שיר השירים של האין אונות

שיר-השירים של האין-אונות

 

שיר כל השירים – מהו: שירו של שלמה לשולמית? שירו של הקב"ה לעמו? שירת האביב המתעורר? ואולי שיר אחר – שירו של זה שאינו מתעורר? אני מבקש לטעון: שמונה פרקי המגילה הם כסדרת תנועות מחזוריות שבין אחדות לנתק. ביתר דיוק: חמישה מחזורי התקרבות ארוטית שתולדתם רְחק והימנעות. בעוד שפרק א מגביר ומעצים את הדיאלוג של החיזור והגירוי ההדדיים של שלמה והשולמית (מ"ישקני מנשיקות פיהו" א, 1 ועד "דודי לי בין שדי" א, 13), פרק ב כבר מגלה את האהובה חבוקה בזרועות האהוב ("שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" ב, 6). אלא שאז, ברגע השיא, בא המשבר הראשון: "השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם-תעירו ואם-תעוררו את-האהבה עד שתחפץ" ב, 7. הנה כי-כן, ברגע השיא ממש, מתחוור לנו שמשהו הצטנן בתפקודו של הגבר, והאהבה המבוקשת טרם התעוררה וטרם חפצה (סוגיה בפני עצמה היא חוסר הדיסקרטיות של השולמית והצורך שלה "לרוץ ולספר לחברות". ספק רב אם תתרום העובדה לעידודו של הגבר).

 

אלא, שהשניים אינם נכנעים ומשחק האהבה נמשך. בעצם, הוא מתחיל מחדש: עתה, המאהב הוא בעמדת המציצן, המתבונן מן החלון על אהובתו הנמה ("משגיח מן-החלנות מציץ מן-החרכים"). מצב אידיאלי מבחינתו, בכל הקשור לביטחונו העצמי המיני. ואומנם, עד מהרה תקוות הזיווג גואה שנית: "דודי לי ואני לו הרֹעה בשושנים" (ב, 16). ברם, אבוי, פעם נוספת נמלט האהוב ברגע השיא: "על-משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו" (ג, 1). השולמית, חולת-האהבה, יוצאת לרחובות-העיר לבקש אחר אהובה המתחבא. עד לפאתי ירושלים עליה לשרך רגליה בחיפושיה המביכים, עד שתמצא את הזכר המסתתר, אשר אותו היא לופתת עתה בחוזקה ("אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל-בית אמי" ג, 4). הייצלח עתה המגע? לא, כי פעם נוספת חוזרת אותה תופעה עצמה של אין-אונות, שמקורה ברתיעה כלשהי: "השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם-תעירו ואם-תעוררו את-האהבה עד שתחפץ" ג, 5. מן הסתם, הגבר חש לחוץ ומאוים על-ידי תאוותה האינטנסיבית של זוגתו. בה-בעת, חרדתו אינה אומרת העדר תשוקה. אולי להיפך. לפיכך, מחזורי האהבה והנתק נמשכים.

 

שלמה שרוע במיטתו (מה עושים סביבה שישים גיבורי-ישראל, "כולם אחֻזי חרב מלֻמדי מלחמה איש חרבו על-ירכו מפחד בלילות" ג, 7-8. באיזה פחד מדובר, בעצם? בפחד ארוטי?) שוב מתחילה שרשרת הפיתויים, הגירויים, המחמאות (עיניה היפות של האהובה, שיערה הנאווה, שיניה המושלמות, שפתיה החושניות, צווארה המרטיט, שדיה המופלאים – "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" ד, 7: מעשה העגבים עקבי וה"מצלמה" עוקבת אחר המעשה סנטימטר אחר סנטימטר בקרשצ'נדו גובר. אנחנו הולכים וקרבים אל רגע האביונה. הנשיקה לוהטת, אף כי האהובה עודנה לבושה: "נפת תטפנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמתיך כריח לבנון" (ד, 11). כן, אנחנו סמוכים ביותר: גנה של השולמית עודנו נעול, אך בדמיונו, כבר חודר האהוב אל הפרדס האסור: "באתי לגני אחתי כלה אריתי מורי עם-בשמי. (ה, 1). הנהו האהוב, מתדפק על שערי אהובתו ("קול דודי דופק פתחי-לי אחתי רעיתי יונתי תמתי" ה, 2. כל תואר נוסף שמעניק האהוב לאהובה, אינו כי תחינה גואה להיתר החדירה). הפסגה הארוטית גועשת טרם-התפרצות: הנה היא השולמית, פושטת שמלתה ("פשטתי את-כתנתי…" ה, 3), והנהו שלמה שולח ידו ונוגע ב"מנעול": "דודי שלח ידו מן-החור ומעי המו עלי" ה, .4 נוזלי הגוף קודחים: "ואצבעתי מור עבר על כפות המנעול" ה, 5. ואז… ואז… אויה: "פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני" ה, 6. כן, שוב ברח הזכר ברגע הגדול, ברגע ההכרעה. במקום חדירה – פרישה.

 

השולמית כמעט יוצאת מדעתה. התסכול הוא ללא-נשוא. פעם נוספת נמצא אותה משוטטת ברחבי העיר, תרה אחר הזכר החמקן, בלתי-מודעת למראָהּ המוזנח וללבושה המופקר, נתונה לסכנות אונס ושוד ("מצאני השמרים הסבבים בעיר, הכוני, פצעוני, נשאו את-רדידי מעלי" ה, 7). ללא-ספק, השולמית חולת-אהבה. לחברותיה, בנות-ירושלים, היא מגלה את צפונות ליבה, את סערתה המינית, את תסכולה, את משיכתה האדירה אל גוף האהוב. אולי הן תעזורנה לשולמית למצוא אותו: "אנה פנה דודך ונבקשנו עמך" (ו, 1).

 

החיפוש המשותף עולה יפה. הזכר המסתתר מתגלה, ובה-בשעה, מתגלה התנועה הסותרת של רגשותיו: משיכתו העזה אל מעשה האהבה ורתיעתו-חרדתו ממנו. כל עוד הוא מרוחק מגוף אהובתו, בכוח אהבתו להתעורר ללא מפריע. בריחוקו, הוא נזכר ביופיה של האהובה: בעיניה ("הסבי עיניך מנגדי" ו, 5), בשיערה ("שערך כעדר העזים" שם, שם), בשיניה ("שניך כעדר הרחלים" ו, 6)… ושוב נדגיש: דימוי האהובה עודנו דימוי חזותי הנתפש מתוך רְחק: "מי-זאת הנשקפה כמו-שחר יפה כלבנה… (ו, 10)". האהוב לא יוותר וינסה להפוך מושא-מבט למושא-מגע. הוא ינסה, למרות הכל, לרדת אל גינת-אגוז לראות אם הפעם, מי יודע, תפרח סוף-סוף הגפן ואולי הפעם ינצו סוף-כל-סוף הרימונים… בגופו, כמובן. "שובי שובי השולמית" (ז, 1), הוא קורא נואשות לזו שאולי כבר גמרה אומר לחדול מניסיונותיה המתסכלים. האוהב מחריף את חיזורו האירוטי: מבטו גולש על רגליה של האהובה ("מה-יפו פעמיך בנעלים בת-נדיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן" ז, 2), מטס מהירכיים אל האגן וממנו אל הבטן ("בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים" ז, 3) ומשם הישר אל החזה  ("שני שדיך כשני עפרים" ז, 4) ומעלה – אל הצוואר, העיניים, האף…

 

לשולמית, למודת-הסבל, כל הסיבות הטובות להאמין שהפעם, אכן, הפעם יצלח הזיווג: הן היא, כדבריו, קומתה כתמר, ואילו הוא – "אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסניו" (ז, 9). כן, היא תיתן לו סיכוי נוסף. הפיתוי, אכן, פועל פעולתו: "אני לדודי ועלי תשוקתו" (ז, 11), נכנעת השולמית. "נראה אם-פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרימונים" (ז, 13), היא מתגרה בו. ופעם נוספת, ממש כמו בתחילת פרק ב, הוחזרנו אל התמונה הלוהטת: "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" (ח, 3). ו… נו, כן, המשבר הידוע מראש (הן, יכולנו לנחש): "השבעתי אתכם בנות ירושלם מה-תעירו ומה-תעררו את-האהבה עד שתחפץ"(ח, 4).

 

רק הסבר אחד ייתכן להתעקשותה של האישה לשוב ו"לעלות מן המדבר" (שהוא, למותר לציין, המדבר הארוטי של הזכר); רק הסבר אחד להתעקשותה לנסות ולעורר את זה שחוזר ונרדם ("תחת התפוח עוררתיך" ח, 5). וההסבר הוא: "כי-עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה. מים רבים לא יוכלו לכבות את-האהבה…" (ח 6-7). למותר לציין: הקנאה שבה מדובר היא קנאה לאהוב, קנאותה של האוהבת עד מוות.

 

מכאן ואילך, שישה הפסוקים האחרונים של שיר-השירים הם סיכום של תמצית המגילה כולה. חשוב מכול, הפסוק הנועל: "ברח דודי ודמה-לך לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים" (ח, 14). הפסוק האחרון הוא המוטיב המרכזי של שמונת פרקי המגילה: הבריחה, ההימנעות, הנתק, חדלון-האהבה, המחדל. אך קודם לכן, מאז פסוק ח' של הפרק האחרון, יש מעבר מלשון האוהב והאהובה ללשון רבים אנונימית, מעין "מקהלה" של זכרים. דבר המקהלה: התבגרותה של הנערה לאשה הוא מהלך המעמיד את האישה כ"חומה": "אם-חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם-דלת היא נצור עליה לוח ארז" (ח, 9). נשים לב: פעולתו של הגבר כלפי חומת האשה היא הביצור הנוסף של האשה (טירה, לוח-ארז). האשה בלתי-חדירה. תגובת האשה? – "אני חומה ושדי כמגדלות אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" (ח, 10). האם איננו שומעים בנאמר התקלסות של האישה בגבר החסר-אונים? בבחינת – רק אם ימצא בי את החומה ואת מגדלי השמירה, רק אז יהיה בכוחו לתקשר עמי (קרי: "אז הייתי בעיניו מוצאת שלום", להבדיל ממוצאת מלחמה, מלחמת-המינים, כמובן)? בעמדתה זו, הספקנית – אולי הנואשת – מה כבר יש לה לשולמית להפסיד אם תזכיר לשלמה שכרם-גופה שמור לו? באשר לה, היא תמתין בכרמה, בגנה, עד שתחפוץ אהבתו. היא מקווה. והיא יודעת: לדידו, היא יושבת בגן נעול, בלתי-מושגת למישוש, כה סגורה ומרוחקת, עד כי אפילו למבט כבר איננה נתונה, אלא רק לשמע: "חברים מקשיבים לקולך השמיעני" (ח, 13). כהתקלסות אחרונה, עוקצת, היא סונטת בו: "ברח דודי…" (ח, 14).

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: