מאשה יוזפולסקי: עיניים עצומות לרווחה

        ע י נ י י ם   ע צ ו מ ו ת   ל ר ו ו ח ה

 

                                                       

 

ב- 1995 הציגה מאשה יוזפולסקי בגלריה "קדמת עדן" בתל-אביב סרט וידיאו בשם "בקרוב" (soon) ובו הקרינה מאמץ מתמשך להירדם. כאן, במרחב השרעפים, באזור הדמדומים שבין עֵרות לשינה, או – אם תרצו – בין חיים למוות, צפו דימויים הזויים במילים ובתמונות, רוויים באין שמעֵבר, מתרפקים ועורגים אליו. "להימצא בגבול, על סף חלימה […], קיום הנגוז אל הריק", כתבה האמנית בשולי עבודתה, "אפריל 1964" (חודש לידתה בלנינגרד), יצירה שהוצגה במוזיאון הרצליה ב- 2004. שבע שנים מאוחר יותר, ב- 2011, היא עודנה שבה ומבהירה בדו"אל: "בשלוש השנים האחרונות המראָה עמומה ונטולת בבואות. אין זה הריק הבודהיסטי, וגם לא ה'אף אחד' של בקט ב'מחכים לגודו'. זהו ריק סתמי, שרירותי ומוצף בה בעת. דבר לא מקושר שם לדבר."

 

הנה כי כן, בין 2011-1995, לאורך 16 שנים של יצירה אינטנסיבית, מאשה יוזפולסקי אינה חדלה לדובב את הריק, שמתוכו עולות וצצות רוחות הרפאים של עבודותיה. אמנית זו, מהעמוקות, מהמיוחדות ומהמרתקות במדיום הוידיאו, העלתה את שפת הממצע לדרגת שירה טהורה, שירת וידיאו. שירתה החזותית-מילולית חוזרת ותרה אחר ההזוי, פוסעת על הגבול שבין כאן לשם, על סף המעל-ומעבר. זוהי שירת וידיאו אניגמטית מאד, טעונה בתחושות קיומיות מסויטות ומורבידיות, רדופת סכנות ואימה. מרחבה הוא מרחב החלום, זה החומק מהבהיר, הנהיר והמסרב לפשר הדיסקורסיבי. יצירתה רוויית חידתיות ומסתורין וגדושה אי-רציפות, פרגמנטריות, כשהיא שוברת לרסיסים או מדהה אל הלבן את היש על מנת לאשר מקום שאינו מקום, שהוא-הוא אַל-מקומה האמיתי של האמנית. זוהי יצירה חזקה מאין-כמותה, יצירה לופתת, שבתהומותיה פצע שאינו נרפא: בעבודתה מ- 1998, "חתך צפוני" (North Cut, גלריה "הקיבוץ", תל-אביב), כללה האמנית סרט וידיאו של ליקוק זכוכית, "בדומה לחיה המנסה לרפא או לנקות את פצעה", כך הסבירה. לוח זכוכית שבורה הונח על רצפת האולם, ועליו הוקרנו דימויי נופים נורדיים וטקסטים חלומיים דוגמת – "מתרסקת לאט, רוצה לישון, היא טבעה, מקיאה לתוך הפה שלו, יש יער שרוף, שמש שחורה, השמש נגמרה", ועוד.

 

היופי נורא-ההוד של מיצבי הוידיאו וסרטי הוידיאו של מאשה יוזפולסקי חייב, אכן, למרחב החלום, ויותר מזה – לצלמוות האינסוף שלתוכו צללה. יופי נשגב, עתיר חושניות בארוקית, מאפיין לא עבודה אחת ולא שתיים שלה: ראו את תריסר הסועדים סביב שולחן עמוס מנות אחרונות (מתיקותו של הסוף…) בעבודה "הקפאה עמוקה °273-" (מוזיאון בת-ים, 2008); או, לחילופין, התבוננו בתפארת מאות הזנבות הקצוצים של דגי הסלמון שהונחו, שנה קודם לכן, על שתי במות מיצב הוידיאו "ואלריאנה" בבית האמנים, תל-אביב.

 

תמונות חלום. "רוצה לישון", אנו שומעים בין רסיסי המשפטים הנאמרים ב"חתך צפוני. וגם: "חכה (או חכי) בשקט", או "דפים לבנים", "או "מבעד לערפל", או "מסדרון שקוף" וכו' – דימויים של דהיית היש ונמוגותו. "פאטה מורגנה של גיאוגרפיה פסיכו-פיזית", כך הגדירה יוזפולסקי את יצירתה זו; ובהקשר לעבודה נוספת שלה (Noli Me Tangere”", הזירה הבין-תחומית, ירושלים, 2008) הוסיפה: אנו מהופנטים למצב ישותי זומביי פסיכו-גופני." מה פלא שב"המתן על הקו" (Hold On, בית האמנים, ירושלים, 1996) ענה מוניטור בודד לחצי קשת של 6 מוניטורים המוצבים על הרצפה, כשהוא מקרין לבן ומשדר הקלטה של סיפורי חלומות בשפות שונות. הלבנת ההכרה, ערפולה, שקיפותה – כל אלה מהווים מקדמי-שינה בעבודותיה הגבוליות של יוזפולסקי. ביצירתה, "Vector Still" (גלריה "קמרה אובסקורה,תל-אביב, 1999) הקרינה תיעוד של גלי מוחה בזמן שינה במכון לחקר השינה. עבודתה המוזכרת לעיל, "ולריאנה" נדרשה – בשמה ובדימוייה – לוואלריאן – סם ההרגעה והשינה. בעבודה המוזכרת לעיל אף היא, "בקרוב", מופיעה המילה "ליתיום", תרופה רדיקלית אף יותר. עדיין באותה עבודה ("…חלל חלום…להימלט מגבולות התרבות מבלי כיוון…"), הבזקי מילים ודימויים אל-מודעים מלווים אישה המנסה להירדם במיטתה.

 

בהתאם, עיניה העצומות של האמנית הן דימוי חוזר בעבודותיה והן שמחברות אותה למסורת הסימבוליסטית (ראו עינייה העצומות של האישה בציורו של אודילון רדון) והסוריאליסטית (ראו צילומם המשותף של המשוררים הסוריאליסטיים הצרפתיים כשעיניהם עצומות). עצימת העיניים היא תנאי לפרישה מתחום הרציו והפשר התבוני: "ייצוגים החומקים ממעקב, מוודאויות נשלטות וממנת יתר של דיבור מעוור", כתבה מאשה יוזפולסקי בהקשר לעבודת הדו-וידיאו "קטע" (Extract, מוזיאון קרוליקרניה, ורשה, 2006)  – שני סרטי וידיאו שהוקרנו זה מול זה, מאוכלסים בדימויי חלום של ראשי דגים על משטח מלח, עיניהם העקורות מרוכזות בצלחת מרכזית. עצימת העיניים כלפי היש וההכרה היא פקיחתן אל האַל-הכרה . ב"הפסקה" (Interval, מוזיאון תל-אביב, 2000) מילות הוידיאו מבקשות להפנט את הצופה ולהביאו למצב שינה: "כשייאמר לך שאינך יכול לפקוח את עיניך – לא תפקח אותם…". ביצירת הוידיאו "אניהיאאתה" (Iamyou, מוזיאון ישראל, 20029 – פני אישה עצומת עיניים מוארות בקרינה לבנה ומטשטשת שמרחינה את הגוף. ב"ואלריאנה" שילבה יוזפולסקי במיצב הוידיאו סרט המראה אותה עצומת עיניים כשהיא מנסה להנשים ראש סלמון מת. "דגיםמתיםשטיםבתוךהפה", כתבה בשנות ה- 90 הילה לולו לין, משוררת וידיאו אחרת באמנות הישראלית, ואילו מאשה יוזפולסקי מוצאת בשתיקת הדגים השחוטים את קולה ואת הדי אחרותה. דגים, עיוורון ומחיקת מבט מדריכים את הריטואלים של ”Noli Me Tangere”, עבודה ריטואלית בה מנוקרות עיני דגים ובה נמחקים צילומים משפחתיים באמצעות הטבלתם בחומצה (ב"חדר חושך"…). "העיוורון כגזר-דין וקללה עובר כאן טרנספורמציה ונחשף כמתת", הבהירה האמנית. עיוורון העין וההכרה, והשתיקה, שתיקת הדגים. חַברו אותו לשפת האילמים האקספרסיבית של האישה הטובלת בלבן (בלונים ממולאים באוויר) ב"הקוד" (The Code, פסטיבל הסרטים, ירושלים, 2004). חברו שתיקה זו גם לסימון השֶקט באצבעה של האישה ב"הרחק" (Lontano, הזירה הבין-תחומית, ירושלים, 2009).  

 

לצד עצימת העיניים, הסחרור העצמי אף הוא אמצעי להגעה אל המעֵבר (וכזכור, היה זה ארטונין ארטו שנכבש בשעתו בסחרורי הטראנס של מחולות בּאלי). ב"לקראת" (Towards, הזירה הבין-תחומית, ירושלים, 2001) אישה מחוללת סביב עצמה בעודה נסה (בשמלה מהודרת) בחלל אפל. במיצב הוידיאו של "ולריאנה" – תנועה "דרווישית", סיבובית ואיטית, מסחררת את עולם האמנית הלבושה בבגד קשקשים ספק-ליצני ספק-כוהני ("אַת תנועה מתמדת של שוטטות על פני מסלולים מתהפכים, נמחקים.").

 

במהלכים אלה של שלילת הקונקרטי, נשלל הגוף, נשללת ההוויה, נפתחים שערי המוות. "אירוע מחיקה", הגדירה מאשה יוזפולסקי את עבודתה, "רפא את הרופא" (Heal the Healer, גלריה קלישר, תל-אביב, 2004), בה הקרינה תנועת בדים לבנים שהם ספק-בגדים ספק-תכריכים. "גוף נעדר בתנועה", הוסיפה. באותה שנה עצמה יצרה את "אנימה" (Anima, "ארטפוקוס" מס' 4, מוזיאון המחתרות, ירושלים) והקרינה על רצפת האולם שמלה לבנה של ילדה, שמלה צפה-נסחפת על מים ולתוכם, ובעצם – רוח רפאים של ילדה מתה שלרגע נראית גם כמלאך מרחף. כך או אחרת, גוף נעדר וזיכרונה של אופליה המתה. ב"הילה" (Aura, 2006) – נזירה בלבן באה כרוח רפאים אל נכה, מקימה אותו מעשה-ניסים על רגליו ומובילה את כיסא הגלגלים הריק אט-אט במסדרון אפלולי. אַל-גוף נזירי פגש בגופניותו החסרה של הנכה ובהיעדרות היושב מהכיסא הריק.

 

שלילת הגוף היא גם הסרת העור: ב"אפריל 1964" מתמקדת המצלמה באישה המשילה עור (לאטֶקס) מעל פניה. המילים "הסירי את העור" גם יישמעו בין מילות העבודה, "המתן על הקו". השלת עור אומרת לידה מחדש, התחדשות; אלא, שבעולמה של מאשה יוזפולסקי, הלידה תיתכן רק מתוך מוות, מתוך שלילת שקר המסכה של הקיום הנתון.

 

מאשה יוזפולסקי מחוללת עוד ועוד עם המוות, עוגבת אחריו, מְתָנה עמו אהבים. כשהיא מעניקה את הכותרת "הקפאה עמוקה  °273-" לעבודת הדו-וידיאו שלה מ- 2008 היא מצביעה על טמפרטורת הקפאת גופות (לקראת החייאתן בעתיד). ב"שליחות" (Mission, סינמטק תל-אביב, 1996) היא בוצעת כיכר לחם לאורכו כמי שבוצעת גוף-דג ושולפת את תוכנו הפנימי (שיוחזר לאחר מכן ל"עור"-הלחם; וגם זו מעין תחייה).[1] המוות, שעמו רוקמת האמנית יחסים, הוא מרחב מסוכן ואלים, המקנה לעבודותיה של יוזפולסקי אופי של "תיאטרון אכזריות", המתקשר בתודעתנו לארטו, לז'ורז' באטאיי ולז'אן ז'נה.[2] "אַייד שפתיים, הקפא צמה, מצוץ צלקות, לעס כבד, חתוך ריאות, פַזר צלעות, בַשל חוט-שדרה, טחן אוזניים, קַלף עיניים, לַקק מוח, מעך צפורניים, טַגן עור, נשוך ורידים, משמיעה יוזפולסקי ציווייה כקניבאלית לרקע תמונת חיבוק לוהט שבינו לבינה ("שפתי טעות" – Eror Lips, הזירה הבין-תחומית, ירושלים, 2002). שניות יצר מין ויצר מוות, אשר במרבית עבודותיה של האמנית אוחדו בארוטיקה המורבידית האחת.

 

כאשר המציאות, היש, החיים נידונו לטבח אכזרי, מה פלא שהמקום – מקומה הריאלי של האמנית – מתרסק לרסיסים (כאותם שברי זכוכית שאוחזת האמנית ומשתקפת דרכם בעבודתה, "מקום אחר" (Elswhere, פורום המוזיאונים, 1999-1998) והוא מומר באַל-מקום. המקום הריאלי דן את שוכנו (ואת המבקרים בו, אנו הצופים) לאי-התמצאות ולאבדון. במיצב הוידיאו "הפסקה" אנו שומעים: "נטול חוש התמצאות, מהלך האדם ברחובות מרושתים של העולם הפרגמאטי. מאגר דימויים ומשמעויות של המציאות הבועלת חודר למרחב החלום." הממשות המנותצת היא גם זו של פרגמנטים רב-לשוניים, שברים ובליל של שפות בנוסח מגדל-בבל. ב"הקוד" מ- 2004 נשמעות שפות שונות – רוסית, ערבית, צרפתית, איטלקית, עברית – הדוברות טקסטים של ז'אן ז'נה, גי דֶבּור ושירת האינטרנציונאל. דיס-אוריינטציה היא החוק השולט במרחב דיס-אוטופי זה – הקיומי והקפיטליסטי-  של אימה ואסון, העונה לאוטופיות נוסח המהפכה הקומוניסטית.

 

מכאן חייבת האמנית לברוח. "הוביל אתי אל היציאה הצפונית מהעיר", מבקשת-תובעת הקלטה ב"Vector Still" מ- 1999: תיבות מלבניות מונחות על משטח מלח, מדפנותיהן זוהר אור ניאון קר ומתוכן מוקרנים פרגמנטים בלתי נהירים. ברקע נשמעים/נבללים טקסטים בשפות שונות, כאשר העבודה מבקשת למנוע ולהימנע מכל פשר עקבי על מנת להותירנו בתוהו ובאיבוד הכיוונים. "היכן תרצה להיות", נשאלת השאלה ב"חתך צפוני", כאשר תשובות מוקלטות נשמעות/נבללות מרמקולים חסומים למחצה. דימויי מקומות "אחרים", רחוקים, אקזוטיים, משלימים חוויה זו של אין-מקום, שבמרכזה ניצב טוטם גדול של סבונים והוא מפיץ ניחוח חריף של ניקיון סטרילי, אַל-מקום כשלעצמו. ב"אפריל 1964" מתחלפים קולות הטקסטים הפיוטיים בין רוסית לעברית: "בהילות, דיס-אוריינטציה, פואטיקה אלימה ופגיעה", תיארה האמנית. ואכן, הטקסטים מסוייטים: "…חיילים מתים, בצמתות ערים נחטפים ילדים, ברבורים אגם שחור…". ב"המתן על הקו" דימויים פרגמנטריים של אישה במקומות שונים משולבים בסיפורי חלום המשובשים זה בתוך זה: "…אני רואה אותם/ מתרחקים/ בשדה/ קולות מתפזרים/ מציאות חודרת/ את אומרת/ הסירי את העור/ נידונה/ לנדוד/ על הקצה…". כאן 6 המוניטורים על הרצפה מאשרים הם עצמם תפזורת אל-אחדותית: "כל סרט וידיאו מציין פתח מילוט אפשרי", הבהירה יוזפולסקי, הנודדת על הקצה.

 

את היצירות המופלאות/נוראות הללו, החותרות אל המופלא מאיתנו ונעטפות בו, אין לקלוט אפוא ברובד הקטגוריות של ההכרה. שכן, אלו הן יצירות הממוטטות את כושרי האנליזה והסינתזה ויונקות אותנו אל "הנשגב השלילי", אותו אינסוף של תופת, שאליו כמהו הרומנטיקונים הגרמניים. עבודותיה של מאשה יוזפולסקי דנות אותנו, אם כן, ל"תקנון רעָב" (בלשון האמנית) – "רעב קוגניטיבי ביחס למתרחש", כדבריה. “Lontano”, "רחוק" – מזמר הזמר האיטלקי באוזנינו את השיר המתקתק שבסגנון פסטיבלי "סן-רמו", בעוד עינינו נתונות למראה לילי אפל של עיר שברחובותיה מדדה קבוצת קשישים וצעירים (על זרועם תג לבן של מנודים), הנעים כמחול "אָנגסט" ונדמים לנידונים בדרכם האחרונה. "הגהינום הוא כאן".    

 

 

 

  


 על זיקת הלחם וגוף האישה למדנו, הן ממקורות יהודיים (וראו, למשל, רש"י על סיפור יוסף ואשת פוטיפר) והן מעבודות גוף ישראליות (דוגמת עבודתה של אפרת נתן מ- 1973, או צילומיה של אורית ראף מ- 2005).

[1]

 על הקשר בין עבודתה של מאשה יוזפולסקי לבין באטאיי  עמדה נעמי אביב במאמרה המצוין, "'ולריאנה או ספינקס ללא חידה", קטלוג תערוכת "ולריאנה", בית האמנים, תל-אביב, 2007.  [2]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: