על ציור אחד של רפי לביא

                     על ציור אחד של רפי לביא

                                                    

בשנת 1976 פנה דב שטיר, אז בעל "גלריה שטיר" ברחוב גורדון בתל-אביב, אל לא פחות מ- 88 אמנים ישראליים, שנענו להזמנתו ליצור הדפס משי קטן מידות (35/25 ס"מ) לפי פסוק כלשהו מ"שיר השירים", לפי בחירתם האישית. רבים ממיטב אמני ישראל ממגמות שונות ורחוקות זו מזו, וותיקים וצעירים – אורי רייזמן, אהרון גלעדי, בתיה לישנסקי, יאיר גרבוז, יגאל תומרקין, יאן ראוכוורגר, אליהו גת, משה פרופס, מיכאל ארגוב ונוספים – רתמו עצמם לאתגר, שבסופו נולדה תיקייה בת 118 הדפסים. בין אמני התיקייה נמנה גם רפי לביא.

 

הגם, שלימים, ב-1998, נכיר את תגובותיו השרבוטיות של לביא לתמונות

התנ"ך של גוסטב דורא (1896), שידוכו של הצייר התל-אביבי לתנ"ך נראה מאד בלתי סביר ב- 1976, שנים בהם ביססה עצמה מכיוון "המדרשה" (ורפי לביא במרכזה) מגמת האמנות הענייה, הקולאז'ית-מושגית, זו שתזכה לימים לתואר "דלות החומר". שידוך שכזה בין לביא לתנ"ך כאילו הזמין מראש איזושהי התעללות מתלוצצת מצדו של הצבר התל-אביבי האולטימטיבי. אך, דווקא משום ציפייה מוטעית זו, מעניינת תגובתו של לביא ל"שיר השירים".

 

כיצד נראה ההדפס הנדון? כתמיות אפרפרה עמומה מכסה את מרבית הדף ונראית כתולדת מחיקה עיקשת של רישום נעלם. על גבי רקע זה, במרכזו האופקי, רשם לביא בכתב יד בעט שחור: "ראשו כתם פז, קוצותיו תלתלים, שחרות כעורב". הכתיב החסר ("קוצותיו" במקום "קווצותיו", "שחרות" במקום "שחורות") נאמן, כמובן, למקור התנ"כי – "שיר השירים", ה', 11. מעל למילה"ראשו" ומעל למילה "תלתלים" שרבט לביא שרבוט "מתולתל" בעט כחול-שחור ובעט אדום, תוך שהוסיף בעט האדום את המילים "ראשו" ו"תלתלים" בסמוך לכל אחד משני הסלסולים הנדונים. שני קווים אלכסוניים אדומים בעט אדום הובילו מהמילים הללו כלפי מטה  אל עבר צמד "תוויות" זהות, הנראות מימין ומשמאל בתחתית ההדפס, ועליהן רשום באותו עט אדום: "אילנה ורפי לביא, תל-אביב". עוד נציין צמד קווים אלכסוניים בעט שחור שנרשמו אף הם כלפי מטה מהאות הראשונה ומהאות האחרונה של הפסוק המצוטט, תוך שנוגעות אף הן בפינה של כל אחת משתי ה"תוויות". נגיעת הקווים האפורים ונגיעת הקווים האדומים – אלה גם אלה נוגעים ב"תוויות" שמם של האמן ורעייתו. עד כאן תיאור ההדפס.

 נפתח ב"תלתלים". מכירי יצירתו של רפי לביא זוכרים היטב את עניינו בתלתלים, מאז שחר דרכו האמנותית ב- 1958-1957. זו התקופה בה התמקד ב"נסיך הקטן", שתלתליו הפכו לצורה רישומית עצמאית, משורבטת למהדרין במסורת שרבוטיו של אריה ארוך (אותם חווה לביא בתערוכת האמן הירושלמי במוזיאון תל-אביב, 1955). ה"תלתלים" הפכו לסימן בסיסי בתחביר המופשט של רפי לביא, לעתים התגלגלו לעשן ועוד, ולקראת מחצית שנות ה- 60 הם כבר אכלסו את בדיו הוורדרדים. נראה אפוא, שהחלטתו של לביא לבחור בפסוק המסוים מ"שיר השירים" ניזונה לא מעט מאותו תחביר צורני שרתקו מאז ומתמיד.

 

אך, לא פחות מכן, "ראשו". שלוש שנים קודם להדפס, הציג לביא במוזיאון ישראל תערוכה, בה בלטו דיקטים מולבנים, שעליהם הדביק הצייר ניירות מרובעים ועליהם, בכתב-ידו, המילה "ראש". רבות עסקו פרשני אמנות ישראליים בסוגיית ה"ראש" המילולי בקולאז'ים ובציורים של לביא (ונציין, שאותו "ראש" לא מש מיצירתו עד סוף ימיו). מרביתם, כיוונו לראש הנעדר גוף, משמע לביטוי מוחני שהופרד מארוס. עתה, ב- 1976, בחר לביא בפסוק המסוים מתוך "שיר השירים", שירת הארוס הקדומה, כשהוא מדגיש את המילה "ראשו", וכפי שראינו, מחברה ל"תלתלים".

אלא, שהיעדרות הגוף אינה סוף-פסוק. שכן, מצאנו את צמד התוויות, בהן רשם האמן את שמו ואת שם רעייתו. ובכן, גם תוויות אלה הפכו שגורות מאד בציוריו של רפי לביא דאז, כאשר מרביתן הופיעו על גבי מדבקות שהודבקו על הדיקטים הצבועים. המדבקות או התוויות הללו  נראו – ועל כך עמדה שרית שפירא בספרה על האמן מ- 2003 (הוצאת מוזיאון ישראל, עמ'  176) – כשלט על גבי דלת, משמע דלת דירתם של האמן וזוגתו. הדלת מוגפת, קן האוהבים סגור לציבור, ובה בעת – הדלת הסגורה הזו מזכירה לנו את "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי…".

 

הנה כי כן, ככל שהדפסו של רפי לביא מסתגר במרחב אמנותי-תחבירי פרטי של האמן ונוקט בפסוק התנ"כי כבסיס אסוציאטיבי לדימויים המעסיקים אותו, היצירה הנדונה בהחלט מתייחסת ל"שיר השירים". שכן, מדברינו עולה מתח בין שכלתנות מושגית ("ראשו") לבין ארוטיות ("אילנה ורפי לביא"), מתח המודגש בקווים השחורים והאדומים המחברים את צמד המילים העליונות ל"תוויות" התחתונות. ככלל, הבחירה באפורים-שחורים כנגד האדום מייצגת וממחישה את המתח הקוטבי הנדון ואף מעניקה להדפס נקודת מוצא מלנכולית-מדוכדכת שבעננה האפרפרה. מחד גיסא, הגרפיט המחוק שבתשתית ההדפס מאשר מחיקת עולם, אולי אף מחיקה עצמית, שמתוכה צפים השירבוטים, האלכסונים הישרים , התוויות והפסוק הכתוב ככמיהה להרמוניה בין הראש והגוף ובין האמן לבת זוגו. לא פחות מכן,  מאידך גיסא, הדינמיקה הסוערת של שרבוטי ה"תלתלים" מסגירה יצר כנגד אותו אפור דהוי של הרקע, או הקווים ההנדסאיים. הערגה לארוס מתוך היעדרו היא גם האחראית לאותם אלכסונים אדומים, הבוקעים מהמילים "ראשו" ו"תלתלים" ומגיעים עד לכדי נגיעה לתוויות של שמות האמן ורעייתו, התשובה התל-אביבית המודרנית לשלמה ולשולמית.

 

והרי לנו הוכחה נוספת – אם מישהו עדיין זקוק לה – לרצינותו ולעומקו של רפי לביא.    

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: