קטגוריות
שנים מכריעות

1973

                 3  7 9  1

מלחמת יום הכיפורים פרצה ב- 6 באוקטובר 1973 ונמשכה שלושה שבועות עד ל- 24 באוקטובר. עם זאת, חילופי האש, שנמשכו עד להסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה (31.5.1974), כפו על הכוחות המגויסים הישארות בקווי האש ובמחנות הצבא למשך למעלה מחצי שנה. סערת ה"מחדל" פרצה אפוא בחברה הישראלית במלוא עוזה רק מאז מחצית 1974 בצורת הפגנות גדולות מול הכנסת, תביעות להקמת ועדת חקירה, מאמרי עיתונות קטלניים, קיטוב בין "שלום עכשיו" ל"גוש אמונים" וכו'. תחושת הכישלון והדכדוך שפשטה בישראל – שירי הנכאים הושמעו מעל גלי האתר עוד זמן רב לאחר המלחמה – הביאה עמה זעזוע עמוק לחברה הישראלית: חילופי שלטון, קריסת מיתוס ה"צבר", גל של חזרה בתשובה וגל אחר של ירידה מן הארץ. ספק אם חוותה החברה הישראלית מעודה ומאז שבר עמוק יותר משבר ה"מחדל", פצע אשר טרם הגליד עד עצם הימים האלה. השאלה הניצבת בבסיס מאמר זה היא: כיצד התמודדה האמנות הישראלית עם שבר וזעזוע אלה?

אנו תרים אחר התגובות האמנותיות המוקדמות למלחמת יום הכיפורים. שכן, קשה להוכיח יחסי סיבה ומסובב בין המלחמה לבין ביטויים תרבותיים מאוחרים יותר בחברה הישראלית. האם, למשל, המהפך הפוליטי של 1977 ועליית מנחם בגין לשלטון –  קשורים לתוצאות המלחמה? התשובות מורכבות. נמקד, לפיכך, את מבטנו בשנים 1975-1974. עובדה משמעותית: 13 חוברות "מושג", שיצאו לאור בין 1976-1975, כבר היו חפות מהידרשות למלחמה.

"רגע" לפני המלחמה: בחודש מאי 1973 עמד להיערך מצעד צבאי בירושלים לכבוד חגיגות 25 שנים לעצמאות מדינת ישראל. ב"בצלאל" דאז ארגנו גבי (קלזמר) ושרון (קרן), שפעלו אז כצמד, מחאה נגד המצעד בצורת הדפסה לילית של "מצעד" ציורי חיילים, טנקים, מטוסים וכו' על כבישי ירושלים. למחרת המצעד, צעדה אפרת נתן בתל אביב כשהיא נושאת על ראשה מבנה דיקט מינימליסטי בצורת T או צלב. על שילוב זה של אמנות מינימליסטית ואמנות-גוף אמרה האמנית, שנים רבות מאוחר יותר: "הלכתי בעקבות החיילים".

קטגוריות
אמנות וספרות

ישראל אלירז פוגש את יוסף זריצקי

             ישראל אלירז פוגש את יוסף זריצקי

 

 

"…הקשר בין שירי לאמנות (ישראלית וכללית) הוא רב-שנים. ברוב ספרי (עד "הלדרלין") תמצא חומרי-שיר על ציורים, ציירים וכו'. העין משחקת תפקיד גדול בשירי עד עצם היום הזה ועל כך נכתבו עשרות שירים. המבט, ההבטחה, המראֶה וכו' פותחים אצלי אופקי מבע ומחשבה רבים. […] בימים אלה ממש אני מכין ספרון על יצירתו של יהושע (שוקי) בורקובסקי, שחלקו כתוב שיר וחלקו מין של פרוזה השואלת לגבי "העין הרואה וגלגלוליה בנראה". שנים הטרדתי את עצמי בשאלות הקשות בדבר שירה כ'מתרגמת' את הציור או מעידה עליו. היום אני יודע שחלקים גדולים של שירתי, גם כשענייניה אחרים, מעוצבים על דרך הציור ונוקטים 'טכניקות' שונות של צייר. והדברים ארוכים."[1]

 

דומה, שקודם כל המוזיקה ורק אחר כך הציור (גם אם אלירז התבטא: "…אני הגעתי לציור משום שהוא חלק בולט וחזק כל כך בעולם שסובב אותי. לגבי הוא בולט יותר ממוזיקה."[2]). לא מעט שירים של אלירז נדרשים למוזיקה (אף נכתבים כליברטו למוזיקה), הוגים בה ומתכתבים איתה: "עכשיו יש לנו צורך גדול במוזיקה/ להקשיב לצינורות העליונים,/ לעורקי הרוח…"[3] צינורות הרוח העליונים כמוהם כעוגב שמימי, תשובה אפשרית ל"תהום אל תהום קורא לקול צינוריך" ("תהילים", מ"ב, 8). אלא, שבהיררכיית האמנויות של אלירז (הסמוכה לא במעט למדרג הרומנטי) – אחרי השירה ואחרי המוזיקה תמוקם האמנות החזותית. שנוכחותם של ציורים וציירים שכיחה מאד בשירי אלירז: פה ציטוט מדברי פרנציסקו גוייא הזקן ("דלת אדומה", 2009, עמ' 45), שם התייחסות לציורי המנגנים של יאן וורמר ("כמה הערות על מוזיקה", שם, עמ' 65). או: "(בזקנתו, ככל שצייר יותר,/ היה פחות מה לראות// מספר קלמנסו על חברו/ קלוד מונה)" (עמ' 287). או: "תמיד, לא רק/ אצל מאתיס/ ובונאר// גם אצל אמי,/ עמדה קערת פירות העונה/ על השולחן במטבח." (עמ' 289-288). ושוב בונאר: "יושבים ליד אי-הוודאות, סוברים/ שאנחנו חופשיים, חושבים על מה שאמר אמיל/ בונאר, 'על הציור להשתמש בחומרים גסים'." (עמ' 321). וגם כשכתב על "ילד כאותו הילד שמת לצייר ג'מוס ויצא פר כחול"[4] – התייחס (ככל שזכר משיחה שניהל פעם עם האמן) לציור מוקדם ולא ידוע של יצחק דנציגר.

 

א

קטגוריות
אמנות וספרות

על אמנות ושירה בישראל

                       על אמנות ושירה בישראל

 

ברגעים בהם נכתבות שורות אלה – תחילת יולי 2011 – מוצגת ב"מוזיאון נחום גוטמן" שבנווה-צדק תערוכתם המשותפת של האמנית, רותי הלביץ-כהן, ושל המחזאי-המשורר, יהושע סובול. שיתוף פעולה זה (שגם מצא ביטויו בספר ציורים ושירים של השניים, שראה אור לא מכבר) מבליט את הידרשותם של אמנים ישראליים לשירה דווקא, גם כשהם באים אל מי שמוכר בעיקר כמחזאי (האם מדיום התפאורה, לו מגויס האמן הישראלי לא אחת, כמו "טרף" את הדיאלוג החוץ תיאטרוני עם המחזות?). דוגמא נוספת: ב- 2004 הוצגה במוזיאון חיפה לאמנות תערוכה קבוצתית של עשרה אמנים ישראליים עכשוויים – "מחווה לחנוך לוין". כל אחד מהאמנים (ציירים, צלמת ואמן וידיאו) נטל את משקעי יצירתו הדרמטית של לוין לעולמו היצירתי ולתחבירו האמנותי האישי: דורון סולומונס בחר לעסוק במוטיב ההזדקנות, כש"הזקין" את עצמו באורח הדרגתי בעבודת וידיאו; פיליפ רנצר נתפס לעיקרון הגרוטסקה, כשיצר סדרת ראשים מעוותים בארד; מאיה ז"ק יצרה מיצב קלקר המרמז ל"מקום" הלֵויני – השכונה היידישאית-פולנית; וכו'. אך, לעומת מגעים כוללניים ורופפים אלה, משביקש אמן ישראלי להגיב ישירות ליצירה של חנוך לוין, הוא העדיף את שירתו: זכור לנו שיתוף הפעולה הפורה בין 1969-1966 בין חנוך לוין למיכאל דרוקס, בין אם ב"דף האחוריים" של עיתון-הסטודנטים, "דרבן" (אוניברסיטת תל-אביב) – עיקרו שירים סאטיריים, ובין אם בסדרת רישומי הדיו מ- 1968 לשיריו של לוין, "אדון זאב" (זו ראתה אור ב- 1980 כתיק הדפסים).[1]

 

אף כי זכורים לנו תשעה חיתוכי העץ שיצר יעקב פינס ל"עד מוות" של עמוס עוז (1971)  ולמרות שפרקי הספר שלהלן כוללים גם אי אלה מפגשי אמנים ויצירות ספרות, ניתנת האמת להיאמר: אמני ישראל, ואולי אמנים באשר הם, ביכרו ומבכרים את המפגש היצירתי עם שירה על פני המפגש עם פרוזה. דומה, שהתמצות והאימג'יות של השיר מקלה על קריאתו כ"תמונה", שעמה מנהל הצייר את "שיחתו" האמנותית. השירה כמוה כמין "אובייקט" אמנותי אוטונומי וסגור בתוך עצמו, טען ז'אן-פול סארטר ב"ספרות מהי?" (1940). קרבה יחסית זו שבין המדיומים תנמק את שפע המגעים שבין אמנות ושירה ותוכח לכל אורך הספר שלהלן. בה בעת, לא נתעלם מהצורך המהותי של פרישת האמן מהמשורר, כפי שמוכח, למשל, במפגש בין ציורו של לארי אברמסון לבין שירו של זלי גורביץ ("ירח", 7 תצריבים, סדנת ההדפס ירושלים, 1998). נתעכב קמעה על מפגש זה:

 

קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

מתחת לכל זה לא מסתתר אושר גדול

              מאחורי כל זה לא מסתתר אושר גדול[1]

                                 דוד גרשטיין: הציורים

                                                          

מסינגפור וסיאול ועד סן-פרנציסקו וניו-יורק – מי אינו מכיר כיום את פסליו התגזיריים של דוד גרשטיין – את שמחת החיים בצבעים הצוהלים, בחדוות הצורות המרקדות ומסתחררות, באושר המשחק והפנאי, בפָּרָדיזיות משובבת העין והלב של חיות חביבות, באידיליה של חרקים ועופות קלילי כנף ופרחים ססגוניים?! בחור עליז, דוד גרשטיין, אנו אומרים לעצמנו[2] ומודים לו על כי הֵקֵל במקצת ביצירותיו החינניות על מועקות חיינו. ברם, ככל שנכונות הבחנותינו אלה (אף כי מחמיצות את האירוני), אין הן קולטות את מלוא מורכבותו של האמן. ש"מתחת" לפסלים ישנם הציורים (וכל פסל של גרשטיין – בין אם על קיר ובין אם בחלל אולם או לב עיר – הוא ציור מורחב).

 

בראשית היה הציור. והציור של גרשטיין – מה שונה הוא מהפיסול: למחול-הקו הדינאמי של התגזירים התלת-ממדיים עונה הסטאטיות הכבדה של דמויות וסצנות מצוירות. לעליצות האביבית עונה רפלקטיביות סתווית של "המצב האנושי". לצבעים העזים והנקיים של הפסלים עונה מונו-כרומיות עכורה, "בוצית". לדקות התגזיר ודקות הצורות (אף הדמויות) של הפסלים עונים משמני הגוף ובצקות הבשר של הדמויות המצוירות- – – אנו אומרים: דוד גרשטיין אחֵר – אקזיסטנציאלי, הגותי לא מעט, בעל עין אירונית-מלנכולית, אולי אף מדוכדך יותר – בוקע מהציור. שמא נאמר, אם כן: הפיסול כנחמת הציור? או: הפיסול כפיצוי על המועקה? כך או כך: הציור כתת-ההכרה המודחקת של הפיסול הגרשטייני.

 

קטגוריות
האידיאה של האמנות הישראלית ציור ציוני תרבות עברית

אמנות יהודית, ציונית, ישראלית

                  אמנות יהודית, ציונית, ישראלית                                                     

האמנות היהודית החדשה ניעורה באירופה במחצית המאה ה- 19, כשהיא נישאת על גלי האמנציפציה וה"השכלה". עתה, עוד ועוד ציירים ופסלים יהודיים יצאו את מתחמי התרבות המסתגרת של הקהילות היהודיות בערים ובעיירות ורכשו ידע אמנותי באקדמיות לאמנות, מרביתן במרכז אירופה (קראקוב, ווינה וכיו"ב). "משכילים" ככל שהיו, מוריץ אופנהיים, מאוריצי גוטליב, איזידור קאופמן, לזר קרסטין, מאוריצי מינקובסקי  וכל השאר ייצגו ברבות מיצירותיהם את ההווי היהודי הדתי – שבתות, חגים, בתי מדרש וכו', כשהם נוקטים בשפה ריאליסטית אקדמית. מיעוטם, בהם קאמיל פיסארו, מקס ליברמן, יוזף יזרעאלס ומרק אנטוקולסקי – מיעטו להידרש לנושא היהודי או שנמנעו ממנו בכלל.

 

עם ייסוד התנועה הציונית וארגון הקונגרסים הציוניים הראשונים בעשור האחרון של המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 הזדקקה התנועה למעצבים חזותיים של כרזות, גלויות, תעודות וכיו"ב, ולצורך זה גייסה אמנים ואומנים יהודיים, חלקם מהשורה הראשונה של האמנות היהודית המתחדשת (אפרים משה ליליין הברלינאי בראשם) וחלקם ידועים פחות (כגון, אמיל רנצנהופר הווינאי), ואלה חָברו לענף ייחודי של צורה ותוכן הראוי לשם "אמנות ציונית". גם ציירים יהודיים מרכזיים, בהם שמואל הירשנברג בלודז' והרמן שטרוק בברלין, עברו עתה הסבה תמאטית ביצירתם: הירשנברג ייצג את רדיפות היהודים כקריאה למפנה לאומי (שאותו יגשים במו הגעתו ארצה ב- 1908), ואילו שטרוק לא חדל לצרף לחתימתו את צורת מגן-דוד מאז ביקורו בארץ ב- 1903. על מסלול זה של תחייה לאומית כונן בוריס ש"ץ בירושלים ב- 1906 את "בצלאל" – המוסד האמנותי הציוני הראשון בארץ ישראל, אבן-היסוד לתולדותיה של האמנות הישראלית, היא האמנות היהודית-ציונית בישראל.[1]