מיצב הבובות העירומות הנושמות מ- 1968

יהודה בן-יהודה של המחצית השנייה של שנות ה- 60 הפך מעורב ואהוד בבוהמה התל-אביבית. עם הצייר, אורי ליפשיץ (שיצר מספר תחריטים פיגורטיביים אקספרסיוניסטיים של בן-יהודה היושב ומצייר)[1], ועם הסופר והפסל, עמוס קינן, וחבר נוסף, גזי, הוא הקים בסמוך ל"הבימה" את מועדון "הצוללת הצהובה" ודאג לצבוע את כל קירותיו בצהוב. המועדון הפך, מיד עם היווסדו, למעוז בוהמי, ששימש גם מטֶה לריבים וחיכוכים בכיכובו של בן-יהודה (סופו שהמועדון הועלה באש). היה זה אך טבעי שיוזמן להציג ב"סלון הסתיו", שאורגן, דה פקטו, בידי אמנים תל-אביביים צעירים, ילידי שנות ה- 30, בני דורו. 

 

כדרכו מאז 1965, גם "סלון הסתיו" של 1968 נערך ב"ביתן הלנה רובינשטיין" (סניף של מוזיאון תל-אביב), כשהוא מרכז בעיקר קבוצה של אמנים צעירים אוונגרדיים המתנסים בצורות וחומרים חדשניים. בקטלוג התערוכה הקבוצתית ציין חיים גמזו, מנהל המוזיאון:

"גם הפעם כוונתנו היא לרכז במפגן אמנותי משותף אמנים שלהם נטייה להתנסות במגמות חדשות שיש בהן מן התחושה בת-זמננו על כל הסיכונים שבניסיונות כאלה, אך גם על כל התקוות המתלוות אליהם. […] למרות ההתקדמות היוצאת מן הכלל באמצעי הקומוניקציה בעולם כולו עדיין מגיעים אלינו באיחור מצער הדו או השלכתו של אקספרימנט אמנותי באירופה או באמריקה. המגמות או הזרמים שרנו להם זכות-אזרח במרכזי האמנות השונים, מוצאים אצלנו לעתים, חסידיהם כשחלוצי האסכולות הללו בחו"ל מרגישים כבר ליאות מסוימת מחידושיהם הם."

 

הסלחנות הפטרונית המסוימת, העולה מדבריו של גמזו בנושא החדשנות של אמני ה"סאלון", רמזה, מן הסתם, גם לעבודתו של יהודה בן-יהודה ולזיקתה העזה ליציקות הגוף שיצק בגבס אמן ה"פופ-ארט" האמריקאי, ג'ורג' סיגל, במיצביו הקיומיים הניכוריים, או לדמויות ההיפר-ריאליסטיות שיצק (בפוליאסטר, פיברגלאס ועוד) אדוארד קינהולץ, האמריקאי, במיצביו החברתיים-פוליטיים הביקורתיים (דוגמת "הפלה" – 1966, או "תאונה" – 1967). בישראל של השנים 1968-1965 כבר נודעו פסליו היצוקים בברונזה של יגאל תומרקין, כגון "גנגסטרים" (1965), "דיוקן האמן כלוחם צעיר" (1966), "הוא הלך בשדות" (1967), "התקופה היפה" ו"ז'אן ד'ארק" ( 2 פסלים מ- 1967), "חתשפסות" (1968-1967), "דונה אידיאלה" (1968), "אסטרו-דוגמנים" (1969-1968), ועוד. כשלא יצק את פני עצמו וגפיו, הירבה תומרקין לצקת את גופן של דוגמניות תל-אביביות, בהן הלית קתמור.  מכל הבחינות הללו, עצם הצגת יציקות של בני אדם חיים ב"סאלון הסתיו" של 1968 – לא היה בה משום חידוש מרעיש. באותו הקשר, יוזכרו גם הדמויות ההיפר-ריאליסטיות שיצק דווין האנסון, האמריקאי, בפיברגלאס ובוויניל (גם צָבע והלביש את הדמויות היצוקות) מאז שנת 1966. המוקדמות שבין אלה, נדגיש, רוכזו יחד ב- tableaux המייצגים מצבים ברוטאליים ואלימים.

 

באשר ליהודה בן-יהודה עצמו, יצוינו גלויות שנמצאו בעיזבונו ועליהן צילומי ה"גופות" היצוקות מפומפיי, או תבליטי אבן ארוטיים ממקדשי חאג'וראו שבהודו ואף תבליטי אבן רנסנסיים של לוקא דלה רוביָיה. ספק אם בן-יהודה עסק במחקר השוואתי היסטורי בטרם פנה ליציקותיו בגבס ובגומי, אך ברור שהצילומים הנ"ל מעידים על ההקשרים ההיסטוריים המורכבים של מוות, ארוס ומיתוס – להם היה בן-יהודה מודע בכל הקשור לפרויקט הבובות שלו. חשובה אפוא עדותו של הבן, רפי:

"הוא (י.בן-יהודה) חש שעבודתו מסוף שנות ה- 60 וראשית ה- 70 לא הובנה כראוי. הציורים בשחור-לבן ופסלי הלָטֶקס שלו הושפעו מהתבוננות בהמונים ומביקורו בפומפיי ששימש השראה לפסלים."[2]

 

דף מתקפל גדול (למעשה, כרזה מתקפלת), שבן-יהודה הדפיס לרגל תצוגת הבובות, לא היה אלא מקבץ צילומים (שחור-לבן) מחריד-שואתי של "גופות"-גומי (שצילמה כריסטינה, רעייתו), שמתחתן נכתב: "יהודה בן-יהודה מציג במסגרת תערוכת הסתיו במוזיאון תל-אביב, ביתן ה.רובינשטיין, אוקטובר-נובמבר 1968, גופים עשויים לָטֶקס ופּולי-אוריטֶן, בני אדם חיים, אחדים מהם מונעים על ידי אוויר דחוס ובקרה פנומטית." בקטלוג "סלון הסתיו", 1968, הוגדרה עבודתו של יהודה בן-יהודה במילים – גופים יצוקים מבני אדם חיים". 60 פיגורות עירומות הוצבו כסצנה של tableau באולם עצמאי במוזיאון במידות 800X400X500 ס"מ, יצוקות כולן בחומרים המצוינים לעיל, לָטֶקס ופוליאוריטן. ביתר פירוט: בן-יהודה יצק גבס על גופי נשים וגברים (שהוטבלו באמבט הגבס), ולאחר מכן, תרגם את תבניות הגבס לבובות גומי באמצעות אבקת לָטֶקס בצבע שחור.

 

לפי עדותה של אגי יואלי, האמנית וידידתו של בן-יהודה, את טכניקת היציקה של גופי הנשים והגברים למד האמן מאחיה של אגי, כירורג  במקצועו. מקורות אחרים מגלים, שבן-יהודה הגיע ליציקת הגוף בעקבות יציקות פנים לצורך מסיכות שיצר לשחקני הצגת "מעגל הגיר הקווקזי" (בתיאטרון החיפאי, בימוי: יוסף מילוא, 1965). בראיון עם מיכאל אוהד, סיפר בן-יהודה, חודשים ארוכים לפני התצוגה ב"סאלון הסתיו":

"חזרתי ממלחמת ששת הימים, לא הייתי מסוגל לעבוד. […] הסתבר לי שגמרתי עם המריחות העדינות; חיפשתי גישה חדשה. נטשתי את ציור השמן והתחלתי לצקת ראשים. […] נטשתי את הראש ופניתי לגוף."[3]

אגב, באותו שלב מוקדם, ראשית 1968, טרם גיבש בן-יהודה את רעיון ה- tableau שיוצג ב"הלנה רובינשטיין". שבאותו ראיון ב"הארץ" נכתב:

"בן-יהודה חולם על הקמת פירמידה גדולה. מעין מטחנת בשר ענקית, הפולטת גופות מפרפרים – כמו המכונה הטוחנת נקניק."

 

אלא, שהפירמידה הומרה בקבוצת נידונים, ובעצם, נידונות (למעט 2 גברים). את הדוגמנים לדמויות היצוקות בחר בן-יהודה מבין כמה מהיפות ומהידועים שבבוהמה התל-אביבית. בין היפיפיות המעורטלות, שנחבשו בתחבושות גבס או שהוטבלו באמבט הגבס (עם כובע-ים לשיערן, אלא אם כן חבשו לראשן את פאת הקרחת של חיים טופול מהצגת "מעגל הגיר הקווקזי"), היו אן טוכמאייר, עדנה שטולץ ואפילו נסיכה הודית שביקרה בארץ, ואלה שימשו למספר פיגורות גומי כל אחת. במאמר המוזכר לעיל של מיכאל אוהד מובא תיאור תהליך היציקה, שכמו נלקח הישר ממרתפי האינקוויזיציה של עינויי בחורה עירומה, המוכנסת על ידי צמד גברים חסונים ומזוקנים – יהודה בן-יהודה ועוזרו, איציק – לתוך עיסת גבס, המתקשה ומהביל, עד כי החומר מקולף מגוף ה"קורבן" האומלל(ה) בעזרת מפסלת ופטיש-עץ…[4]

 

החידוש החומרי של יהודה בן-יהודה היה בנקיטתו בגומי לטקס, מה שהקנה לדמויות מגע רך המזכיר נגיעה בעור אדם, ובפרט שבן-יהודה "הִנְשים" את הבובות באמצעות הזרמת אוויר בדחיסה משתנה ("הבובות הזיעו", מעידה הלית ישורון-יריב[5]). 60 פיגורות גומי עירומות, מרביתן נשים, הוצגו במגובב בתנוחות גופניות שונות. כמעט כל הפיגורות צעירות למראה, דקות ונאות, אחת מהן נערה שטרם צימחה חזה. חציין שרועות על הלוח התחתון כגוויות מתות, מיעוטן נערמות זו על גבי זו. אחת מהן נראתה כפוסעת שחוחה בצד שמאל כאשר זרועותיה כמו קשורות לאחור. אחרות נראו נושאות זרועותיהן למרומים, ספק באימה ספק בתפילה. כמה מהפיגורות ישבו, אחת מהן – גבר עירום, משופם ומזוקן – ישב בין הנשים על קובייה לבנה (ככל הנראה, יציקת גופו של הצייר, אורי ליפשיץ). מאחורי קבוצת הדמויות, התקין בן-יהודה בגובה הקיר דמות גבר עירום צלוב (יציקת גופו של הצייר והסופר, שמעון צבר).

 

צילומי תקריב של 2 הנשים בקצה הימיני של המיצב (הצילומים צולמו על ידי כריסטינה, רעיית האמן) – זו קשורת הידיים והאחת שצועדת לפניה – מגלים פה פעור בכאב או מבע מיוסר. מבט קרוב אחר מגלה אישה המכסה בגופה העירום גופו המעוות של גבר, או גבר עירום אחר השוכב על גופת אישה. למתבונן אין ספק: לפניו סצנה קשה של הוצאה להורג בסגנון תמונות השואה המתעדות הכחדתן של נשים יהודיות על סף הבור לאחר שנצטוו להתפשט. כמו כן, גרסה פיסולית מצמררת לציור ההוצאה להורג של גוייא מ- 1814, אלא שעתה התמונה היא זו של שואה. בה בעת, תודגש עדותו של בן-האמן, רפאל:

"עד אחרית ימיו התנגד (בן-יהודה) לפרשנות שייחסה ליצירתו את טרגדיות השואה. הוא דחה הצעות לתערוכות שהגדירו את עבודתו באופן זה. בעבורו, הפסלים לא היו פוליטיים, כי אם הומניסטיים. הוא ראה את החיים והמוות במישור אחד, מכוערים ויפים בעת ובעונה אחת, כואבים ומהנים."[6]

 

יובן אפוא כיצד זה, שאוצרת מוזיאון השואה בוושינגטון פנתה לבן-יהודה בטלפון בבקשה להציג את פסלי הלטקס שלו בתערוכת הפתיחה, אך הוא עצמו מאן לדבר איתה. "כשקם לבסוף לטלפון, הוא לא השתהה להקשיב לה, או להציג את עצמו, אלא נבח משפט קצר ובוטה על שהעבודה אינה קשורה לשואה, וטרק בפניה את השפופרת."[7] וכך, אם בן-יהודה הגה רעיון למיצב של ערימת משקפיים (וזאת בזכות רעיון הליקוט ההמוני הכפייתי בעידן הקפיטליסטי), הוא בטלו מחשש שזו תזוהה עם השואה.

 

ואף על פי כן, השואה נדבקה לפסלי הלאטקס של בן-יהודה. בספר "IMAGES OF HORROR AND FANTASY" נכתב לדוגמה:

"… אמנים צעירים יותר נאלצו לתקוף נושאים דומים מהקוטב הנגדי, ולהחליף את השפה האידיוסינקראטית והנצחית של פיקאסו, בטענות על המציאות שקוראות תיגר על כל גישה אסטטית. זו הייתה הדרך שבחר יהודה בן-יהודה… שמסת הדמויות שלו מ- 1967 משחזרת קבר המוני, נוסח הקבורה החפוזה של קורבנות תאי הגזים."

אחרים הרחיקו לכת עוד יותר כשהשוו לא רק את התוצר הסופי, אלא את טכניקת העבודה של בן-יהודה לרצח-עם. בקטלוג שיצא לרגל התערוכה הקבוצתית "Voices of Alarm" וכן בספר "The New Humanism", כתב בארי שוורץ על בן-יהודה שהוא "יוצר את האמנות שלו בדרך אנלוגית לתהליך שיצר את הקורבנות שמיוצגים בה" כיוון שהוא מתחיל בגופים מלאי חיים ובריאות, ומסיים במיצג של סביבה פגומה ומעונה. לדידו של שוורץ עבודתו של בן-יהודה מעלה שאלות ביחס לאמנות, כמו גם ביחס להיסטוריה, וביחס לסובלנות האנושית כלפי שתיהן: "כיצד זה, שואלת היצירה, שאנו מזהים באמנות כתוקפני את אותו הדבר שהכרתנו קיבלה כבלתי נמנע בחיים?".

 

"זוהי תערוכה מחרידה!", הגיב ח.גמזו לתצוגת בובות הגומי של בן-יהודה המוצגת ב- 1968 במוזיאון שבניהולו.[8] בדברי הפתיחה שלו לתערוכת "סאלון הסתיו" הגדיר המנהל את המיצב כ"אנשים שרופים" והוסיף:

"פסלים אלה מסמלים את האנושות כפי שתיראה לאחר פצצה אטומית. זוהי הירושימה ללא אהבה. משום כך יצר הפסל דמויות מפוחמות."[9]

בן-יהודה הגיב להבחנה זו בסַפרו, שבעצם, חפץ בבובות בגוון ורוד, אלא שבית החרושת למזרוני גומי – "תגום" – לא היה ממסוגל לספק לו את האבקה הוורודה, ולפיכך נותרו הבובות אפורות-שחורות… בכל מקרה, הרושם של הסצנה הריאליסטית ה"נושמת" הזו של גוויות חיות הותירה רושם טראגי עז בלב צופיה:

"בובות אלו, המזכירות את משרפות אושוויץ או את אסון ההפצצה האטומית של הירושימה, ליכד בן-יהודה לאוסף מזעזע ועז ביטוי, שהפך לסנסציה בעת הפתיחה."[10]

 

הסנסציה מצאה ביטוי, בין השאר, במאמר שבח שפרסם עמוס קינן בנובמבר 1968 במוסף הספרותי של "הארץ", ואשר זכה לתגובה קטלנית במכתב זועם ששלח יגאל תומרקין לעיתון. המונופול על סצנות זוועה עם פיגורות יצוקות היה לכאורה כולו שלו. מה שלא מנע מצילומי המיצב של בן-יהודה לככב בניו-יורק בספרו של אודו קולטרמן מ- 1972, "ריאליזם חדש"[11], ובספר "קולות אזהרה", שיצא לאור בניו-יורק, 1973, מטעם "גלריה לרנר-הלר" וכלל גם ציורים של מריאן (בורשטיין), עבודות של ננסי ספארו ועוד.[12] מכיוון אחר, סצנה בסרטו של ז'אק קתמור, "מקרה אישה" (1969), צולמה בסטודיו של בן-יהודה ותיעדה את בובות הגומי. כרזת הסרט הציגה את הלית ישורון-קתמור ביחד עם הבובות.

 

אלא, שהצלחת מיצב הבובות והפרסום הגדול שזכה לו, לא הספיקו לבסס את מעמדו של בן-יהודה בעולם האמנות הישראלי. גם לא מיצג שהציג בשפת הים בתל-אביב, כשמיקם את בובות הגומי העירומות על פני המים והן צפו כגוויות.[13] דרמטי יותר היה אירוע טראומטי שחווה זמן קצר לאחר "סאלון הסתיו", בשלהי נובמבר של אותה שנה, כשנאלץ לחזות בהריסת הסטודיו שלו. בעיתון "דבר" פירסם יורם פרי מאמר בשם "מהפכה תרבותית ברחוב הוברמן" ובו דיווח על פקחי עירייה ושוטרים ההורסים את הסטודיו ועל האמן המנסה להתנגד ונלקח על ידי השוטרים הצידה.[14]

 

תחת רושמו הכבד של אירוע זה, ארז בן-יהודה את בובות-הגומי בתחילת 1969  ועזב בכעס את הארץ, כשהוא מתיישב עתה בבניין "לופטים" ב"סוהו", שבדרום מנהאטן, בניין בן 8 קומות שרכש בעזרת רעייתו ברחוב פרינס 141 ואשר בו אימץ לעצמו קומה שלמה רחבת ידיים ונטולת חדרים – חלל יצירה וחיים (לימים, ימכור את הבניין לפסל הישראלי, עודד הלחמי). בן-יהודה, הפגוע עמוקות מאירוע ההריסה של הסטודיו, נשא את משקעיו לאורך תקופה ארוכה. בסוף ינואר 1969 דיווח כתב "ל'אקספרס" בעיתון ישראלי:

"'אני מעדיף להישאר בארצות הברית מאשר בארץ שאין בה יחס לאמנים ולאמנות', כך כתב השבוע הפסל יהודה בן-יהודה אל אחד מידידיו בתל-אביב."[15]

 

באותה עת, המשיך בן-יהודה לעמול ב"לופט" שלו על יציקת גופות בגבס/גומי, כשהוא נעזר במתנדבים. בה בעת, חיפש בן-יהודה אפיק אמריקאי להצגת יציקות הגוף הנושמות, כולל אלה שהמתינו לגאולתן במחסן. מנשה קדישמן זוכר את הימים ההם:

"ליהודה היה בסוהו מחסן מלא גופות יצוקות בגומי. איוון קארפ, בעל הגלריה 'או.קיי. האריס', מאד אהב אותו. הכרתי ליהודה את האוצר של אוניברסיטת יוסטון בטקסס (בה הצבתי פסל) ויהודה העביר לשם את הבובות, שגם הוצגו שם ככל הנראה, אינני יודע."[16]

 

בן-יהודה נשאר בארה"ב 24 שנים, לא פחות. ב- 1970 הציג בן-יהודה תערוכת יחיד (לצד תצוגה היפר-ריאליסטית של פסלי דווין האנסון![17]) ב"או.קיי. האריס", גלריה שנוסדה בסוהו שבמנהאטן שנה קודם לכן ואשר התמחתה באובייקטים היפר-ריאליסטיים. אין בידינו נתונים אודות תערוכה זו, אך סביר ביותר שהוצגו בה בובות הגומי של 1968. תוך שנתיים, נפרד בן-יהודה מאשתו, כריסטינה (שילדה ב- 1969 את בתם, נועה) ומרמת החיים הגבוהה לה הורגל, ועבר להתגורר בוודסטוק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


[1] ניתן למצוא קווי מפגש בין ציוריו של בן-יהודה לבין אלה של אורי ליפשיץ המוקדם, מהמחצית הראשונה של שנות ה- 60. התוקפנות האלימה שבסער האקספרסיוניסטי, ביקורת הקונפורמיות בורגנית ושיסועה לגזרים בשפה הסמוכה ל"פיגורטיביות החדשה" – כל אלה מפגישים את יצירתם של שני האמנים במקביל להתקרבותם האישית.

[2] מתוך דפי עדות ששיגר רפאל בן-יהודה למחבר.

[3] מיכאל אוהד, "מרתף הגבס של בן-יהודה", "הארץ", 20.2.1968.

[4] נציין קבוצת סקיצות מעיזבונו של בן-יהודה המייצגות אישה כורעת ומפרישה. הרישומים, המסגירים ביזוי האישה, לא הובילו – ככל הנראה – ליצירה על בד.

[5] בשיחה עם המחבר.

[6] מתוך דפי עדות ששלח רפאל בן-יהודה למחבר.

[7] לפי עדותה של הדס מלמד באוזני דונה בן-יהודה.

[8] "זעקה במוזיאון", "העולם הזה", מס' 1625, תגזיר בלתי מתוארך, ארכיון האמן .

[9] שם.

[10] שם.

[11] Udo Kulterman, "New Realism",New York Graphic Society, New-York, 1972.

[12] "Voices of Alarm", Lerner-Heller Gallery, New-York, 1973. 

[13] על המיצג הזה העיד דוד לוין באוזני המחבר.

[14] "דבר", 27.11.1968.

[15] תגזיר עיתון בלתי מזוהה מתאריך 31.1.1969,  תיק אמן (יהודה בן-יהודה), ספריית מוזיאון תל-אביב.

[16] בשיחה עם המחבר.

[17] פסלי עירום ועירומה יושבים, שיצר דווין האנסון, הוצבו בתערוכה בלב גל עירומות הגומי השחורות של יהודה בן-יהודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: