שערים

                            שערים

 

 

שערי-שכינה  שערי-שלום שערי-חוכמה, שערי-כוח, שערי-גבורה, שערי-דיבור, שערי-שירה, שערי-קדושה, שערי-נעימה, שערי-בינה, שערי-עורמה, שערי-חיים, שערי-מוות, שערי-שלום, שערי-חן וחסד, שערי-אהבה, שערי-תורה, שערי-פרנסה, שערי-רחמים, שערי-ענווה, שערי-יראת שמים – – – אלה הם רק חלק מהשערים המצוינים ב"ספרות-ההיכלות" – זו הספרות המתארת את תפארת הארכיטקטורה המטאפיזית היהודית. כי לְכל יש מבוקש – ויהיה זה מקום ריאלי, מקום טרנסצנדנטלי, אידיאה, רגש, תכונות וכדומה – יש שער. אמור לפיכך, אינסוף שערים יש בדרכו הקיומית של האדם; מסע ארוך, מפותל ומפרך בין שערים פתוחים ושערים נעולים: שערים קטנים – פשפש, צוהר – ושערים גדולים ("וכל שער ושער קומתו כרום ז' רקיעים וארכן כארכן ורחבן כרחב העולם"[1] ); שערים מאבן, מברזל,  מאש ("באותה שעה פתח לי מטטרון שערי חומות של אש"[2] ), ואף שערים של רוח, הלא הם שערי-הדעת. ועומד אדם מול שער זה ואחר ומבקש לפתחו.

*(הכוח להיכנס)

 

בין על הארץ ובין בשמים, השער מייצג סמכות, כוח. חזק הוא זה החודר בשער – בין אם כבעל מפתח, בין אם ככובש. חזק יותר הוא מי שבכוחו לחדור מספר רב יותר של שערים. מכאן – סיפורו של שמשון (שופטים, טז): הפלשתים, שארבו לשמשון בשערי-עזה, ביקשו להרגו עם צאתו מבית הזונה. שמשון, שהתעורר בחצי-הליל, הגיב לאויביו בנוטלו על שכמו את שערי-עזה ואת בריחם ובנושאו אותם עד לראש גבעה הסמוכה לחברון. מה עולל שמשון? לא רק שחדר לעיר פלשתית וחדר אל אישה פלשתית, אלא שניכס לעצמו את שערי-העיר ובזאת הצהיר על עצמו כסמכות עליונה על פני העזתים. העברת השערים לחברון היא מעשה הצהרתי של העתקה (displacement), הממקם זהות פלשתית בתוך טריטוריה יהודית. ברובד הסמלי, מעשה העברת השערים הוא, לפיכך, התגברות והשתלטות של שמשון על אויביו, כי השער הוא העיר כולה ("הילילי שער זעקי-עיר" – ישעיהו יד, 31), וכיבוש שער הוא כיבושה של עיר ("וירש זרעך את שער אֹיביו" – בראשית כב, 17).

* (זכות הכניסה)

אם שער, כי אז בשטח תָּחום עסקינן, במרחב סגור ומנוּע מפני הלא-זכאים, והשער הוא חסד הפתיחה. גם עת סגור השער, השער ממהותו הוא הפירצה, הפתח העקרוני בקיר, בגדר או בחומה. רוצה לומר, השער הוא – מעל לכול – סיכוי הכניסה, ורק לאחר מכן – פתח היציאה או הפתח הסגור. ולכן נאמר "פתח לנו שער בעת נעילת שער" (ב"תפילת נעילה" במוצאי-יום-הכיפורים) – לפתוח את הסגור.

 

בשער נחרץ גורלו של הנכנס, או של  מסורב-הכניסה (או המגורש). בשער-העיר נקבע הדין: כאן מקום המשפט – "והציגו בשער משפט", עמוס ה, 15. ואילו בשער-השמים יישקלו החטאים והזכויות בטרם ייחרץ מי לשער הגהינום ומי לשער גן-עדן. שער מקום הוא גם שער-צדק, שהלא "זה-השער לה' צדיקים יבאו בו" (תהילים קיח, 20).

 אם בשער אנו עוסקים – כי אז במבנה ארכיטקטוני: קיר, חזית-בניין, חומה; ומניה וביה – גם שער מטפורי: שערי-שמים, שערי-חוכמה, שערי-צדק וכיוצא באלו. –ועל כן  – גם מבנה ארכיטקטוני מטפורי: היכל שמימי, היכלות-דעת, טירת-צדק וכיוצא בהם. היכלות של מטאפיזיקה, ולכל היכל – שערו. יש שערי ארץ  – משערים של בית ועיר דרך שערי ארמון ומבצר ועד לשער מקדש; ויש שערים שמיימיים – שערי ההיכלות האלוהיים או המטאפיזיים. ובין ארץ לשמים – שער; ובין חיים ומוות – שער: שער שאול וצלמוות או שער גן-עדן.

 

שער הוא דלת, שער הוא חלון, שער הוא מסך (וילון, פרוכת), שער הוא גם מסגרת: מאז ימי-הביניים, עמודי-שער וכפות-שער מפוארים – מצוירים או מגולפים – ממסגרים ציורי דיוקנאות ונופים. במקביל, שלושת שערי ה"סקנה" – חזית הבימה של הטרגדיה היוונית – התגלגלו ל"פרוסקנה", היא הפרוסציניום, ה"שער" החזיתי של בימת התיאטרון, שמבעד לו – אם וכאשר נפתח המסך – מתגלה לנו העלילה התיאטרונית.  רוצה לומר: השער מכניסנו, או מונע בעדנו את הכניסה, אל המרחב האחר, המרחב המבוקש – הריאלי או הווירטואלי. ובכל שער טמון קסם של שמירת סוד ומתן הזכות  – אם ניתנת הזכות – לטעום מטעם המרחב הייחודי השמור לבעלי-הזכות.

 

* (זה כנגד זה)

סימני שערים טרנסצנדנטליים מקדשיים, מלכותיים, גן-עדניים וכיוצא בהם, אינם מרפים  מן השערים הארציים, ולו הפונקציונליים ביותר. בין השערים הארציים לשערים השמימיים יש קשר ורציפות. בהתאם, תריסר שערי ירושלים הנזכרים בספר יחזקאל (מח, 31-34) – כל שער על שם שבט משבטי-ישראל – חוזרים בחזון-יוחנן כתריסר שערי ירושלים-של-מעלה: "ועל השערים שנים-עשר מלאכים ושמות כתובים עליהם אשר הם שמות שנים-עשר שבטי בני ישראל (…) ושנים-עשר השערים הם שתים-עשרה מרגליות כל שער ושער מרגלית אחת…" (חזון יוחנן כא, 12-21). לאמור: שערי ירושלים-של-מטה תואמים את שערי ירושלים-של-מעלה. לא פחות מכן, שערים ארציים עשויים להתגלות כאנלוגיים לשערי שאול, כזכור מן המונולוג מפי שוער-ביתו של מקבת, בפתח תמונה ג של מערכה ב במקבת של שייקספיר: "…מי שם, בשם בעל-זבוב?".

 

שערים ריאליים נפתחים אל שערים מטפוריים, ושערים ארציים נפתחים אל שערים שמימיים. כך, שער-השמים הוא ירושלים: "…ויאמר זה שער השמים זה ירושלים שעמד לבנות לכך אומרי[ם]בונה ירושלים לבני יעקב."[3]  לא פחות מכן, אפילו שערי עיניים עשויים לתפקד כשערי שמים: "מיום שחרב בית-המקדש ננעלו שערי תפילה (…) ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו…"[4]  ועוד: "ושער העין משער השמים כי ברגע אחד יראה  תמונות רבות רחוקות עם קרובות, ואין ככה שער האזניים והאף והחך והיד."[5]  משמע: אם התפילה היא תחליף למפתח שער השמים, דמעת העין היא תחליף למפתח התפילה. והעין הרואה רחוק וקרוב גם יחד היא זו המחברת שער ארצי עם שער אלוהי.

 

בין כל השערים, בין ארץ לשמים, עובר קו ישר, כאותה קרן-שמש החודרת משער-המקדש הפגני אל שער קודש-הקודשים ומגעת עד לפסל האל. כך, גם משער השאול לשער העולם ולשער גן-עדן – קו ישר מוביל, של גאולה או אסון. האם לא מיקם מיכלאנג'לו בציור "יום-הדין" בוותיקן (1510 בקירוב) את שער-הגהנום מנגד לשער-גן-עדן? האם לא צייר ואן-אייק ב-1430 בקירוב ציור-מזבח דיפטיקוני (המוצג במוזיאון "מטרופוליטן", ניו יורק) ובו ישו יושב במרומים, בקו ישר מעל למלאך-המוות הסוכך על השאול? וכלום לא תיאר אפלטון בסיום ספר י"א של המדינה את פתחי העולם הבא כשני פתחים באדמה, והישר מעליהם – שני פתחים תואמים בשמים? בהתאם, מול שער הבית היהודי, על הקיר מנגד, תלוי ה"מזרח" המכוון אל שער-המזרח של בית-המקדש: "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער-המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי-הקדשים."[6]  מכאן – היישר אל השערים הפנימיים המוליכים אל המזבח אשר בקודש-הקודשים: ראו הסימטריה של השערים בתרשימי תוכנית בית-המקדש בירושלים, או בתרשים המקדש שבאנגקור שבקמבודיה. פרספקטיבה אינסופית של שער-בתוך-שער-בתוך שער וכן הלאה, נוסח "שער-קרוסל" הניבט בפריז מבעד ל"שער-הניצחון" הניבט מבעד ל"שער-פומפידו" שב"לה-דפנס"; וכמובן, נוסח שער-החוק המפורסם של פרנץ קפקא: שער-מאחורי שער-מאחורי שער – עד לאינסוף. ולנודד אל "השער האחרון" – מקור האמת, החסד והיופי – אין מנוח. כי המגורש מ"השער הראשון", שער גן-עדן, לא ידע לעולם את טעם "השער האחרון".

 

*(הגירוש)

קודם כל, שער גן-עדן: אלוהים גירש את אדם וחווה מהגן והציב ממזרח לגן כרובים ובידם חרב-אש מתהפכת. זהו שער המזרח הראשון. מעתה, שני הכרובים ניצבים כשני אגפיו של שער. הם השער והם השוערים הניצבים בשער, שומרי השער, משמע – אָמונים על איסור הכניסה או הרשאתה. השער הוא תחנת הגבול אל הגאולה, אך במו מהותו טמון העונש האיום נגד העוברים ללא אישור – מוות בחרב ו באש, או עונש הגירוש הנצחי. עד לאותו שער ראשון, לא היו שערים, לא היו תיחומים חמורים. אמור אפוא: השער – יסודו הקדום בחטא, בטעימה האסורה ובהכרת הבדלי הטוב והרע, טעם התיחומים. מכאן ואילך, השער הוא גבול המותר והאסור, גבול השייכות והזרות, הגבול – שלהבדיל מחומה, קיר או גדר – צפון בו פוטנציאל העונש מידי שומר אנושי או מיתי, מלאך, או מפלצת, או אפילו ספינקס נוסח זה שבשערי תבי, לפי המלך אדיפוס של סופוקלס. "דברו אלי מהמקום בו אתם נמצאים/ מה רצונכם? היכן המדריך שלכם?/ היזהרו, אתם עלולים להצטער על בואכם" – מתריע שומר שער-הטוהר את דאנטה ווירגיליוס בקומדיה האלוהית של דאנטה אלגיירי. כי לכל שער יש שוער, שוער חמוש (המתגורר ב"בית-השער", או בביתן-הזקיף, או פשוט מוצב בשער)  והוא המכניס והמוציא. דוגמת חארון, שוער השאול, המביא בסירתו את המתים אל השער ואל הכלב (קרברוס) שבשער, או דוגמת שומרי-גבול, או אפילו דוגמת "קונסיירז'" פרוזאית בשער בניין צרפתי.

 

חרב מתהפכת וצמד כרובים מרמזים על כפילותו האימננטית של השער: שניות הכניסה והיציאה, שתי דלתותיו, שני שועריו, פתיחתו ונעילתו.  שתי דלתות השער נפתחות כשני שומרים המסיטים חניתותיהם מעל הפתח. שני צידי השער הם עמודים או שומרים, מלאכים או קדושים.[7] לא אחת, בשערי ספרים יהודיים, נמצא את משה ואהרון ניצבים כשני עמודים באגפי ההיכל המיוצג. מעל לעמודים, בקשת העליונה, שוכן צמד מלאכים, או צמד אריות. בראש הקשת, בקדקוד העליון, בראש השער – כתר או "קרטוש" אלוהי. כאן הופכת שניותו של השער לסוד אחדותו המיתית, האחדות האלוהית.

 

* (שערים של מעלה)

בשער טבוע אפוא גרעין מיתולוגי עז, גלוי או סמוי. כי כל שער, ולו ארצי ופרוזאי, הוא הד כלשהו לשער-השמים. זה השער שחזה יעקב בחלומו בבית-אל (בראשית כח, 17), השער בראש סולם-המלאכים היורדים ועולים, נכנסים ויוצאים, השער שמעליו ניצב הקדוש-ברוך-הוא: "אין זה כי אם-בית אלהים וזה שער השמים." המזבח שמקים יעקב במקום הופך אף הוא ל"שער" מארץ לשמים, כאותם שערים טרנסצנדנטליים המאפיינים מקומות קדושים: "ברמות הארכאיות ביותר של התרבות, אפשרות זו של טרנסצנדנציה מוצאת ביטויה בדימויים שונים של פתח. כאן, במתחם הקדוש, קשר עם האלים הופך לאפשרי. לפיכך, חייבת להתקיים דלת אל העולם מעל, שדרכה יורדים אל האדמה והאדם יכול להתנשא באורח סמלי אל הרקיע.[8]

 

הנביא יחזקאל מפגיש אותנו עם שורה של שערים כאלה. בחזונו, נלקח הנביא לירושלים ובשערה הוא חוזה באדם שבידו פתיל-פשתים וקנה-מידה, והאיש מודד את בית-המקדש – את שעריו, חדריו, חצרותיו, מזבחו וכיוצא בהם. כך לאורך שבעה פרקים פרטניים, שבהם חוזרת המילה "שער" אינספור פעמים. בתחילת פרק מג מובא יחזקאל אל שער המזרח: "והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבדו" (יחזקאל מג, 2). פסוק ד מאשר: כבוד ה' נכנס אל הבית משער המזרח. בפתח פרק מד נלקח יחזקאל אל שער המזרח  – "וישב אתי דרך שער המקדש החיצון הפונה קדים והוא סגור" (מ ד, 1). אנו, שפגשנו בשער הסגור של גן-עדן, פוגשים עתה בשער סגור נוסף (במקביל, נזכור את צמד הכרובים בקודש-הקודשים): "ויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא-בו כי ה' אלהי-ישראל בא בו והיה סגור" (מד, 2). העם יבוא ויצא בשערי דרום וצפון (מו, 9), אך לעולם לא בשער המזרח. כה חמור ציווי הנעילה, עד כי בפתח פרק מו שב יחזקאל להזכיר: "כה-אמר ה' שער החצר הפנימית הפנה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החֹדש יפתח" (שם, 1). בפתח פרק מז מבקר יחזקאל את ביקורו האחרון בשער המזרח, והנה הוא רואה מים מפכים מזרחה מתחת לסף. ככל שנמשך תהליך המדידה הולכים המים ורבים עד כי הם הופכים לנהר בלתי-עביר (מז, 5). זה הנהר הקדוש שיישא עמו חיים, שפע וברכה, יביא דגה לדייגי עין-גדי, ימתיק את מימי ים-המלח, וישמש גבולה של הארץ המובטחת (מז, 17). זהו, אכן, הירדן בבחינת נהר קדוש, המפכה – לא ממעיינות הבניאס שמצפון לכינרת, אלא ממזבח בית-המקדש דרך השער המזרחי. מכאן ואילך, מפורטת חלוקת הארץ לפי שבטי ישראל, כולל אזכור תריסר השערים שיקיפו את ירושלים מארבעת צדדיה, ולכל צד – שלושה שערים על שמות שלושה שבטי ישראל.

 

אנו מסכמים: שער המזרח שבחומה החיצונית – סגור לעד. שער המזרח בחצר הפנימית – סגור במשך השבוע ונפתח רק בשבתות ובראש-חודש. הירדן, כשער המזרח של כנען, ייפתח למעבר רק משיוביל ארון-הקודש את בני-ישראל.

 

מצאנו: שערי המקדש קשורים לשערי ירושלים ול"שערי" הארץ (בגבולותיה), אך שער-השערים הוא שער-המזרח. זהו השער האלוהי והוא נעול לכל אורך הפרספקטיבה השערית המוליכה עד למסך-קודש-הקודשים. יותר משער של חלל, זהו שער של זמן: פתיחתו בחצר הפנימית בימים מסוימים, מלמדת על קשר מהותי בינו ובין תנועת המאורות. ביודענו שהמזרח הוא מקום זריחת השמש, אנו נזכרים במסופר במשנה על-אודות הלוויים שהיו יורדים במעלות-המקדש, חצוצרות בידיהם, ופיהם אומר שירה: "…עד שמגיעין לשער היוצא מזרח. הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהן למערב ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ופניהם קדמה והמה משתחווים קדמה לשמש ואנו לה' עינינו…"[9]  אור השמש הזורח משער המזרח הומר בכבוד ה' הנכנס למקדש משער המזרח. בתפילת שחרית לשבת קראנו: "הכל ירוממוך סלה, יוצר הכל, האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח, ובוקע חלוני-רקיע, מוציא חמה ממקומה…". לא לחינם, בתפילות, שערי-שמים הם שערי בקר ולילה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר בדברו מעריב ערבים, בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עתים", נאמר בתפילת ערבית.  ואילו בתפילת נעילה של יום הכיפורים נאמר: "היום יפנה/ השמש יבוא ויפנה/ נבואה שעריך."  תפילת-נעילה מכוונת כולה אל שער-השמים, שהוא גם שער-הרחמים, ותכליתה להתקבל בטרם "פנה היום": "אז לפנות ערב/ דפקנו הומים/ על שערי מלך/ בל יונעלו/ שערי רחמים…" לא מקרה הוא, במקביל, שדימויי ה"שער" הארכיטקטוני בפתחם של ספרי-קודש ישובו וייצגו בראש השער צורת שמש זורחת ובמרכזה השם המפורש (כגון בשער התנ"ך, הוצאת אמסטרדם, בית מנשה בן-ישראל, שנת ישעיה). בהתאם, חלון ה"רוזטה" מעל לשער הקתדרלה הוא מקור-אור עגול, ענק ורב-גוונים, מעין "שמש". השער הוא שמש, השמש היא שער: "טור עמודי-תפארה מנשא את אפדן השמש:/ פז ונחושת-קלל מזרים להבות לכל עבר./ בשנהבים מצופה כפתו הנישאת לרקיע,/ כסף מבריק על דלתות-תאומים השומרות על הפתח./ מלאכת-מחשבת יפתה מחמרה: כי וולקנוס המלך/ את הימים במתכת פיתח והקיף את הארץ…"[10]

 

שער המזרח אשר בעזָרת המקדש הירושלמי – שער ניקנור במקדש הורדוס – תפקד כשער טיהור. לכאן באו להיטהר הסוטות והיולדות, לכאן באו המצורעים.[11] האם מימי הירדן הבוקעים מכאן, כמתואר לעיל מפי הנביא יחזקאל, מטהרים את הטמאים והטמאות? זהו גם השער שעליו היתה "שושן הבירה צורה".[12]  מהו הדימוי "שושן הבירה" הקבוע בשער-השערים של המקדש? הסברי התלמוד הבבלי הם מעשיים: רב חסדא אמר "כדי שידעו מהיכן באו", ואילו רב יצחק בר אבדימי טען: "כדי שתהא אימת מלכות עליהן."[13] אלא שה"שושן" מוכר לנו כתבנית של פרח מגולף ששימשה קישוט בבנייה. כבר ספר מלכים א מדווח על צורת השושן שגולפה בראש עמודי-הנחושת "בועז" ו"יכין" בבית-המקדש: "ועל ראש העמודים מעשה שושן" (ז, 22). או, מעט קודם לכן: "וכֹתרֹת אשר על-ראש העמודים מעשה שושן באולם ארבע אמות" (ז, 19). סבירה, לפיכך, ההנחה, שלא בצורת שושן הבירה מדובר, אלא בצורת שושן, שגולפה על שער המזרח המוליך הישר אל לב-המקדש, משמע מהדהד את צורת-השושן שבראש שני עמודי-המקדש, אשר אף הם בבחינת שער פנימי בדרך אל קודש-הקודשים. (האם גן-השושנים של שיר-השירים הוא קודש-קודשים ארוטי?) צורת השושן עשויה אף להדהד צורת שמש וקרניים, אשר על זיקתם לשער האלוהי עמדנו קודם, בה במידה שתתקשר לעיטור ה"רוזטה" שהוזכר אף הוא.

 

*(המפתח לשער)

שער-המזרח – השער האלוהי – שער הטיהור – שער הנהר הקדוש – השער הזה נעול. שערים מטאפיזיים נעולים מטבעם. במחזה-חלום של אוגוסט סטרינדברג (1902)  ניצב קצין מול דלת שיש בה פתח אוורור בצורת עלה תלתן בעל ארבעה עלעלים (סימן למזל):

"קצין: (…) אתה יודע מה נמצא מאחורי הדלת הזאת?

מדביק-המודעות: לא, אף פעם לא ראיתי את הדלת פתוחה.

קצין: אני אטלפן למסגר שיבוא לפתוח אותה.

(…)

(…הקצין נכנס, הוא זקן עכשיו, ושיערו לבן…)

קצין: (…) אני הזמנתי את המסגר, ועוד מעט תוכלי לראות מה יש מאחורי הדלת הזאת.

רקדנית בלט: באמת יהיה מעניין לראות אותם פותחים את הדלת (…).

שוטר: (נכנס) בשם החוק, אני אוסר עליכם לפתוח את הדלת הזאת!

(…)

הרוב המוסרי: בראוו! הדלת נפתחה!

נשיא-האוניברסיטה: מה מסתתר מאחורי הדלת?

זגג: אני לא רואה שום דבר.

נשיא האוניברסיטה: (…) מה מסתתר מאחורי הדלת?

דיקן-התיאולוגיה: שום דבר! זה הפתרון לחידת הקיום."[14]

 

המתח בין השער הנעול ובין האין מוכר לנו מקודש-הקודשים אשר בלב בית-המקדש.  – שבטבורו שורר אין. כאמור, השער האלוהי המוביל לכאן – שער-המזרח – נעול. כמפורט במשנה, שני פשפשין קבועים ב"שער הגדול", משמע שתי דלתות קטנות מותקנות בשער המזרחי, אחת בחלקו הצפוני והאחרת בחלקו הדרומי, וזה האחרון – הוא-הוא שנעול בפני בני-אדם. רק לכהן הגדול הזכות ליטול את המפתח ולפתוח את השער הגדול כולו.[15] ללמדנו, שלשער יש שוער. ב"ספרות ההיכלות" נמצא פירוט שמותיהם של כל שר ושר הממונים על שערי ההיכל האלוהי – צפון, דרום, מזרח ומערב. השוער הוא בעל המפתח. כי לצורך פתיחתו של שער נעול יש הכרח במפתח ובבעל-מפתח.

 

בברית-החדשה אנו קוראים על ישו, שהוא בעל מפתחות שאול ומוות (חזון-יוחנן א, 18) ועל פטרוס, שהוא בעל מפתחות שער-השמים (מתי, טז, 18-19). מפתח נוסף – מפתח-התהום – נמצא בידי המלאך המתגלה בחזון-יוחנן (כ, 1).

 

המפגש עם שוערים אינו עניין של מה בכך. שוערים אמורים להרחיק אורחים בלתי-רצויים, ומכאן עוינות ואף תוקפנות המאפיינות אותם מטבעם. ראו את דאנטה ווירגיליוס המגיעים אל שער הפורגטוריום בקנטו 9 של "טור-הטוהר" בקומדיה האלוהית. "שם, במקום בו נראה הצוק, שם נמצא השער", מרגיע וירגיליוס את המשורר החרד, שהתעורר זה עתה משינה. לא מכבר הופיעה לוצ'יה והזמינה אותו לביקור בטור-הטוהר, תוך שהראתה לוירגיליוס את מקום-הפתח. עתה – שלוש מדרגות מובילות לשער-המתכת, כל אחת בצבע שונה. על המדרגה העליונה, סמוך לשער, עומד השומר, או השוער ("מלאך-אלוהים", מכנה אותו דאנטה בהמשך) – בידו חרב. אור עז בוקע מהשומר ומחרבו, והאור מסנוור את עיני דאנטה. השומר אינו מסביר-פנים, וכזכור – הוא אף מזהיר את הבאים. אך מששמע מוירגיליוס על ההזמנה מלוצ'יה, הוא מתרצה ומזמין את השניים לעלות במדרגות: מדרגת שיש לבנה, בוהקת כזכוכית; מדרגת אבן כהה, ומדרגה שלישית מאבן אדומה – הנראית כבוערת. "בקש ממנו בענווה גמורה לסובב את המפתח", מדריך וירגיליוס את דאנטה, שנופל לרגלי המלאך ומתחנן להיכנס. השומר שורט בחרבו על מצח המשורר שבע פעמים את האות חי"ת, לציון שבעה החטאים הנוצריים. עתה, שולף המלאך מתחת לגלימתו, שבצבע האפר, שני מפתחות – אחד מזהב והשני מכסף. תחילה, הוא פותח במפתח הכסף ולאחר מכן – במפתח הזהב. השער נפתח. "מפתח אחד יקר מהשני, אבל האחר נדרש/ לחוכמה ואומנות לפתיחת המנעול…" מספר המלאך, ומוסיף שקיבל את המפתחות מפטרוס. עתה הוא דוחף את "הדלתות הקדושות של השער", מודיע "היכנסו" ומוסיף: "אך, ראו הוזהרתם:/ להביט אחורנית פירושו לשוב החוצה מחדש." השער הנפתח משמיע רעש עז להחריד, אך מעבר לו נשמע קול שירת קודש כנסייתית, מתוקה ומופלאה – המנון תהילה לאל. דאנטה ווירגיליוס נכנסים בשער שננעל מאחוריהם בקול אדיר.

 

לא אחת, זכות פתיחת השער הנעול מחייבת "מבחן" – פתרון חידת "ספינקס", משפט מתים (לפי המיתוס המצרי), או ידיעת סיסמה סודית. בכל מקרה, מבחן הכניסה הוא מבחן לשוני: המפתח הוא התאמה סימנית בין הנכנס ובין שוכני החלל הפנימי. המעבר ממפתח ברזל לכרטיס דיגיטלי הפך את המפתח עצמו ל"לשוני", ליודע שפת-סיסמה (עוד קודם לכן, קוד פתיחת כספת קישר את ה"מפתח" עם צירוף סימני – משמע לשון). רוצה לומר, כניסה בשער היא מעבר משפה אחת לשפה אחרת. המפתח הפותח את השער הוא האישור (האשרה) שהנכנס אכן בקי בשפת המקום שאליו מכניס השער. שער-השמים אף הוא גבול לשוני: אוגוסטינוס הקדוש לימדנו בוידויים שהשמים הם גוויל שלשונו סתומה לאדם, אך נהירה למלאכים. כל כניסה למרחב הטרנסצנדנטלי האסור היא הצצה לפרדס, שמחירה ידוע: שיגעון או מוות. והפרד"ס הוא הרמונויטי, פרשני-לשוני, פשט, רז, דרש וסוד. בעצם, תמיד סוד: כי הסיסמה סודית, וגם המפתח הוא סודו של בעל-המפתח. אין להעביר מפתח מבעל זכות לאחר. המעבר הלשוני מבעד לשער הוא סוד שמשותף לנכנס ולשוכני החלל הפנימי. קבלת המפתח היא חתימת ברית לשונית, המקבלת את בעל-המפתח ל"כת" לשונית.

 

אלא, שיש מקבל מפתח ויש בעל-מפתח – שהוא "בעל-בית". ישו ופטרוס הם בעלי-מפתחות מהסוג השני. הנביא ישעיהו, בנבואתו על אליקים בן חלקיהו, מבטיחו – "…וממשלתך אתן בידו והיה לאב ליושב ירושלם ולבית יהודה. ונתתי מפתח בית-דוד על-שכמו ופתח ואין סגר וסגר ואין פתח. ותקעתיו יתד במקום נאמן והיה לכסא כבוד לבית-אביו" (ישעיהו כב, 21-23.) כזה הוא בעל-המפתח: הוא המלך, המושל והאב. הוא בעל זכות הפתיחה והסגירה, המאפשר לשאר "בני-המשפחה" – האישה, הבנים – את התנועה דרך השער.

 

אתגר הכניסה בשער הוא אתגר קבלת זכות המפתח מידי בעל-המפתח. הציפייה לפתיחת השער היא דו-כיוונית – ציפייתו של המבקש להיכנס וציפייתו של המבקש לצאת. ענייננו הוא בבקשת הכניסה, בייחול לאשרה – למפתח. השער אינו פתח לעולם אנלוגי, שווה-ערך לעולם שממנו מגיע הנודד, אלא פתח לעולם מבוקש, טוב יותר, נעלה יותר. ומאחר  שאת המפתח לשער מקבלים (לעולם אין משיגים את המפתח באורח עצמאי: תמיד חייב המפתח להינתן), מן הדין שייצא בעל-המפתח המקורי או נציגו, יבוא דרך השער ויעניק את המפתח לזה שזכאי לו. כלומר, עוד בטרם נכנס הזכאי, חייב השער להיפתח מבפנים, ולו כהצצה מבפנים דרך פשפש או חור, ופגישה חייבת להתקיים בין ה"שליח" לבין הנודד המועמד לכניסה. כזו היא חוויית ההתגלות המוקדמת שזוכה לה המיסטיקון המבקש להיכנס בשערי-שמים: טרם יבוא בשערים, הוא חוזה בפתיחתם לצורך הצצה בזיו העליון והוא חווה את הפגישה עם ה"מלאך" המעניק לו את המפתח.

 

אך יש שערים שנפתחים בכוח התפילה, הצעקה, הבכי וההלימה על השער. אלו הם מפתחות לשוניים שאינם נדרשים לאובייקט, אלא רק לסובייקט זועק ולסובייקט מקשיב. ללמדנו: מאחורי כל שער יש מי שמאזין או מתבונן. אחד מכאן ואחד משם. כי השער אינו שער הרבים, אלא שער היחיד. גם כשנפתח השער אל ארץ, אל מדינה, בקשת הכניסה של היחיד מופנית אל היחיד – אל הסמכות, המלך, האב, בעל-הבית (לעתים, אל האשה שב"שעריה" מבקש הגבר לחדור). מכאן, שבין מבקש רשות הכניסה ובין בעל זכות פתיחת השער, אין מתקיימים יחסי שוויון. כי המשווע לפתיחת השער נחות לעומת זה הניצב מאחורי השער. מאחורי שער ניצב מלך: "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד" (תהילים, כ"ד,7 ). שער ראשי – לעומת שער צדדי ולעומת דלת (לבטח, לעומת דלת אחורית, שמשמשת למשרתים) – הוא פתח השמור למלך. כאותו פתח של ה"סקֶנה" בבימת התיאטרון היווני העתיק, שממנו נכנסו לאורקסטרה השחקנים שבתפקיד המלכים. ההידפקות על השער היא שוועתו של ה"נמוך" אל ה"גבוה". "נמוך" הוא הפליט, הגולה, החולה, החוטא, הנואש, הסובל וכיוצא באלו. צעקה, בכי, תפילה וכדומה הם המבוא הלשוני לקבלת המפתח הלשוני. בצעקה, בדמעה, בדפיקה – השפה אמוטיבית (ריגושית), סובייקטיבית, מופשטת. בתפילה נוקט מבקש רשות הכניסה בשפתו הרגילה, אף כי המוגבהת, לצורך כיבוד ה"מלך" שמאחורי השער. אך עם קבלת המפתח הוא כבר נוקט בשפת המקום האחר.

 

אלא, שכל כניסה בשער – סופה מבט ב"חלון" אל שער נכסף יותר. חלון ממשי או חלון סמלי – "מזרח", איקון, ציור, ארון-קודש, מזבח. מהחלון הממשי יירָאו השערים האחרים – שער הארמון, שער המקדש וכדומה; ואילו מבעד לחלון הסמלי תתממש הכניסה אל ההיכלות המטפוריים והאלוהיים. מבחינה זו, כל חלון הוא שער החוצה, שמרכזו הוא נקודת-המגוז של פרספקטיבה שראשיתה בשער-הכניסה. החלון כשער – אף הוא סגור-פתוח, אף לו צמד "דלתות" וצמד "שומרים" – וילונות, תריסים. כל כניסה בשער היא אפוא מבוא ליציאה משער נגדי – בואך השער הבא – וחוזר חלילה. לעולם לא תבוא אל קץ דרכך המיוחלת. תמיד תחוש במחסורך "כאן", כנגד השפע האינסופי של ה"שם", מעבר לשער הבא. מבחינה זו, גם כשנפתח השער – עודנו סגור.

*(העומד בשער)

מעמדו של הניצב מול השער אינו יכול להיות נישא. מלך אינו ניצב מול שער סגור. כשאדיפוס ניצב מול שערי תבאי, טרם היה מלך; וכשהוא ניצב סמוך לשערי קולונוס – לא עוד היה מלך, כי אם גולה, נואש ועיוור. אודיסאוס שנכנס בשערי ארמונו שבאיתקה, לאחר עשרים שנות היעדרות, היה מלך שהפך לקבצן. בשער-ביתו, על ערימת גללים של צאן ופרידות, היה שרוע ארגוס, כלבו הישיש והעיוור (חיות, כזכור, שומרות על שערים), שקיבלו בשמחה ומת. כאן, על סף ביתו, ניצב אודיסאוס – מקבץ נדבות-מזון ממחזריה של פנלופה, רעייתו. כאן, על המפתן, נערך קרב היאבקות בינו לבין אירוויס, הקבצן האחר, שביקש לגרשו. לאמור: אודיסאוס הניצב ליד שער-ארמונו לא היה "בעל-המפתח", לא היה המלך. קומתו הונמכה. לכן נמוכים גם השערים בכניסה למקדשים במזרח הרחוק, ומאלצים את הנכנס להנמיך עצמו בכניסתו.

 

כניסה בשער היא טרנספורמציה. הנכנס חייב להשתנות, לקבל על עצמו את "שפת" המקום החדש, משמע – לא עוד להיות כשהיה. עליו "למות" כדי לקום לתחייה מצידו האחר של השער. כזו היא ה"היטהרות" ערב-הכניסה למתחם המקדש או לכנען; כזו היא הקרבת הקורבן בשער המקדש; כזה הוא אף השי שמביא עימו אורח עם כניסתו לבית-מארחיו.

 

עיקרון הטרנספורמציה וזיקתו לשער זכו לביטוי עז בתורות ה"קבלה" היהודית. ההתעלות המיסטית של הנשמה דרך שערים שונים, עד לחזיית מעשה המרכבה, ראשיתה בתרגילי סיגוף – צום, אילוצי גוף, תפילה וכדומה, ששיאם במצב אקסטטי. מעתה, יוצא המיסטיקן במסעו הרוחני אל עבר ההיכלות השמימיים. זהו מסע מבעד לשבעה רקיעים – שבעה ארמונות. משמאל ומימין לכניסה לאולם השמימי ניצבים "שומרי השער".[16]  הנשמה מבקשת אישור מעבר: חותם מאגי המורכב משם סודי, שנועד להבריח את הדמונים ואת המלאכים העוינים. כל שלב חדש בעליית הנשמה תובע חותם חדש להגנה על הנודד ולפתיחת השערים הנעולים הנקרים על דרכו. המיסטיקה של החותם הופכת סודית ומורכבת יותר ככל שנמשך המסע, עד כי בסופו נתון הנודד בסבך של אמירת שמות סודיים. כך נראית ספרות המרכבה, עת פרקיה האחרונים נסחפים במערבולת מאגית של שמות. המסע אל סוד-המרכבה מסוכן, והסכנות גוברות  ככל שהמסע נמשך וככל שיותר שערים נפתחים. מלאכים תוקפים ומבקשים לגרש באש-גופם את המיסטיקן. כאן מתרחשת מטמורפוזה מהסוג המתואר בספר חנוך, שלפיו נהפך חנוך למלאך מטטרון, כאשר בשרו היה ל"לפידים בוערים".[17]  לפי ספר היכלות רבתי, כל מיסטיקן חייב לעבור טרנספורמציה זו. המיסטיקן נדרש לעמוד זקוף בתוך חלל תהומי ללא כפות-רגליו וכפות-ידיו שנשרפו. לפי כתב-יד של ספרות ההיכלות, "אם נמצא המיסטיקן בלתי-ראוי לראיית המלך בתפארתו, המלאכים אשר בשערים מבלבלים את חושיו. וכאשר הם אומרים לו 'היכנס', הוא נכנס, ואז השליכוהו לתוך לבה בוערת."[18] בשערו של הארמון השישי כמו תוקפים אותו מיליארדי גלי-מים יבשים. ואם מהין המיסטיקן לשאול לפשר המים המוזרים הללו, המלאכים מכים ופוצעים אותו. שיאו של המסע הוא בשערים השישי והשביעי. אלא, שבתום כל ההיכלות ואינספור האולמות, גם אם מגיע הנודד אל מול הכס האלוהי, חוזה בו ומאזין לשירת המלאכים, מנוע הנודד מלחדור אל סוד-הסודות, אל ה"רישא דלא ידע ולא יתידע". יוזכר בהקשר לשער הנעול – המסך הקוסמי התלוי לפני הכס האלוהי, מסך הנושא עליו את סך כל הדברים שנוצרו מאז ומעולם, ואשר מסתיר את תפארת האל מפני המלאכים[19], ובהכרח, מפני המיסטיקן. משמע, זהו מסע שאין לו סוף.

 

*(שערי שאול)

כזכור, כנגד שער-השמים נמצא שער-השאול. תולדות התרבות במזרח ובמערב שבו והפגישו אותנו עם שער זה, החל ב"ספרי-המתים" של מצרים העתיקה וטיבט וכלה באודיסאה ההומרית, בתופת של דאנטה, וב"שערי-הגהינום" שפיסל אוגוסט רודן בגבס בין 1880 ל-1917 (יציקת-הארד נוצרה לאחר מות האמן. רודן יצר את שערו הדו-דלתי בגובה 7.5 מטרים בהתבסס על התופת של דאנטה ובהשראת "יום-הדין" של מיכלאנג'לו).

 

שערי-מוות הם מיתולוגיים והיסטוריים גם יחד: כך, השער למחנה-הריכוז באושוויץ  אינו מכיר בגבולות של היסטוריה ומיתוס. (שמא נאמר, שה"שער" לחיים או למוות נקבע עוד ב"רמפה", סמוך לקרונות-הרכבת, עת ד"ר מנגלה, ה"שוער", סימן לימין או לשמאל?) לבטח טושטשו הגבולות כאשר ב-1999 הקרין האמן הגרמני, הורסט הוהייזל, את המילים הגרמניות "העבודה משחררת", על שער-ברנדנבורג הברלינאי. גלגול פרוזאי-ארצי הרבה יותר של שער-המוות ניתן לאתר ב"שערי" אח – קמינים ביתיים, אשר בחלק התחתון של שני אגפיהם הופיעו לא אחת שדים ואילו בראש האח הוצב לעתים כד-אפר. בהקשר זה, האש הבוערת באח מתפקדת כתזכורת לאש-הגהינום.

 

*(שערי ניצחון)

אך יש שערים שאינם מובילים לשום מקום, לא באורח ממשי ולא באורח מטפורי. אלה הם שערים שאפילו דלתות אינן מותקנות בהם. ואף-על-פי-כן, אלה הם שערי-השערים עלי-אדמות. כוונתנו ל"שערי ניצחון" ול"שערי כבוד". אלה מותקנים בתוך העיר ולא בהכרח על גבולה, על-פי-רוב נמצאם על נתיבה המרכזי של העיר, סמוך למרכז, כגון "שער-הניצחון" הפריזאי; "שער-טיטוס" ברומא (כאן נאתר גם את "שער-קונסטנטין" ואת "שער-ספטימוס סוורוס"); "שער-השיש" הלונדוני; "שער-בומבי"; "שער-וושינגטון" במנהטן; "שער-ברנדנבורג" בברלין; ואפילו השערים שהתקינו תלמידי "בצלאל" בירושלים לכבוד ביקורו של הקיסר הגרמני בראשית המאה העשרים. תפארתם של שערים אלה אינה מותנית בחלל הנפתח מאחוריהם, אף לא באיש רם-מעלה הנמצא מעבר להם, אלא רק בגדולה ובשגב של העובר דרכם. אלה הם השערים היחידים, שהעובר בהם הוא-הוא שמקנה להם את הסטטוס והוא-הוא הסמכות האמורה לדוּר מעבר לשער ולהחזיק במפתח השער. העובר בשער-הכבוד הוא גם בעל-המפתח, הוא גם המלך. אלה הם שערים לאדם אחד, ל"עובר" אחד. רבים מהם נושאים עליהם סימנים חזותיים (בדימוי ובמילה) של גדולת נשוא השער. חלקם קבועים, חלקם חד-פעמיים, לצורך ביקורו של המכובד. מעברו של האדם המסוים בשער הפתוח שאינו מובילו לשום מקום, משמעו שלאיש זכות ויכולת כניסה לכל מקום, שהוא בעל "מפתח" לכל מקום. זוהי תהילת הכובש, האימפרטור, תהילת הכל-יכול. ברמה הגבוהה מכול – זהו הקב"ה, אשר "שעריו" השמימיים אינם נראים ובכוחו להיכנס לכל מקום בארץ ובשמים. יצוין: היוותרותם של "שערי-כבוד" ו"שערי-ניצחון" היסטוריים כמונומנטים עירוניים וכאתרים ארכיאולוגיים ותיוריים, פותחת אותם בפני כל אדם – אך מסירה מהם כל שמץ של טרנסצנדנציה מקורית.

 

*(בין שער לדלת)

השערים האחרים, שערי ארץ ושמים, שונים ביותר: יש בהם דלתות, הם מובילים אל "מקום" והם מיועדים לכל אדם, בתנאי שעמד במבחן ה"לשוני", שהוא מבחן הידע או הצדיקות. לא העובר בשערים אלה מקנה להם את כבודם, אלא חללם הנלווה. אף להפך, מצאנו שהעובר בשער מגיע "מופחת" בדרך אל הפחתתו הגמורה, דהיינו – "מותו" ותחייתו מחדש כ"אחר". אלה הם בעיקר שערי כניסה: שערי גן-עדן, שערי היכלות-שמים, שערי בינה, צדק, רחמים וכויוצא באלו. אלה הם שערים שברצונך לבוא בהם, אך – על-פי-רוב –  לא לצאת מהם. ובאשר לשערים פרוזאיים יותר, של בתים פרטיים או מוסדות – מה שהינו שער כלפי חוץ הופך לדלת מבפנים. משמע, דרך שער ניתן בעיקר להיכנס, אף כי יש שתמצא עצמך מגורש דרך שער. לבטח, תפארתו הנשגבה של שער פונה אך ורק החוצה.

 

בין שער ובין דלת: אף שהדלת, בדרך-כלל, מקשרת בין חדרים – היא עשויה אף להכניס ולהוציא מבית. אך אין ספק שהשער עולה בשיעור כבודו על הדלת. הדלת היא פתח פרקטי, בעוד שלשער – ערך-מוסף של זיקה מתמדת, ולו גם עקיפה – לארמון, למקדש, לגן-עדן, להיכל האלוהי השמימי. בעוד שהדלת נמצאת ביחס קונטקסטואלי לחללהּ, השער נמצא ביחס קונטקסטואלי לחללו הקרוב, אבל גם לחללים מטאפיזיים רחוקים ביותר, וזאת בתוקף הפרספקטיבה האינסופית הזכורה לנו של השער-בתוך שער-בתוך שער.

 

לכן, נעילתו של שער היא קשה, גורלית וכבדה הרבה יותר מנעילתה של דלת. בהתאם, הדיאלוג שמקיים השער עם הבאים בתוכו הוא מורכב יותר מהדיאלוג שמנהלת הדלת. שלטים נוסח "הכניסה לזרים אסורה", "זהירות, כלב נושך", או מערכות מחסום, בדיקת זהות וכיוצא באלו – עניינם להרחיק את האורח הבלתי-רצוי. כנגדם, שלטי "ברוך הבא", תליית זֵרים, אורות עזים, ואפילו שלט של שם המקום באורות ניאון מרצדים – עניינם לקרב את האורח.

 

*(השער כמייצג ההוויה האלוהית)

על הפנומנולוגיה של האורח, המארח והאירוח לא נרחיב: עמנואל לוינס וז'ק דרידה עשו זאת ברוב גאוניות.[20] ברצוננו להתמקד באונטו-תיאולוגיה של השער. עם זאת, הבה נדגיש: הדרו של שער הוא תמיד הדרו של המארח, בעל-הבית. בהתאם, פתיחת שער היא פתיחת לב וזרועות (הכנסת-אורחים) של המארח, ולהפך: נעילתו – משמעה סירוב לארח. אך השער עצמו הוא האצלת כוח המארח על נציגיו, האקסטנציה שלו, ולזו – מעמד מיתולוגי קוסמי: משני צידי השער, בבסיסו, יושבות חיות-המשמר – אריות על-פי-רוב. מעל לאלה מתנשאים העמודים או צמד השומרים המיתיים. העמודים הם גלגולן של הדמויות הטרנסצנדנטליות.[21]

 

מעל כותרות עמודי השער נמצא את המלאכים או חיות אלוהיות, כגון אריאל – אריות מכונפים. את אלה נמצא מוגדלים ביותר משני צדי השער האשורי, ממסד ועד לטפחות (ניתן לראותם במוזיאון הבריטי). המלאכים או החיות האלוהיות מאכלסים את הקשת העליונה; ואילו בקדקוד העליון של השער, נמצא  או החסרה ארכיטקטונית (ריק), או דימוי אלוהי, כגון שמש, או קונכייה, או שושן, או מגן הרלדי, או כתר, או עיגול, או ראש-אל או דומיהם.

 

כך או אחרת, מכף-רגל ועד ראש – ארבעה רבדים מיתיים-קוסמולוגיים מרכיבים את השער: חיה, אדם, מלאך, אלוה. מבחינה זו, השער הוא רדוקציה (צמצום) של הקוסמוס כולו. המפתן, בין אם בגובה פני האדמה ובין אם במעלה מדרגות (שהעלייה בהן משגבת את השער), הוא קו-גבול בין "כאן" לבין ""שם". העובר את קו-המפתן פוסע מתחת לישות שהיא סך כל מצבי החומר: דומם, צומח וחי. כדומם, השער הוא צמצום (רדוקציה) של הבניין כולו, בבחינת מקדש-זוטא בתוככי הבניין (בשורשיו הקלאסיים – מבנה השער הוא כחזית-מקדש: עמודים וגג משולש או כיפתי). כמקדש-זוטא, השער הוא המהות המטאפיזית הפנימית של הבניין. אך השער אינו רק דומם, אלא גם צומח: עמודיו מצמיחים אורנמנטיקה (עיטוריות) של ענפים ועלים ופירות (לא אחת, בצידי השער, יש עצים או שיחים בעציצים), כותרותיהם עלווה, פירות ופרחים. עתה, זהו השער הנעול לגן או לחורש, וה"קרטוש" העליון הוא שושן, או לוטוס, או זר מפואר בקנקן או כיוצא באלו.

 

אך מעל לכל, השער הוא יצור חי, דמות אדירה בעלת זרועות, רגלים וראש. במאה ה- 15 כתב ליאון בטיסטה אלברטי: "משני צדדי השערים נהגו הקדמונים להציב צמדי מגדלים רחבים (…). אלה תפקדו כזרועות המגוננות על הכניסה ועל פיה."[22] רוצה לומר, הכתר שבקודקוד השער הוא "ראשו", המגדלים האגפיים הם הזרועות (כזכור, אף השערים הנפתחים-נסגרים כמוהם כזרועות פותחות וסוגרות), ואילו חלקם התחתון של העמודים הם הרגליים (בסיס העמודים ככפות-רגליים). נזכיר בהקשר זה את האפוס הבבלי אנומה אליש,  מ-1900 לפנה"ס. כאן נמצא את מורדוך בורא מגופה הענק של תיאמת את השמים הנפרדים מהמים. דרך צלעותיה של תיאמת פותח מרדוק שערים במזרח ובמערב ומצמיד להם צירים חזקים מימין ומשמאל. גבוה, בבטנה של תיאמת, הוא קובע את השמש ברום. במילים אחרות, ברובד מיתולוגי – השער הוא יצור קולוסאלי, והכניסה בשער היא חדירה דרך גוף, או לתוך גוף, ולפחות – מעבר בין רגליו של קולוסוס, מתחת לאזור אברי המין (במונחי ה"קבלה" – ה"כתר" התגלגל ב"יסוד"). את דימוי השער כחדירה מינית (לתוך גוף נקבי) אנו זוכרים משיר-השירים (למשל, ה, 2)

*(השיבה)

אלא, שהשער, שהוא וגינלי, מעצם היותו "פתח", הוא זכרי במהותו. שהרי כולו מצהיר כוחניות, גם כאשר אלות הן אלו התומכות בו משני צדדיו. אלא, שיותר מתשוקה הומוסקסואלית לטנטית, הצפונה-לכאורה בכניסה זכרית בשער, ניתן לומר שהכניסה בשער – זכרית ונקבית כאחת – היא הודאה באבהות גדולה, מעין שיבת הבן או הבת הסוררים, חזרתו של החוטא (בחטא הקדמון) אל המקום שממנו גורש, ולפיכך – נצחונו הסופי של האב על הבן במאבק האדיפלי המתמשך, שראשיתו באב ביולוגי וסופו באב אלוהי.


[1] "אוצר המדרשים (אייזנשטיין)", עמוד ק"ז. והשווה לתיאור השערים ב"בתי מדרשות", ח"א, מעשה מרכבה, פרק ד'.

[2] "אוצר המדרשים (אייזנשטיין), עמ' רפ"ה.

[3] אבות דרבי נתן, הוספה ב' לנוסחה א', פרק ז.

[4]  תלמוד בבלי, מסכת "ברכות", ל"ב, עמוד ב.

[5]  אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך), פרק ג', פסוק ו'.

מסכת ברכות פרק ט משנה ה  -.[6]

 

[7] משני אגפי הכניסה לקמפוס אוניברסיטת קולומביה, שבסמוך לה נכתבות שורות אלו, ניצבים אל-המדע ואלת-המוסר.

[8] Mircea Eliade, The Sacred and the Profane, New-York, 1959, p.26

[9] משנה, מסכת "סוכה", פרק ה', מישנה ד'.

[10] אובידיוס, "מטאמורפוזות", תרגום: שלמה דיקמן, ירושלים, 1965, עמ' 68.

 

[11] מסכת "תמיד", פרק ה', מישנה ו'.

[12] "מישנה", מסכת "מידות", פרק א', מישנה ג'.

[13] "תלמוד בבלי", מסכת "מנחות", דף צ"ח, עמ' א'.

[14] תרגום: רונית שני, רמת-גן, 1990, עמ' 21, 22-23, 75.

 

[15] מסכת "תמיד", פרק ג', מישנה ז'.

[16] Gershom, Scholem, Major Trends in Jewish Mysticism, New-York, 1946, 1995, p.50

[17] שם, עמ' 52.

[18] שם, שם.

[19] שם, עמ' 72.

[20] ראו, למשל, ספריו של ז'אק דרידה: "Ulysse Gramophone" (1987), או   "De l'hospitalite"(1997).

[21] יצוין: זיקת עמודי השער לבני-מרום שורשה בקנונים יווניים ורומיים, כגון אלה של ויטרוביוס, שייחסו לפרופורציות של הגוף האנושי את סוד היופי. יישומם של קנונים אלה על הארכיטקטורה  של הרנסנס בידי סרליו ואחרים הוליד במאה ה- 16 דיונים על היחס שבין העמוד ובין גוף-האדם ובין כותרת-העמוד לבין ראש-האדם.

 

[22] L.B.Alberti, On the Art of Building in Ten Books, New-York, p. 105.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: