קטגוריות
כבתוך שלו: פרשנות לתנ"ך

איוב והשאלה המוסרית

איוב והשאלה המוסרית

 

ספר "איוב" פותח בטוב המושלם, טוב אגדי, אוטופי, מיתולוגי. איש "תם וישר וירא אלהים וסר מרע", שזכה לגמול השלם: צאצאים בסימן העֶשֶר (שבעה בנים, שלוש בנות), עדרים בסימן העֶשר (שבעת אלפים בני צאן ושלושת אלפים גמלים), בקר ואתונות בסימן העֶשר (אלף יחד), ו"גדוּלה" ("ויהי האיש ההוא גדול מכל-בני-קדם" – א, 3) – סביר להניח, שמדובר בגדולה של עושר וכבוד. הספר הפותח באידיליה, כמעט ב"גן-עדן", הוא זה הפותח במִשתה, בחגיגה, אך לא פחות מכן – במנחה: "…והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם…" – (א, 5), "ככה יעשה איוב כל-הימים" (שם, שם). אכן, האיזון בין אדם לאלוהים הוא איזון מושלם: ירא-האלוהים זוכה במתת השפע האלוהי. והמנחה – העלאת העולות לקב"ה – היא וַסָת-ביטחון להבטחת האיזון המלא.

 

כנגד סכמה משוואתית אידילית, כמעט קריקטורית, זו של מאזן-שכר, נפתח המסך על מרחב מוסרי אחר, המרחב השמימי: בני-האלוהים מתייצבים ל"ישיבת מנהלים", והנה – "גם השטן בתוכם" (א, 6). מתברר (ולא בפעם הראשונה, כעולה מקריאותינו הקודמות בתנ"ך), שהמרחב המוסרי האלוהי, זה המקיף שמים וארץ גם יחד, כולל בתוכו את הרע, האפל והשטני. וכיוון שזכור לנו שהאופל הוא ארצי, מלמדנו הכתוב שהשטן מסתובב בארץ: "ויאמר ה' אל-השטן מאין תבא ויען השטן את-ה' ויאמר משוט בארץ ומהתהלך בה" (א, 7); כמו היתה ספֵירת הרע הפוטנציאלי ספֵירת האדם, הארץ.

 

קטגוריות
כבתוך שלו: פרשנות לתנ"ך

הספרים של דניאל

הספרים של דניאל

 

ספר דניאל פותח בילדות ומסיים במוות: ראשיתו בשנה השלישית למלכות יהויקים (כלומר, ב- 606 לפנה"ס), בשנת המצור של נבוכדנצר על ירושלים וכיבושה (דניאל נמנה אז עם קומץ הילדים הרכים מזרע בית-דוד שנלקחו מירושלים לחצר-המלכות הבבלית). סופו של הספר במילים המשמשות (במסורות-אֶבל מאוחרות יותר) לפרידה מאדם שהונח זה עתה בקברו: "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין" (דניאל יב, 13). "ויהי דניאל עד-שנת אחת לכורש המלך", נמסר לנו בפתח הספר (א, 21).[1] במילים אחרות, דניאל מת בשנת 558 לפנה"ס. חשבוננו מעלה שחי כחמישים שנה (זאת בהנחה שהיה בן 7 כשנלקח לחצר-המלכות הבבלית[2]).

 

אך חייו ומותו של דניאל מקבילים לתהליך חיים-מוות רחב הרבה יותר, כי ראשית ספר דניאל בשיא כוחה של בבל, ואילו סופו – בתבוסת בבל בפני פרס (כאשר דריוש כובשה ושם קץ לשושלת נבוכדנצר: "ואני בשנת אחת לדריוש המדי" – יא, 1). לשון אחר: תחילת ספר דניאל בחורבן וגלות, וסופו בגאולה – בשיבת-בבל.

 

קטגוריות
כבתוך שלו: פרשנות לתנ"ך

קהלת: משל השמש

קהלת: משל השמש

 

35 פעם חוזרת המילה "שמש" ב"קהלת", יותר מכל מילה אחרת, ובעיקר – "תחת השמש". שיש מעל לשמש ויש מתחת לשמש. לא לחינם פותחת המגילה בשרטוט המבנה הקוסמי: "וזרח השמש ובא השמש ואל-מקומו שואף זורח הוא שם" (א, 5). למעגליות קוסמית קדם-קופרניקאית זו (שבה "והארץ לעולם עֹמדת" – א, 4), מצטרפת מחזוריות-העַד של הרוחות והנחלים (המושפעים, כמובן, מן השמש) כדי לחבור לתמונה של "מחזוריות נצחית" מעגלית וסטטית של "ואין כל-חדש תחת השמש" (א, 9). מעגליות חללית קבועה וחוזרת, המערערת על הזמן, זה שהוגדר על-ידי אריסטו כ"ספירתה של תנועה". כשאין כל חדש, התנועה מדומה והזמן אשלייתי. הזמן שהודח אל המדומה גורף עימו, לפיכך, אף את עומק הזיכרון (כי הזיכרון מניח רצף פרספקטיבי של זמנים שונים): "אין זכרון לראשנים, וגם לאחרנים שיהיו לא-יהיה להם זיכרון עם שיהיו לאחרונה" (א, 11). הזיכרון הוצמת במעגל המחזורי. "חזרה נצחית" זו, אם לנקוט בלשונו של פרידריך ניטשה, היא – ועדיין בלשונו – "שיא התבוננות": "שהכל שב להיות כמה שהיה, זו ההתקרבות הקיצונית של עולם ההתהוות לעולם ההוויה."[1] קוהלת תופש, אפוא, בחוכמתו – את מה שניטשה כינה "המסלול המעגלי הנצחי: – אותם הדברים עצמם, אותו הגיון ואי-הגיון עצמו שבהסתבכות. המצב העליון שהפילוסוף יכול להגיע אליו…"[2]

 

קטגוריות
כבתוך שלו: פרשנות לתנ"ך

אסתר: מגילת הארוס והמוות

אסתר:  מ ג י ל ת  ה א ר ו ס  ו ה מ ו ו ת

 

 

שם ה' אינו מוזכר בה, במגילת אסתר, ולו פעם אחת – ואילו המילה "דת" מוזכרת בה ח"י פעמים. לטענתי, בניגוד לתפישה השגורה, שלפיה אין במגילה תוכן רליגיוזי, עניינה של המגילה הוא הסמכות האלוהית ושאלת ייצוגה בספר. לשם ההגינות, ראוי לציין, שאף כי הגירוי לעיון מחודש זה מקורו בהשראת ספרו של דרידה La carte postale (גלוית-הדואר)[1], יש בפרשנותי משום הצעה להרחבת קריאתו.

 

לדרידה יש עניין אישי  במגילת אסתר, ולו בגין העובדה שהשם "אסתר" הוא גם שם אמו. אך, כפי שעולה לאורך ארבעה עמודים ב גלוית-הדואר [2], את המניע העיקרי לעניינו של דרידה במגילה יש לאתר במוטיבים דוגמת משלוח הספרים, האיגרות והרצים המלכותיים המפיצים את החוק המלכותי, החתום בטבעת-החותם. לטענת דרידה, בכתיבה ניתן לאתר גם מימד של "משלוח", קרי: העברת מסר פתוח, וזאת בדומה לפתיחותה של גלוית-הדואר (היותה גלויה). מבחינתו,  נקודת המפתח בעלילתה של המגילה היא בהמרת איגרת באיגרת (האיגרת שעניינה השמדת היהודים מומרת באיגרת שעניינה הטבח בשונאי-היהודים). יתר על כן, גם קריאת המגילה בבתי-הכנסת נעשית בסגנון קריאת איגרת, מצטט דרידה את מתרגמה של המגילה, אנדרי שוראקי.[3] לא לחינם מזכירה אפוא מגילת אסתר לדרידה את סיפורו של אדגר אלן פו האיגרת הגנובה, שמוטיבו "החזרת איגרת", נושא שאליו עוד נידרש במרוצת הדיון.

 

קטגוריות
כבתוך שלו: פרשנות לתנ"ך

רות: הגאולה

רות: הגאולה

בתואנת חג שבועות הקרב ובא, פותח אדם את מגילת רות, שאותה לא קרא מאז ימיו בבית-הספר, ולהפתעתו, הוא נמצא מול מושג גאולה שלא ידע דוגמתו: בנוסף על הסיום המפורסם שבה נמנית שושלת בית-דוד, דהיינו הגנאולוגיה של דוד כמושיע היסטורי וטרנסצנדנטלי (בחינת משיח בן-דוד) – "…ועבד הוליד את-ישי וישי הוליד את-דוד" (ד, 22) –  מוצא הקורא את מהלך המגילה כעלילה של גאולה מסוג שונה במקצת. סיפור מות אלימלך (איש יהודה) ומות שני בניו – מחלון וכליון – בגלות מואב, והיוותרות האלמנה, נעמי, והכלה, רות – הסיפור הזה הוא על אודות שיבה לגאולה של נחלה ושל ייבום. אמרנו שיבה ואמרנו ייבום (כמאמר נעמי לרות, בהתייחסה לכלתה האחרת, ערפה: "הנה שבה יבִמתך אל-עמה ואל-אלהיה, שובי אחרי יבִמתך" – א, 15). נזכיר: בועז, "גואלה" של רות בפרשת הייבום, נמנה עם שושלת בני פרץ (כמסופר בסיום המגילה). פרץ – בנה של תמר אשת-ער, מי שהתאלמנה ולשווא המתינה למעשה הייבום מצד חמה, יהודה, עד אשר התחפשה לזונה והרתה לו (ליהודה) – ראו בראשית, לח. לאמור, בין תמר ובין רות (הנשכבת בלילה בגורן למרגלות בועז) עובר החוט האחד של סיפור הייבום.