תיבת נוח ותיבת משה

תיבת-נוח ותיבת-משה

 

 

בשני סיפורים בלבד משמשת המילה "תיבה" בתנ"ך: בסיפור תיבת-נוח ובסיפור תיבת-משה. שני סיפורים על אודות צדיקים גדולים, שהושמו בתקופה כלשהי בחייהם, בתיבה על-פני מים. שני סיפורים של מוות ותחייה, של שואה וגאולה. התיבה האחת -מבראשית, ו-ט; השנייה משמות" ב.

 

אלוהים גזר על האדם שואת-השמד. הסיבה? זיווג אסור של עולם האלוהות ועולם האדם: "…אשר יבֹאו בני האלהים אל-בנות האדם וילדו להם…" (ו, 4). תחילת הפסוק הבא: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ." (ו, 5). זוהי, אם כן, גרסה אחרת לסיפור ההיבריס של מיגדל-בבל. שם: הריסת המגדל; כאן: "אמחה את-האדם אשר-בראתי מעל פני האדמה…" (ו, 7).[1]

 

נוח יינצל, כי נוח – לא רק שהיה (בדורותיו בלבד?) "איש צדיק תמים" (ו, 9), אלא שזכותו הגדולה גם שלא היה "גיבור", שלא היה נצר לזיווג בן-אלוהים ובת-אדם. "את-האלהים התהלך-נח" (שם), משמע ידע את מקומו ואת צו הצייתנות האנושית לאלוה. כי נוח היה אדם תמים, כלומר אדם עד תום, אדם לחלוטין, אדם שידע בת-אדם והוליד שלושה בנים, בני-אדם, אשר אף לא אחד מהם היה כאותם גיבורים שנולדו לבני-אלוהים שהזדווגו עם בנות-אדם. הללו, אותם גיבורים, נמנו עם "עולם אנשי השם" (ו, 4); כנגדם – שם, חם ויפת, היו בני-אדם הנגועים באי-גבורה ואפילו בנכות אנושית – בחטא: כגון חטאו של חם שהציץ בערוות אביו השיכור; וכגון שם שממנו יבואו בני-שם שיבנו את מגדל-בבל (שמא נאמר: חטאם הגדול של בני-שם הוא שביקשו להידמות ל"אנשי-השם", אותם גיבורים מימים-ימימה).

 

אלוהים לא יתיר בלבול תחומי אדם ואלוהות. אלוהים לא יתיר ערבוב שפה אנושית ושפה אלוהית (בלבול משפחת שֵם ו"בני-שֵם": בלבול מעשה מתן-השם בין מתן השמות מטעם אלוה ובין מתן השם מטעם האדם). מכאן – גם הקרבה המסוימת שבין המילה "מבול" לבין המילה "בבל". המבול בלל ובילבל את הטבע כולו בסערת מימיו, לא פחות משבולבלו ונבללו בני-אדם ולשונותיהם במעשה הרס המגדל. זאת ועוד: לשני האירועים ניתן לייחס את השרש בל"ה; מה גם שהדי השרש האחר, נב"ל, נשמעים בשתי המילים גם יחד, ב"מבול" וב"בבל". ובשתיהן שב ונוכח שם-האל האב, בל.

 

במבול, כפי שהראנו, מכחיד אלוהים את האדם ואת החיות, באורח המבטל את מעשה הבריאה הראשוני: אם הבריאה עמדה בסימן הפרדת אדמה ממים, הרי שעתה (כאילו בדין אלה שעירערו על הפרדת ארץ משמים) שבים המים לכסות את האדמה. ורק לאחר מכן, הבריאה מתחדשת, בבחינת מעשה הפרדה מחודש. יתר-על-כן, הצמדים המאכלסים את תיבת-נוח הם הד לצמדים ראשונים של אדם וחיה, שאכלסו את גן-עדן בשיר הבריאה.

 

על מימי התוהו ובוהו, המים הקודמים לבריאה והמכחידים את הבריאה, חיבורם האנטי-ארוטי של מים עליונים ומים תחתונים (מי-תהומות וארובות-שמים), נעה תיבתו של נוח: שלוש-מאות אמה אורכה, חמישים אמה רוחבה ושלושים אמה גובהה. תיבה עצומה בגודלה – קרוב למאתיים מטרים אורכה(!), מרובעת כארגז (תיבה) ולה גג משופע ("ואֶל-אַמָּה תְכָלֶּנָה מלמעלה" – ו, 16). בתוכה שוכנת משפחת נוח (כולל נשות-הבנים) עם צמדי-החיות ועם מחסני המזון, ועם הצחנה הקשה (חישבו על החלונות הסגורים) ועם השאון המחריש-אוזניים – השאגות, הנהמות, הצפצופים והצווחות. ארבעים יום וארבעים לילה שטה לה התיבה, ואז – עם חלוף עשרה חודשים ויותר – שקעו המים ושוכני-התיבה יכלו שוב לפתוח חלונות ולצאת החוצה, לקבל את ברכת ה' ואת בריתו (בקשת בענן) ולהתחיל במעשה הפריון העולמי מראשיתו. מהי תיבת-נוח אם לא פוטנציאל מיני משומר, שלא לומר מודחק, (והמבול? חרדת-שופכה אומניפוטנטית וטוטלית…).

 

גם בתיבתו של משה הקטן הפוטנציאל רב, אף כי פוטנציאל של רוח, ואף תיבתו – יסודה בשואה טוטלית: "כל-הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו" (שמות א, 22), ציווה פרעה. משמעות הציווי אחת היא: הכחדת זרע בני-ישראל, האבדתם מעל פני האדמה. הנה כי כן, בעוד שראשית פרק א של ספר שמות מדווחת על "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אֹתם" (א', 7), הפרק מסתיים בציווי המלכותי המכרית  את הזרע.

הבה ונחזה במראה: תיבת הגומא של משה (על קולות היבבה העולים ממנה) – מן הסתם תיבה קטנטנה בגודלו של תינוק בן שלושה חודשים – שטה לה על היאור, אשר במימיו צפים המוני גוויות של עוללים עבריים… גוויות, חלקי גוויות ותנינים. הייפלא שזהו היאור שמימיו יהפכו לדם ויבאשו, בדין המכה האלוהית הראשונה (שמות ז', 14-21)? הנאמר: "יאור" מלשון מארה?

 

מאותם מים מכלים, מימי-קץ, כלומר – מאותה תיבה הצפה בין קני-הסוף אשר על המים הממיתים, בוקעת ישועה לעם: שוכן-התיבה יהפוך למנהיג עם ומי שמקנה לעם חירות, תורה ודרך-ארץ (דרך אל הארץ). כפי שבקעה מנוח התחלה חדשה של טבע, כן בוקעת ממשה התחלה חדשה של עם. מול קשת-הברית שבסוף המבול יוצב אפוא ספר-הברית, התורה, כסיום מעשה משה בתיבה. אם תרצו, הארון שנצטווה משה לבנות לתורה הריהו תיבה העונה לתיבתו שלו (ולא לחינם נאמר על החזן בבית-הכנסת שהוא "עובר לפני התיבה", היא ארון-הקודש). עודנו ב"יאור": מהמארה יאיר אור.

 

אלא, שהבדל עצום מבדיל בין שתי התיבות, זו של נוח וזו של משה: לא רק הבדלים שבכמות (גודל התיבות, אורך-זמן השהייה בתיבות – שהייתו של משה בתיבה היתה קצרה ביותר – והיקף הבריאה המחודשת של טבע כולל לעומת עם), אלא בעיקר הבדל מבחינת מהותה של הדמות האוטוריטטיבית הניצבת ברקע שני האירועים: אלוהים מכאן ופרעה משם. בעוד שתיבתו של נוח נבנתה בצו אלוהים, שהוא גם המלך המעניש-מכחיד – תיבתו של משה נבנתה כנגד צו-מלכות וכנגד עונש שהטיל מלך על העם. שלא כאותם המוני אדם שאלוהים בחר להשמידם במבול, המוני בית-ישראל דווקא אהובים על אלוהים, אך שנואים על פרעה. תיבת-משה היא תיבה החומקת מצו-המלך, תיבה שזכתה בהשגחה אלוהית, תיבה שתתחכם לפרעה עד כדי הפיכת התינוק משה ל… נכדו החורג של פרעה (שהרי בת-פרעה אימצתהו לבן).

 

חזרנו אל ההיבריס: אל היומרה האנושית להיות כאלוהים, בורא עולם או מכלה עולם (כפרעה, המבקש לכלות את ישראל). אכן, כזה הוא פרעה: המלך המתיימר לראות עצמו כאל, הוא בן-דמותם של בוני-מגדל-בבל ושל בני-האלוהים שהזדווגו עם בנות-האדם. פרעה בונה לעצמו "מגדלי-בבל" בצורת פירמידות, ולא לחינם חוזר בשני הסיפורים מעשה ליבון-הלבנים – אותן תבניות המתיימרות (לשווא) לייצג את המקור החד-פעמי והראשוני. פרעה חייב להיענש, ודומה שכל סיפור התיבה והיאור הוא ראשית סיפורו של עונש (ובעצם, עשר המכות הן סידרת עונשים המכחידים את הטבע המצרי – ברמות מים, דגה, חיות, זרע וכו'. מבחינה זו, הן הד להכחדת הטבע שבמבול). מכאן, גם "סגירת-החשבון" עם פרעה (פרעה אחר אומנם, אלפי שנים מאוחר יותר), כפי שהיא מבוטאת בספר יחזקאל, פרק כט: זו הנבואה המופנית אל "התנין הגדול" ("הנני עליך פרעה מלך-מצרים התנים הגדול הרֹבץ בתוך יאֹריו אשר אמר לי יאֹרי ואני עשיתִני." – שם, 3). פרעה הוא היאור, היאור הוא פרעה. עונשו של פרעה המתיימר לאלוהות, לפיכך – הטלת הקללה ביאור; ייבושו, המתת דגתו. למשך ארבעים שנה (שם, 12), כמספר הימים שלאורכם ניתך המבול. שם המיתו מים, וכאן יובשו מים. מצרים, למקרה ששכחנו, היא צאצאיתו של חם, בן נוח, אותו ששלח מבטו בערוות-אביו וקולל (בראשית, י', 6). זוהי סגירת-חשבון, כאמור. סגירה חוזרת ונשנית, שתמצא ביטויה גם בהטבעת חיל-פרעה בים-סוף, כלומר בהכחדה נוסח המבול…

 

החשבון הפתוח בין אלוהים ובין פרעה הוא חשבון של שפה. פרעה, המתיימר לפענח הירוגליפים אלוהיים – חלומות, אותות וכו' – הוא פרעה המתיימר לחרוג ולחדור משפת-אנוש לשפת-אלוה. בהתאם, מתעתע אלוהים בפרעה ובחרטומיו (הפרשנים), מאז פרשת פתרונם של החלומות בידי יוסף ועד תעתוע המטה ההופך לנחש, והיאור ההופך לדם ודומיהם. תעתועים אלוהיים אלה – עניינם לבזות את יומרת הפרשנות המאגית של פרעה וחרטומיו ולהקניטם. בהקשר זה, חוזרת התיבה – תיבתם של נוח ומשה – הפעם במובנה הלשוני: מילה. עשיית הצוהר לתיבה, לימדונו חז"ל, היא פתיחת חלון-המשמעות שנושאת עימה כל תיבה – כל מילה. נוסיף ונטען, שכל תיבה (כל מילה) נושאת בחובה – בדומה לתיבתם של נוח ומשה – הבטחת גאולה  וחרדת שואה. שכל מילה היא פרידה מעולם הממשות והגליה מן המסומן, כשם שכל מילה היא הבטחת פשר סימני. כל תיבה, כל מילה, כל לשון – יסודן בעונש המבקש להפריד שפה אנושית משפת-אלוה. בהתאם, כל תיבה (כל מילה, כל לשון) היא מסע אטום, סגור ומבודד בתוך מרחב זר. מה שהיה מוצפן ("ולא יכלה עוד הצפינו", נאמר על אם-משה, שהצפינה את תינוקה במשך שלושה חודשים) נשלח עתה על פני המים באופן מוצפן-למחצה (מוסתר בין קני-הסוף). אלא, שהצופן יישאר סודי בעיקרו, כי הלשון מכסה יותר משהיא מגלה, כעדותו הזכורה של ח.נ.ביאליק.

 

מבחינה זו, מעשה אימוץ התינוק משה בידי בת-פרעה ("ויהי לה לבן") הוא גם מעשה של אימוץ לשוני. לשון-התינוק (עבריותו) מאומצת ללשון הנסיכה המצריה. הלקח הוא האי-אפשרות לאמץ, בבחינת האי-אפשרות לתרגם, למעבר מוחלט משפה לשפה: משה יישאר זר, גם בזהותו כנסיך מצרי. הוא יכה איש מצרי והוא ינהיג מרד עברי נגד מצרים. הלשון תשמור לעד על נבדלותה, על אחרותה, תשמור על חוויית ה"תיבה" המצופה בכופר (ככתוב בפרשת בנייתה של תיבת-נוח), ולפיכך – התיבה מאשרת כפירה מהותית של כל שפה בסובב אותה.

 


[1] פרשנות מקובלת, אם כי מאוחרת, להכחדת האדם (והטבע) תצביע על השחתת הזרע לריק: "וירא אלוהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ." (ו, 12). אלא, שהחלטת ההכחדה קדמה לתיאור ההשחתה (כאמור, כבר בפסוק 7)), ולפיכך תשודך לאקט זיווגם של בני-אלוהים ובנות-אדם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: