על עבודה אחת של יגאל תומרקין

              

               על עבודה אחת של יגאל תומרקין

 

ב- 1987 יצר יגאל תומרקין את האסמבלאז' הטריפטיכוני, "סוס העץ מיכאל", אחת מעבודותיו המאוחרות החשובות ביותר (אוסף "הפניקס הישראלי", תל-אביב). היצירה מגיבה, כמובן, לשירו הידוע של נתן זך, "המוות בא אל סוס העץ מיכאל" ("שירים שונים", 1960), שפורסם לראשונה ב"הארץ" ב- 27.7.1958. די בכותרת היצירה כדי ללמדנו, שתומרקין מבקש לטפל בנושא העומק של השיר, המוות הנוטל את נפש הילד:

"המוות בא אל סוס העץ מיכאל בהשכמת הבקר/ וסוס העץ מיכאל עדיין לא היה מוכן לגמרי/ ללכת איתו. בוא אתי, סוס העץ מיכאל, אמר לו/ המוות, אבל סוס העץ מיכאל עלה בהרים וירד/ בבקעות. […]// סַפֵּר את אגדת סוס העץ מיכאל./ ואיך אבוי לכולנו, יכול לו הצל."

 

מלבד הכותרת המלווה את עבודתו של תומרקין מאז הצגתה לראשונה בגלריה "מבט", תל-אביב, הלוח הימיני של הטריפטיכון נושא עליו את שם שירו של זך, רשום בגיר(?) בכתב ידו של האמן. גם הלוח השמאלי נושא עליו בחריטה את המילה "מיכאל". מבט כולל ביצירה מאתר בה תגזירים של שלושה ראשי סוסים בצהוב, אדום וכחול (שלושת צבעי המודרנה) ביחד עם שברי תגזירים נוספים, אולי שרידי חלקיו של סוס-העץ. במרכז בולטת דמות פרש בעל ראש גולגולתי (חלקו רשום ב"גיר", חלקו הדבקת זרוע מתכת) שצבע אדום וסרט אדום "ניגרים" מצווארו. בידו הימינית אוחז הפרש מטאטא של ממש והוא נדמה, לפיכך, כמכשפה הרוכבת על מטאטא. מאחורי הדמות רישום "גיר" פרימיטיביסטי של ספק-גוויה ספק-מלאך. מספר סרטי בד לבנים תולים על הלוחות השונים. באחד מאלה נאתר את המילים בגרמנית "לילה ורוח", ובאחר "סוס עץ" ובסרט נוסף – "יוסף טל". אנו זוכרים, שיוסף טל הלחין אופרה לפי שירו הנדון של נתן זך. את "לילה ורוח" אנו ממהרים לחבר לשירו של גיתה מ- 1782, "שר היער", אשר אליו נדרש תומרקין במספר עבודות שלו. השיר, כזכור, מתאר את המוות האורב לילד הרוכב ביער (לעת ליל ורוח-סער) עם אביו:

"מי זה דוהר מאוחר דרך לילה וסער?/ זה האב דוהר ועמו הנער./ ילדו מצונף מתחת זרועו,/ הוא אוחז בו לבטח, מֵחֵם את בשרו./ מה מחוויר את פניך, בני שלי?/ – הלא תראה את שר היער, אבי?// […]// גנח האב, קל כרוח דהר,/ כרך בידיו את ידו הנכמר;/ אל החצר הגיע אבל ואובד,/ בזרועותיו היה הילד מת." (תרגום: אמיר אור ואריאל הירשפלד)

 

האסוציאציה משירו של זך לשירו המפורסם של גיתה – מתבקשת. רוח הרומנטיקה הגרמנית נחה, אכן, גם על שירו של זך, ומשותף לשניהם נושא המוות המבקש את נפש הילד. אלא, שביקורו של תומרקין בתרבות הגרמנית הקלאסית לא תם. שכן, דמות הפרש שבלוח המרכזי של הטריפטיכון מצטטת ישירות את דמות האביר מתחריטו הידוע של אלברכט דירר מ- 1514, "האביר והמוות", בו נראה הפרש האבירי על סוסו כשהוא מלווה בצד על ידי השטן, בעוד מאחוריו מהלכים שדים עם ראשי תייש. אך, דומה, שמה שתומרקין עושה לדירר בטריפטיכון שלו הוא נועז: את האביר הפך למין מכשפה על מטאטא, בעוד ראשו של האביר הפך לראשו של מר-מוות (ה"דם" הניגר ממנו בצבע ובסרט הבד אינו, אפוא, דם הקורבן, כי אם דם שזורע השטן בקורבנותיו. ולא לחינם גם סוסו אדום). עתה נראה לנו תגזיר הסוס הכחול מצד ימין (אף הוא מחובר למטאטא!), על תגזירי השברים שלמרגלותיו, כייצוגו של הקורבן, מיכאל, כאשר השברים המופשטים מייצגים את גוף הילד. מקביל לו ראש הסוס הצהוב בלוח השמאלי, שה"קורבן-מלאך", שכמו מרחף ממנו, ייצג אף הוא את מיכאל המת.

 

הפיכת הפרש של דירר מקורבן למקריב, לשטן, הופכת כליל את שירו של גיתה וגם את שירו של זך. שלפי תומרקין, כך נראה, השטן, מר מוות, הוא האב עצמו, התובע את נפש בנו. פרשנות שכזו אינה זרה ליצירת תומרקין, באשר היא מלווה את הֱצְרפיו (אסמבלאז'ים) ופסליו מאז שלהי שנות ה- 50 של המאה ה- 20, זמן קצר לאחר שנתגלע בברלין סכסוך מר ואלים בין האמן לבין אביו הביולוגי.[1]  בהקשר תרבותי-היסטורי רחב יותר, מוטיב האבות המקריבים את בניהם מתחבר, כמובן, לעקידת יצחק (אף זה נושא שתומרקין הרבה להידרש לו בשנות ה- 80) ולביקורת המלחמה, אשר מי אם לא תומרקין נרתם לה באינספור מעבודותיו.  

 


 גדעון עפרת, "האב, הבן ורוח הפיסול", בתוך "ביקורי אמנות", הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 455-448.  [1]

 

*

ב- 1988, שנה לאחר יצירת הציור האסמבלאז'י הנ"ל, יצר תומרקין ציור אסמבלאז'י נוסף העונה לאותה כותרת – "סוס העץ מיכאל"(ראה צילום בקטלוג "יגאל תומרקין: 50 שנות יצירה", גלריות "אופאל" ו"זיסמן", תל-אביב, 2009, עמ' 23). הפעם, השמיט תומרקיו את דמות "המוות", הותיר בעיקר את ראש הסוס (צבוע באדום לוהט, בתוספת סרט באותו צבע המשתלשל מטה במקביל לסרט נוסף, הקשור בקצה "מוט" והמסמן את גוף הסוס). את מקומו של הפרש ממלאת עתה צורת איקס, אדומה אף היא, אשר כמו מאשרת ביטולו/מחיקתו של הרוכב השטני. בין ה"איקס" לבין ראש הסוס מופיעות עתה המילים "מיכאל" (בעברית) ו"פאולו" (בלועזית). סביר, שתומרקין מרמז לפאולו אוצ'לו, אשר לסוסי המלחמה שלו כבר נדרש ב- 1974, למחרת מלחמת יום-הכיפורים. ראש ערוף רשום במהופך בצד שמאל של הציור, ואילו מגף גדול רשום בצדו הימיני. האם המגף הוא פרפראזה חופשית של תומרקין על רגלו של "מוות" מתחריטו של דירר (הגם שהרגל ההיא אינה נתונה במגף)? האם זהו מגף המסמל דורסנות קלגסית באשר היא? ככל הנראה, המגף הנדון מצוטט מתוך אחד הפרשים בציורו של פאולו אוצ'לו מ- 1432, "קרב סן-רומנו". מה שברור הוא, שהמגף עונה לראש הכרת את תשובת השוחט לשחוט. בגרסתו החדשה העניק תומרקין מקום מרכזי יותר לשימוש באדמה ולגוון החום בכלל. דומה, שהמסר הקיומי של שירת זך ושל הציור האסמבלאז'י הקודם פינה מקומו למחאה ישירה יותר כנגד מלחמות וכנגד אדמה התובעת את ליטראות הדמים מהלוחמים על שטחיה.  "סוס העץ מיכאל" החדש של תומרקין דהר על אדמת ישראל, והפרש זורע-המוות היה פרש המלחמות.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: