאורתיות של יצירת סיגלית לנדאו, או דמות "רעול-הפנים" שציירה דגנית ברסט ב- 1992 (המחבל רעול הפנים מופיע ביצירותיה של דגנית ברסט מאז 1987. מקורו בפרט שהגדילה ברסט מתוך התצלום של חטיפת מטוס TWA , שהתפרסם בעיתון טיימס ב־1985. חלקו העליון של הברדס יוצר צורה דמוית קרניים שטנית)  ואפילו ה"טרוריסט" הרעול של ארז ישראלי מ- 2007 (יציקת אפוקסי ושלושה פוחלצי יונים) – כל אלה הפנו את תשומת לבנו אל כוחה המניפולטיבי האלים של ה"מסכה" ושל הסתרת המציאות. הדמיה זו שבתוככי הפוליטי מצאה ביטוי מקביל בספריהם הנ"ל מ- 1991 של איתמר לוי, "אותיות השמש אותיות הירח" (הפותח בהתחפשותם של ילדי מחנה פליטים פלסטינאיים היוצאים בימי האינתיפדה להפגין נגד חיילים ישראליים) ויצחק בן-נר, "תעתועון" (תיאור צוות הטלוויזיה האמריקאי המתעד הפגנת אינתיפאדה אלימה ו"מתדלק" אותה במו נוכחותו). ואפשר שגם מקרהו הנ"ל של יוסף קריספל הולם את הנטען בשורות אלו.

בשנת 2006 צייר אורי ליפשיץ ציור רחב-יריעה (146X200 ס"מ) בשם "זורק האבן": מעל ערימת אבנים מצולמת הצמיח דמות נער המיידה אבן, גופו וראשו נטויים אחורנית, זרועויתו פרושות/מונפות. הנער (במקור, צילום שהועבר לבד וטופל במכחול חופשי) נראה גם כגיבורו של ציור דתי, בבחינת מי שעולה השמימה, או לפחות, מתמסר התמסרות אמונית לאב שמימי. מכחול מופשט וספונטאני משרבט דינאמיקה של עשן ופיח סביב הנער, דבר המחזק את נוכחותה הכמו-דתית של הדמות.

 

 


[1] אברהם עוז, "אדנות כמושא וכמוקש", "עתה", מס' 1, אביב, 1994, עמ' 30.

[2] יצחק בן-נר, "תעתועון", כתר, צד התפר, תל אביב, 1991, עמ' 37-36

 [1]  בשיחה עם ענת גטניו, קטלוג תערוכת "אבישי אייל: דאבל תרי-עשר", המרכז האקדמי ויצ"ו, חיפה, 2011, עמ' 68.

[2]  אברהם עוז, "אדנות כמושא וכמוקש", "עתה", מס' 1, אביב 1994, עמ' 30.

[3]  טלי תמיר, "רות שלוס", המשכן לאמנות, עין-חרוד, 2006, עמ' 82-81.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: