שקיעה מזרחית

 

               שקיעה מזרחית

 

קולו של אחד-העם עודנו נשמע:  "…עתידים על כן כל הרוצים באחדות האומה להיכנע סוף-סוף מפני ההכרח ההיסטורי ולשאת עיניים למזרח, אל מרכז החיקוי הקדמוני." ("חיקוי והתבוללות", 1893). מרכז החיקוי הקדמוני. מרכז קדמון, מילים קשות לאוזניים הפוסט-סטרוקטורליסטיות של שלהי המאה. במילים אחרות, הזמנה לדקונסטרוקציה נוספת של מקור רוחני אותנטי ושל הבטחת שיבה גואלת. המזרח כמקור? רחם החיים בכבודה ובעצמה: מזר"ח = מצד זה רוח חיים. הן מאז ימי קדם, לא חדל המערב לראות במזרח את מקור הרוח ואף זיהה אמת מטאפיזית עם אור-שמש. גם לא שכחנו: גן-עדן ניטע בקדם ("בראשית", ב', 8) ואילו ביתו של אלוה בקדם. שנאמר: "מעונה אלוהי קדם…" ("דברים", ל"ג, 26). מגן-עדן כבר גורשנו, אלוהים הסתיר פניו, והמזרח – האם הוא יכניס אורחים? והיכן היא קדם – בקדום (מאחור) או בקדימה? או, שמא, באחדות הפרדוקסלית של השניים גם יחד?

 

להלן, נבקש לעמת שתי מסורות: האחת, מסורת מערבית שקידשה את המזרח בחינת ניגודו החמור של המערב (מקום השקיעה, הלילה, המוות). המסורת האחרת, שורשיה במזרח הקדום ואמיריה בפילוסופיות מסויימות של המאות ה- 18-20, לא הפרידה בין מזרח ומערב, כי אם איחדתם בפרדוקס רוחני של הלילה שביום, השקיעה שבזריחה, המוות שבחיים, ולהיפך. זו תהא המסורת ההיגליאנית-ניטשיאנית-דרידיאנית, שתאתר באור-ההכרה את ההרס ואת האפילה. אם כן, מסורת המערערת על הדואליזם של מזרח ומערב.

 

מזרח = זריחה; מערב = ערב, שקיעה. השמש הזורחת נולדת במזרח והיא היא שמפתה, מכיווני מצרים ופרס –  משם, ממזרח למערה היוונית האפלולית – את אפלטון ואת מחשבת המערב הניאו-אפלטוניסטית, המדדה בעקבותיו האפולוניות לאורך למעלה מאלפיים שנים. ולאור זה, תרתי משמע, מצד מזרח, ולא משום צד אחר, יבוא המשיח הנוצרי, נאמן לכתוב ב"זכריה", ח', 7: "כה אמר ה' צבאות הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא-השמש." כל זאת, במסורת עבודת-השמש הקדומה, נוסח פולחני אפולו, למשל, שהד להם נמצא במחזהו של אוריפידס, "איון" (ראשית המאה ה- 5 לפנה"ס), בו מתגלה לנו איון, בנו של אפולו וכהן במקדש אפולו-פויבוס, יוצא מהמקדש ומכריז בחום: "שורו הביטו וראו את הכרכרה הזוהרת של השמש! זיווה נוהר על-פני ארץ; מפני שלהבתה ינוסו כוכבים מני רקיע אלי מסתורין-הליל. פסגות-פרנסוס, רגל אדם לא ידעתן, מוצתות באש, מקבלות בעבור בני-אנוש את גלגלי-האור. מהמידבר נישא בושם המור אל גג מיקדש-פויבוס. על הכס הקדוש המשולש של מקדש-דלפי יושבת הכוהנת ושרה להלנים את האורקלים שלוחש אפולו באוזניה." אפולו-פויבוס, אל-השמש, צאצאו הרחוק של שמש, אל-השמש האכדי.

 

עדיין בזמן כתיבת המישנה נרשמה העדות היהודית המדהימה על פולחן-שמש: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם (לפני היוצאים מהמקדש אל בריכת- השילוח שבמזרח/ג.ע) באבוקות של אור שבידיהן (…) על חמש-עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים (…) ועמדו שני כוהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושני חצוצרות בידיהן. קרא הגבר: תקעו! והריעו ותקעו והגיעו למעלה עשירית. תקעו והריעו ותקעו, הגיעו לעזרה. תקעו והריעו ותקעו, היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא מזרח. הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהן למערב ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ופניהם קדמה והמה משתחווים קדמה לשמש ואנו ליה עינינו." ("מסכת סוכה", פרק ה', משנה ד'). עדות מדהימה זו, החוזרת גם שלש פעמים בתלמוד הבבלי, מלמדת עד כמה מושרשת היתה עבודת-השמש, הסגידה למזרח, באותה מסורת האחראית עתה למקדש הפונה ממזרח למערב (שקודש-הקודשים במערב-המקדש!). היש צורך להזכיר את מסורת "הזוהר" המאוחרת יותר ובה מככב המזרח כיסוד מופלא המזווג צפון ודרום, מים ואש, חסד וגבורה, זהב וכסף (חלק ב', דף כג-כד, פרשת "וארא")? עוד נשוב לכוח-הזיווג של המזרח.

 

לבטח, המסורת הרומית והנוצרית הפנימה והעצימה את הסגידה האפולונית לאור, והדברים ידועים. כיוון שהזכרנו את איון של אאוריפידס, בנו של פויבוס אל-השמש ומי שכה נואש לזכות בהכרת אביו, נזכיר את בן-דמותו הרומי, פאתון, אף הוא בנו של אל-השמש ואף הוא עורג מרה להכרה האבהית. פאתון, מגיבורי ה"מטאמורפוזות" של אובידיוס, שומע מפי אמו, קלימנה: "…'הן לא יכבד מאתך למצוא את משכן מולידך,/ כי במזרח הוא יושב, לא רחוק מעונו מארצנו./ אם התאוית – בקשנו: יגיד לך זאת במו פיהו.' קם ויתר ממקומו בשמחה, כי אמו נחמתו: כבר הוא רואה בלבבו ירכתי השמים – וילך./ ארץ כושים יעבור ויפן מזרחה, אל הודו,/ (שמש יכנה וחום) – אל מולדת אביהו הגיע." (ספר ראשון, 773-779, תרגום: שלמה דיקמן). פאתון, שהגיע למזרח (שאינו רחוק מרומי, כנאמר בקטע הנ"ל. רומי עדיין אינה רואה עצמה כמערב), נוטל מפויבוס אביו את מרכבת-השמש ונוהג בה בלילה עד למותו הטראגי, באשר לא הספיק לחצות את השמים: "עוד אנוכי מדבר – והלילה הלח כבר הגיע/ אל פאתי מערב! נמהר – לא נוכל התמהמה:/ עת לעבוד, כי זרחה כבר אורורה וינס האופל." (ספר שני, 142-144). מזרח או מוות מערבי. שהשאול במערב, כזכור. הומרוס: "נטתה החמה ותבוא, ויקדרו דרך ונתיב./ באנו עד ירכתי יאור-האוקיאנוס המעמיק אפיקיו, / (…)/ ארץ לוטה לעולם עב הענן והערפל,/ בה לא יתבונן לעולם השמש בקרניו המאירות,/ (…)/ אפס ליל חושך מרחף על פני בני-אדם אומללים." ("האודיסיאה", שיר 11, 13-19. תירגום: שאול טשרניחובסקי).

 

וכך, עדיין במאה ה- 16 כותב וויליאם שייקספיר סונטת-תהילה למזרח ככוח של מקור-חיים: בסונטה השביעית שלו (בתרגומו של ש.שלום) קראנו: "מזרחה שא עיניים, עת ירים/ ראש להבות אור חסד. חזותו/ הרעננה רואיו מפארים, / במבטים יקדישו מלכותו./ (…)/ אך עת ממרום שיאו יהפוך גלגל/ ותש כוחו כימי זיקנה רפים,/ בנתיב שפלו שוב לא ישגיחו כלל,/ אשר היו סוגדים לו וצופים./ כה עם צהרי יומך אתה גם-כן/ נשכח תמות – אם לא תוליד פה בן." אם לא תוליד בן. אם לא תאשר מזרח מתוך סוף-מערביותך, מותך. שנאמר: מזרח או מוות.

 

ברם, כנגד כל שנטען והובא, מתח-סתירות קוסמיות-אפיסטמולוגיות, מורכב ומרתק הרבה יותר,  יאותר במחשבת-מזרח מסויימת שקדמה והטרימה את מחשבת-יוון, אף כי נזנחה. אנחנו שבים למצרים: הורוס, הילד מוצץ-האצבע ו/או בעל ראש-הבז, "אפולו המצרי", בנם של אוזיריס ואיזיס, הוא אל השמים והשמש, הנולדת מדי שחר מן המזרח ונישאת על פרח-לוטוס. לימים, פיצול האל האחד למספר אלי-שמש: רע-הרקטי, שהוא אל-השחר; רע, שהוא אל-שמש-הצהריים; ואטום, שהוא אל-השמש השוקעת (והוא התהו-ובהו שממנו נברא הכל ואשר אליו יחזור הכל). בל נשכח: הורוס הוא עיוור-למחצה: במאבק עם דודו, סת, שהמית את אוזיריס אביו, איבד הורוס עין. עיני הורוס, נזכיר, הן השמש והירח. העין שאבדה, כלומר הוקרבה, היא הירח. הורוס, במילים אחרות, הוא הזריחה והוא השקיעה, האור והחושך, הוא המזרח והוא המערב, הראייה והעיוורון. ליליות-המערב המצרי, יובהר, איננה היעדרות של הכרה-ידע-אמת. לא, שהלילה הוא היבט אלוהי של העולם. עלטת הלילה המצרית היא השער למסתורין של הקיום. לפי ספר המתים (פרק 149), רק בלילה יילכד נחש-הנילוס האניגמטי. מהלילה הזה, לא שכחנו, בוקע האור. מהמוות בוקעים החיים. מהעיוורון נובעת ראייה אחרת. באיור-פפירוס מצרי קדום נראה אל-המוות, בורא האדם והאלים, ניצב מעל שמש קטנה השוקעת לתחומי הלילה, בעוד השמש הזורחת נישאת בכנפיהם של צמד עייטים. והרי לנו האמביוולנטיות המצרית של הזריחה והשקיעה, מזרח ומערב: אור שנולד מחושך, וחושך שנולד מאור: כאלו הן גם שתי ספינות-השמש הבו-זמניות: זו הימינית-מערבית וזו השמאלית-מזרחית. ספינת הלילה, מאנדט, שטה במערב, בעולם התחתון, בארץ-המתים, בחושך, וזו הפכה לעין הימינית של השמים, לשמש. לעומתה, ובמקביל לה, ספינת-היום, מסקט, הזורחת במזרח ושטה ביום, הפכה לעין השמאלית, והיא הירח.

 

תאבי ה"מקור" שבינינו לא יתחילו, כמובן, במצרים. עד לבבל הקדומה הם ישובו, עד ל- 3000 לפנה"ס יסוגו, למען יאתרו ב"עלילות גילגמש" את צמד פסגות הרי משו, המופקדים על משמר זריחת השמש ושקיעתה, והם "עד פי שאול יוליכו". ומשמבקש גילגמש לפגוש את אביו, אתנפשתים, בעולם-העד, שומה על גילגמש לחצות את מרחב האופל הנצחי, שמחוץ לטווח הזריחה והשקיעה, וזאת למען יגיע אל מקור-המקורות של אור-המזרח: "…לדרך בוא השמש הוא/ שם את פעמיו. לאחר אשר/ עבר פרסה אחת – מש עלטה/ עבה. כל אור לא היה לפניו/ ואור לא היה גם מאחוריו./ (…)/ לאחר אחת-עשרה פרסה – אור/ השחר בקע, לאחר שתי/ עשרה פרסה – השמש זהרה./ והנה את גן האלים ראה/ גילגמש…" (הפרק: "החיפוש אחר חיי נצח", 80-84, 111-115, תירגום: שמואל פרידמן). אם כן: אור ואופל נשגבים מאדם, חורגים ממזרח וממערב וקודמים להם. וביתר שאת: האור הגנוז נחבא מאחורי החושך הנורא; החושך הוא הנתיב לאור.

 

כאמור, מסורת המחשבה המערבית התעלמה מדו-סטריות המזרח-מערב, אור-חושך, ולבטח מהמטאפיזיקה הבבלית של אור עליון הטמון בקצה חושך-שאול. שמחשבת-המערב קבעה: מזרח או מוות. שהיא הציבה לעצמה את היעד האפולוני האחד של האור העז ביותר, המופשט ביותר (המונותאיסטי?), שמש-בקר שהגביהה ממזרח לרום-הצהריים, לזנית. כידוע, פילוסופיות האור דלקו זו אחר זו בימי-הביניים והרנסנס, מגיעות לאחד משיאיהן בספרו של פאטריצי, "הפילוסופיה החדשה"  (1593), בו אחד מארבעת חלקיו, מוקדש לבחינת האור המטאפיזי (אלוהים הוא האור הראשון, הלא גופני, המפיק את הזוהר (lumen) המתגלם בעולם באורח היררכי בגופים שקופים עד אטומים. אגב, החושך אף הוא יישות, ולא העדר-אור). טרנסצנדנציה של האור ושל המזרח. בהתאם, יודגש: כאשר הוגים כוולטיר ומונטסקייה פנו מזרחה לפרס במאה ה- 18, לא היה זאת כי אם בתחפושת אירונית.

 

אלפי שנים נמה לה דואליות המזרח-מערב את תרדמת-הקיץ, מותירה את אשליית שלטונו של האור העליון ((prima lux, בין כגלוי ובין כגנוז, ומבטיחה את הדרך האנושית בחזרה אליו. אלפיים שנה, עד הקצר של עומס-אור בימי התאורה הגדולה, ה- Aufklarung, ה- Enlightment, ה- Lumieres. ימים בהם כבר מכירה אירופה במערביותה המתנשאת, עד כדי הסתפקות קאנטית בניתוח אנתרופולוגי את יופיים של הצרפתים, האנגלים, האיטלקים, הספרדים והגרמנים, תוך התעלמות מכל מה שקיים מזרחה או מערבה לאלה ("האנתרופולוגיה מנקודת-מוצא פרגמטית", 1772-1773). אך, הבה נדלג כמאה שנים קדימה ושלא בדרך הסדר הטוב, נפתח את "כה אמר זרתוסטרא" לפרידריך ניטשה, 1882:

 

בגיל שלושים יצא זרתוסטרא לעשר שנות התבודדות במערה בראש הר, בלוויית נחש ונשר. כאן שהה עשר שנים. עד גיל ארבעים. עתה, מתעורר זרתוסטרא ופונה מזרחה: "…ובבקרו של יום אחד השכים עם שחר, יצא אל השמש וכה אמר לה:…". האמת היא, שלאורך אותו עשור, נהג זרתוסטרא  לפנות מזרחה מדי בקר : "…הנה זה עשר שנים תמימות עולה היית הנה על מערתי (…) אולם אנו מצפים היינו לך מדי בקר, מורידים מעלייך את גודש שפעך ומברכים אותך על כך."  עדיין פולחני  אפולו, זורואסטר, מאני וכיו"ב. אך, עתה, הפנייה מזרחה תכליתה שונה: "אני מוכרח, כמוך, לשקוע." מעשה השקיעה (שנאמר: "כך החלה ירידתו של זרתוסטרא") בבחינת מעשה של הגשמה ושל ידיעה. הנה כי כן: ממזרח למערב, בסימן הערב, ואף הלילה, כלומר אפילה  של ידיעה ושל מוסר: "…עלי לרדת למעמקים: כאשר תעשה אתה (השמש/ג.ע) בבואך אל מאחורי הים ובהביאך את אורך  אף לשוכני שאול…". האדם המממש את עצמו מתחיל במזרח, אך במטרה לשקוע לתהומות קצה-מערב. האם שוכן הידע במערב? לא בדיוק, שמסלול הידיעה העצמית הניטשיאני הוא מעגל חוזר ונישנה של מזרח-מערב-מזרח-מערב וחוזר חלילה. סיום "כה אמר זרתוסטרא" הוא  – "עם בקר שלאחר אותו לילה, זינק זרתוסטרא ליצועו, אזר את מותניו ויצא ממערתו, יוקד וחזק כצאת השמש עם בקר מתוך הרים אפלים." זרתוסטרא המזרחי היה למזרח במלוא-הדרו, מזרח יוקד מתוך חשכת המערב. אך, זרתוסטרא החדש פונה מזרחה אל השמש, כשהוא טעון באמת-האופל של המערב, ולפיכך, מבטו מסוכן, מתגרה, מאיים על השמש: "נשרי ער וכמוני לשמש יתן כבוד. צפורני-נשר הוא שולח לאור החדש." מבט של צפורני-נשר. עתה גם מצטרף האריה וזרתוסטרא יכול לומר את מילות הסיום: "זה שחר שלי." המזרח שלו, מזרח אחר שלא עוד יופרד ממערב.

 

זרתוסטרא הוא פרסי, כזכור, זורואסטרי בשורשיו. מבטו מזרחה מוליך אל הודו וסין. אך, תנועתו היא כלפי מערב. לאירופה. לגרמניה. שפרידריך ניטשה הגרמני בא לאשר בשלהי המאה ה- 19 תנועה כפולה של לידה ומוות, מזרח-מערב-מזרח-מערב וכו', תנועה המודעת את עצמה כרוח מערבית חדשה. אך, זוהי רוח המנשבת במסלול שכבר סומן לא אחת בשבשבות הפילוסופיה האירופאית של המאה ה- 19, וראשיתן בזו של גיאורג ווילהלם היגל. 

 

ב"פנומנולוגיה של הרוח" (1806), במסגרת עיונו בהולדת הדת מתוך הרוח הכללית (שם הפרק: "אלוהים כאור"), כתב היגל: "האור המהותי של הזריחה  משמר את עצמו בחסר-צורה. (…) האור הטהור מפזר את טבעו האחדותי לאינסוף צורות, ומציע את עצמו כקורבן למען היות-בשביל-עצמו."  (מהדורת אוקספורד-יוניברסיטי-פרס, 1977, עמ' 419-420). משפט קשה שעוד נבקש לעמוד על פשרו. לפי שעה נציין: היגל אינו כותב כאן על מזרח ומערב, אך מרבה לכתוב על אור זורח ועל חושך. משהו ישיר על-אודות המזרח והמערב ציין היגל ב"הרצאות על ההיסטוריה", עת הכתיר את עולם-המזרח כמקור ההיסטוריה והעטירו בתכונה הרוחנית הנעלה של הכרה המפתחת את עצמה מתוך שלילתה (אגב, משפט אחד בלבד לאחר הערה מביכה ביותר על-אודות הכושים בבחינת יצורים שרצונם הטבעי טרם נשלל והוגבה. מילים אחרות לציון דירוגם החייתי): "כך, היה זה באסיה שהעולם המוסרי של ההכרה הפוליטית צמח לראשונה. אסיה היא יבשת הזריחה והמקורות בדרך-כלל. ניתנת האמת להיאמר, כל ארץ היא גם מזרח וגם מערב ביחס לארצות אחרות, כך שאסיה היא יבשת מערבית מנקודת-המבט של אמריקה; (אנו נמהר ונזכיר, בהקשר זה: בבבל נקראה ארץ-ישראל "מערבא"/ג.ע) ברם, כשם שאירופה היא המרכז והסוף של העולם העתיק – כלומר, לחלוטין במערב – כך אף אסיה היא לחלוטין המזרח. שם צץ לראשונה אור הרוח, ההכרה באוניברסלי, ועמם מהלך ההיסטוריה של העולם." (מהדורת קיימברידג'-יוניברסיטי-פרס, 1975-1993, עמ' 190-191)

 

המזרח של היגל עודנו המזרח הרחוק. המזרח הערבי (ערב – ערב – מערב?), או מה שהיגל מתאר כרמה המרכזית של אסיה, מאופיין על-ידו במילים: "הם משכנם של האור והחושך, של הזוהר המוחצן ושל ההפשטה הקונטמפלטיבית הטהורה. ובקצרה, מה שקרוי על-ידינו אוריינטליזם. הדבר נכון במיוחד ביחס לפרס."  (שם, עמ' 192). משכנם של האור והחושך. נזכור, לקראת המשך עיוננו: המזרח ה"אוריינטליסטי" כאחדות אור וחושך (או: זריחה ושקיעה), הנוכח והנעדר. אור – rien (לא-כלום)- טליזם…

 

והמערב? כלומר, מערבה לאירופה? זהו "העולם החדש", מרחב התגליות שלא חדל להטריד את הכרת הפילוסופים של ההשכלה וקודמיהם עוד מאז המאה ה- 16. אם נבקש, בהמשך דברינו, להצביע על תנועת הרוח מהמזרח אל המערב, נציין כבר עתה, שאמריקה של היגל עודנה בפיגור רוחני קשה, ובפרט אמריקה המרכזית והדרומית. דהיינו, מבחינת היגל, טרם הושלם מסע הרוח ממזרח למערב: "אמריקה הוכיחה עצמה מאז ומתמיד כאימפוטנטית, ברובדים הגופני והרוחני גם יחד, והיא ממשיכה בזאת עד עצם היום הזה. (…) אפילו החיות שם מוכיחות אותה נחיתות שמוכיחים בני-האדם שם. עולם החי האמריקאי כולל אריות, נמרים ותנינים, אך (…) הם קטנים יותר, חלשים ופחותי-עוצמה לעומת אלה של העולם הישן (קרי: אירופה/ג.ע). אף נמסר לנו שהחיות האמריקאיות מזינות פחות כמזון-אדם לעומת החיות באירופה. (…) הניוון של תושבי אמריקה מוכיח שאין בהם את הכוח להצטרף למדינות החופשיות של אמריקה הצפונית. אומות אלו, הנחותות מבחינה תרבותית, נשחקות והולכות מחמת מגען עם אומות מתקדמות יותר. (…) כמה מאנשי האומות האמריקאיות ביקרו באירופה, אך כמובן שעניין לנו באינדיבידואלים בלתי-אינטלגנטיים המצויידים בכושר מזערי לחינוך. (…) האמריקאים, איפוא, כמוהם כילדים בלתי מוארים, החיים מיום אחד למשנהו, ובלתי נגועים על-ידי מחשבות ומגמות גבוהות יותר." (שם, עמ' 165). כך. נאורות.

 

אך, הבה נחזור אל "הפנומנולוגיה של הרוח", בה פורש היגל את שיטת התפתחותה של רוח-האמת האוניברסלית במונחי אור וחושך, יום ולילה: נקודת-המוצא הפרימורדיאלית של הרוח הכללית היא בהפשטה גמורה של ההבנה, מעין קרני אור עזים הקורנים על גופם המת של מושאי-האדם: "הן (היצירות) מתייחסות אל הרוח בדומה לאור-השחר המקרין משמעותו עליהן." (לעיל, "הפנומנולוגיה של הרוח", עמ' 422). מעט מאוחר יותר, מציין היגל שהיצירה, בשלב מוקדם זה של היפתחותה  לרוח האוניברסלית, "עודנה צורה נטולת-קול הנזקקת לקרני-השמש הזורחת למען תזכה בקול."  כנגד מהלך זה, מציין היגל את "היש הפנימי", מהותו הפנימית של הטבע (הטבע "מכסה על יישותו הפנימית"), אשר מהו אם לא "חשיכה פשוטה". ועוד מוסיף היגל, שמהלך ההחצנה אל האור ומהלך ההפנמה אל החושך הם שתי תנועות אנטיתזיות בו-זמניות של הרוח! אם כן, בו באותו רגע, השקיעה והזריחה: השתיים האמורות להתאחד במושאי הרוח המוגשמת. כאלה, אכן, הם האלים הקדומים – הטיטנים, ילדי אחדות האור והחושך", כותב היגל. ענייננו בתנועה רוחנית מוארת ואפילה בה-בעת, נעה קדימה בסימן הסתירה  והשבר.

 

התפתחות ההכרה, השתכללותה הגוברת אל דרגה גבוהה יותר של הכרה ואמת, משמעה – לפי היגל – תנועה לקראת "היות למען עצמו", לקראת סובייקטיביות, קרי – ידיעה עצמית, האובייקט היודע את עצמו, מגשים את עצמו, תופס את עצמו, כסובייקט. אלא, שכאן, בשלב מוקדם זה, "האובייקטיביות של אור הזריחה" (כך היגל, עמ' 431) נסוגה ומתכנסת לתוכה אל העולם הפנימי, הלילי, החשוך, של ההווייה. במעשה התכנסות זה נולדת הדת של פולחני הסוד, המסתורין, האפילה. אנו מדגישים: תנועה אנטיתזית של אור-הזריחה פנימה אל תוך מרכזו הלילי: "מה שהתגלה לרוח היודעת את עצמה בתוך עצמה  באמצעות הפולחנים הוא מהות פשוטה בחינת תנועה מתוך הלילה האפל של הסתתרותה כלפי מעלה אל ההכרה (…) אך תנועה השבה ומאבדת את עצמה בעלטה. (…) על כל פנים, הדחף הנע אינו אלא אור השמש הזורחת האלוהית…" (עמ' 437).

 

תנועה רוחנית דיאלקטית של זריחה ושקיעה, ובמילים אחרות, של מזרח ומערב. הזריחה מתוך הלילה היא מזרח מתוך מערב, כשם שהתנועה של הזריחה אל הליליות החבוייה היא תנועת  המזרח למערב. דו-סטריות, שבוטאה גם על-ידי ארתור שופנאואר, מתנגדו הידוע של היגל ומורו המוקדם של ניטשה, עת כתב: "המוות כמוהו כשקיעת השמש אשר רק לכאורה נבלעה בלילה, בעוד שלמעשה הינה מקור של כל אור, בוערת ללא הפסק, (…) תמיד זורחת ותמיד שוקעת." ("העולם כרצון וכדימוי", מהדורת  דובר, ניו-יורק, 1958, חלק א', עמ' 366). תמיד זורחת ותמיד שוקעת. תמיד מזרח ותמיד מערב. שופנאואר, כידוע, אף הפליא למזג בתורתו-הוא את המערב של אפלטון וקאנט עם המזרח של המיסטיקה ההודית. 

 

ברם, היה זה ז'אק דרידה, איש הפרדוקסים של שלהי המאה העשרים, שנתפס, יותר מכל קודמיו, לדו-סטריות גיאוגרפית-קוסמית זו. ב- 1974, בספרו כפול-הפנים, "גלאס", עיין דרידה בפילוסופיית הדת של היגל ופירשה בכלי הדקונסטרוקציה, קרי – הסתר הפנים של מקור-האמת, מילים אחרות ל- double bind  של לילה מערבי הכופה עצמו על אור מזרחי. דרידה איתר כאן אלוהים מונותאיסטי השולל כל ייצוגיות. לפנינו ציטוט ארוך, קשה, אך ראוי:

 

"ברגע הראשון של הדת הטבעית, זו הדת בעלת המהות המאירה, הרוח איננה עדיין כי אם בדרגת מושג השוכן בהפשטה בלתי-מוגדרת. (…) שעדיין שמור המושג ב'לילה של מהותו'. (…) היש מופיע בבחינת אור טהור (…), שקיפות אתרית של היתגלות, בה דבר אינו מופיע מלבד עצם ההופעה, האור הטהור של השמש. דמות ראשונית זו של הדת הטבעית מאשרת העדר דמות, שמש חזותית טהורה ולפיכך בלתי-ניתנת לחזות, כזו שמאפשרת לראות מבלי להראות דבר, שמש השורפת-כל במו תופעתה. (…) דמות זו (…) המכילה הכל ומרוקנת הכל, היא זו של הזריחה במזרח. (…) האור הטהור ונטול כל דמות, האור הזה שורף כל, נשרף בבעירת-כל שהיא מהותו, אינו מותיר דבר, שום עקיבה, שום סימן, שום אות-מעבר. שריפה טהורה, הפצת אור טהורה ללא צל, צהריים ללא שום ניגוד, שום התנגדות (…). התוכן של ישות זו נעדר מהות, (…) ישות הזורחת מבלי שתשקע לעולם. (…) מהות נטולת-מהות, דוגמא טהורה (…) ללא דוגמא – בדומה לאלוהים." ("גלאס", פריז, 1974, עמ' 265-266)

 

אך, מה קורה לאלוהים ברגע בו בקש לדעת את עצמו, קרי – להגשים את עצמו במופע כזה או אחר? מה קורה לאלוהים ברגע בו התגלה בבריאה? הוא חייב להיעלם, ליגוז, להישרף: "בכדי שתהפוך לסובייקט, השמש חייבת לשקוע. הסובייקטיביות נוצרת תמיד במהלך של תנועה בכיוון מערב. אך, כאן, במזרח, השמש אינה הולכת לישון, שהשמש נרדמה באורח מיידי, מבלי דעת את השקיעה. (…) הדוגמא הזו הנטולה-מהות  היא גם סוג של מסמן נטול מסומן. מעין תכשיט נטול-גוף, היעדרותה של אמת, של משמעות. (…) כיצד תבצע שמש שריפת-הכל את  שקיעתה? (…) כיצד תצומצם שריפה זו, הרסנות טהורה זו, שאינה מפיקה כי אם אש? כיצד יוכל הצחור-מכל צחור, השחור-מכל-שחור, להפיק מתוכו צורה קבועה כלשהי? (…)למען תהיה מה שהינה, למען תהיה טוהר המשחק והשריפה, שריפת-הכל חייבת להשתנות אל היפוכה: לשמור על תנועת אובדנה.  (…) ברגע בו הופיעה ונתגלתה כאש – (…) היא אובדת בתור אש. (…) זוהי תחילת ההיסטוריה, ראשית השקיעה, ראשית תרדמתה של השמש, המעבר  אל הסובייקטיביות המערבית.

 

"שריפת-הכל מקריבה את עצמה למען היות-בשביל-עצמה. היא מוקרבת רק למען תהיה היא עצמה, למען עצמה. בכדי להקריב – היא בוערת. הבעירה בוערת אפוא וכובה, האש שוככת, השמש מתחילה לשקוע , לנוע במסלול שיובילה אל ההפנמה המערבית (שהמערב, כידוע, נושא את השמש בלבבו). (…) אם ברצונך לשרוף הכל, שומה עליך לשרוף גם את השריפה, למנוע את המשך חיותה כנוכחות נדירה. (…) ללא שריפת-הכל (holos causto) התנועה הדיאלקטית וההיסטורית של היש לא יכולה היתה  להיפתח (…) אל מהלך השמש ממזרח למערב." (שם, עמ' 267-268)

 

עד כאן הציטוט,שהנהרתו הפרטנית תובעת לא פחות מסמינר שנתי. ואף על פי כן, נאמר: הסובייקטיביות (שהיא ידיעה עצמית), ההפנמה והמימוש הם בכיוון מערב. אך, יותר מאשר תנועה סדורה מקוטב אל קוטב, למדנו על זריחת שמש הכוללת בתוכה את שקיעתה, מזרח הנושא בחובו את המערב… יתר על כן, למדנו על מזרח הנידון לכלות את עצמו, למדנו על מקור-אור שנידון להמית את עצמו בשנייה בה האיר. ההכרה, האמת, שוכנות בהודאה במקור מזרחי הקבור במו הגחתו כלפי מערב… אם כן: מזרח מת-חי, או חי-מת. רוח-רפאים. מקור-האמת אותר באפילה גמורה, אליה הדיחה עצמה האמת ברגע התגלותה. המזרח שנידון למערב. לא עוד המזרח כאופציה של גאולה אירוטית ממערב.

 

אדרבה, ראו את ה"מזרח" – אותו תשמיש-קדושה, המצאה יהודית-אירופאית מאוחרת למדי (שכזכור, בעבור גלויות אחרות, לא שכן בית-המקדש החרב בצד מזרח דווקא) – התלוי בביתם של סופר-הסת"ם, רפאל, וזוגתו מרים מסיפורו של ש"י עגנון, "אגדת-הסופר". זהו "מזרח" מעשה-ריקמה שרקמה מרים בנעוריה והוא מעוטר בתמונת גן-פרי ובתוכו ארמון עם צמד-אריות בשעריו. זהו הגן-הנעול של הארוס, גן "שיר-השירים", שאליו  לא  ייכנסו רפאל ומרים. שבכל עת שתתהדר מרים בלבושה – "ככלה ביום חופתה" ותתקין עצמה ליד הראי לקראת בוא בעלה, ישתקפו האריות של ה"מזרח" בראי ויאיימו על מרים – ו"מיד היא נרתעת לאחוריה." לא פחות מכן, משיתקרב רפאל אל רעייתו, ישתקפו בראי אותיות "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", הרקומות בארבע פינות ה"מזרח", ומיד יתפכח רפאל ויתמסר ללימודי זוהר ותיקונים, "עד שהשינה חוטפת עיניהם". אם כן, לא מזרח של ארוס. רוח החיים האחת מצד זה היא רוחה של אדיקות וטקסט קדוש שסופם מוות, כזכור לקוראי "אגדת הסופר".

 

וכך, אנחנו פותחים, לסיום, את "בדמי-ימיה" לעגנון  וקוראים על אודות "מזרח" נוסף: בספר-זיכרונותיו של מזל עקביה קראה תרצה על תלמיד-פילוסופיה, הלא הוא מזל, המבקש להתפלל תפילת-מנחה בבית-מארחו. "וירמוז בידו להורות לי צד מזרח. ובקיר מזרח מעשה רקמה, ואקרא את כל הכתוב במזרח.

                          אשרי איש שלא ישכחך ובן-אדם יתאמץ בך.

                          כי דורשיך לעולם לא יכשלו

                          ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך.

וכהתמי את תפילתי היללתי את המזרח כי נפלא הוא. וכנוגה השמש השוקעת בזרחה על המזרח עם דמדומי ערב אפס קצהו האירה וכולו לא האירה, כן היו דברי הפעם, כי לא אמרתי כי אם מקצת שבחו." (מתוך הקובץ "על כפות המנעול", שוקן, ת"א וירושלים, 1960, עמ' י"ח). בזיווג זה של מערב (ערב, שקיעה, תפילת-מנחה) ומזרח מניח עגנון את יסוד הזיווג הגדול של סיפורו: הזיווג בין תרצה למזל.  אלא, שקודם לכן, מתפתחת אהבתם של מזל ולאה, אם-תרצה, שבבית אביה מתגורר מזל. כאן, בסוכה הניבנית לכבוד חג הסוכות, אנו שבים ופוגשים ב"מזרח" המזווג-זיווגים: ויהי כתלות לאה את המזרח ותיפול הטבעת אשר במזרח ולא יכלה עוד לתלות את המזרח על הקיר. ותקח את הטבעת ותשם אותה על אצבעי ובחוט השני אשר למחלפות ראשה קשרה את המזרח בקיר ותקרא אשרי איש שלא ישכחך ואני קראתי אחריה ובן אדם יתאמץ בך ופתאום נתאדמנו שנינו." (עמ' כ"ג). 

 

בחנוכה שבה מזל לפגוש במזל עקביה. בהגישה לו תה, "וישפוך מן הכוס על ידיו ויקרא נו, נו, מזרח? ויסב פניו אל הקיר ויאמר בבית זקנך לא היה אדם צריך לשאול שאלות כאלה, כי מזרח היה תלוי על הקיר. ויעמוד ויתפלל." (עמ' כ"ט)

 

לימים, תרצה – בתה של לאה, שהלכה לעולמה – עוזרת בטיהור הבית לקראת פסח, והיא מוצאת בארון את ה"מזרח" שהיה בבית-הוריה, אלא שה"מזרח" … שבור: "ואשים אותו עם הספרים בילקוט להביאהו אל הזגג, כי נשברה הזגוגית וזהב-המסגרת שף, וחוט השני אשר קשרה אמי עליה השלום כדי לתלות אותו על הקיר נקרע." מזל, הפוגש בתרצה, שואלה על הלוט בחבילה, – "ואסיר את הנייר ואומר חכה נא אדוני. ואקח את החוט אשר קשרתי אותו על ידי אחרי פגוש מזל אותי עם הכלב ואקשור את החוט על המזרח ואתלה אותו על הקיר. ויבט מזל וישתאה. ואקרא מעל המזרח אשרי איש שלא ישכחך. ומזל הוריד לארץ ראשו."  (עמ' מ"ג). תוך פרק זמן לא רב יינשאו עקביה מזל ותרצה. יודעי דבר זוכרים: נישואין שניחוחם כבד ומר, עמוס ניכור ומוות.

 

אנחנו מסכמים: ה"מזרח" כושל. הוא נשבר לאחר שלא הצליח לזווג את עקביה ואת לאה. וגם זיווגו החדש כושל. הוא שנאמר: שחר-המזרח כולל בחובו את סוף-מערב, את סופו: הזריחה כוללת בחובה את שקיעתה, שריפתה, מותה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: