רות: הגאולה

רות: הגאולה

 

בתואנת חג שבועות הקרב ובא, פותח אדם את מגילת רות, שאותה לא קרא מאז ימיו בבית-הספר, ולהפתעתו, הוא נמצא מול מושג גאולה שלא ידע דוגמתו: בנוסף על הסיום המפורסם שבה נמנית שושלת בית-דוד, דהיינו הגנאולוגיה של דוד כמושיע היסטורי וטרנסצנדנטלי (בחינת משיח בן-דוד) – "…ועבד הוליד את-ישי וישי הוליד את-דוד" (ד, 22) –  מוצא הקורא את מהלך המגילה כעלילה של גאולה מסוג שונה במקצת. סיפור מות אלימלך (איש יהודה) ומות שני בניו – מחלון וכליון – בגלות מואב, והיוותרות האלמנה, נעמי, והכלה, רות – הסיפור הזה הוא על אודות שיבה לגאולה של נחלה ושל ייבום. אמרנו שיבה ואמרנו ייבום (כמאמר נעמי לרות, בהתייחסה לכלתה האחרת, ערפה: "הנה שבה יבִמתך אל-עמה ואל-אלהיה, שובי אחרי יבִמתך" – א, 15). נזכיר: בועז, "גואלה" של רות בפרשת הייבום, נמנה עם שושלת בני פרץ (כמסופר בסיום המגילה). פרץ – בנה של תמר אשת-ער, מי שהתאלמנה ולשווא המתינה למעשה הייבום מצד חמה, יהודה, עד אשר התחפשה לזונה והרתה לו (ליהודה) – ראו בראשית, לח. לאמור, בין תמר ובין רות (הנשכבת בלילה בגורן למרגלות בועז) עובר החוט האחד של סיפור הייבום.

 

האומנם מסורת הגאולה היא מסורת של גאולת אלמנה (או שומרת יבם) ממצבה?! הן כולנו אמונים על מושג גאולה משיחי, תיאולוגי, טרנסצנדנטלי (אף אפוקליפטי)! הלא המושג גאולה השגור על שפתותינו הוא מהסוג המוצא ביטויו בוקר-בוקר בתפילת שחרית, בסמוך לתפילת "שמונה-עשרה": "אמת, אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע. ממצרים גאלתנו ה' אלוהינו ומבית עבדים פדיתנו. (…) צור ישראל קומה בעזרת ישראל ופדה כנאומך יהודה וישראל. גואלנו ה' צבאות שמו, קדוש ישראל. ברוך אתה ה' גאל ישראל." גואל, מושיע, פודה – שלוש פעמים נרדפות התובעות מאיתנו הבהרתן. שלישייה השבה ומגיחה בתפילה היהודית (בתפילת שחרית לשבת ולמועדים, במזמור "נשמת כל חי" אנו מוצאים: "ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע, פודה ומציל ומפרנס ומרחם בכל עת צרה וצוקה.") "פודה", אנו אומרים, ומסמיכים את הגאולה לעניין של פדיון, קרי – לגאולה כספית. זהו אלוהים המשלם כקונה, או אלוהים בבחינת "קונם של ישראל" ("קונה" – בורא; אך גם משלם, פודה): ב"שירת הים" נמצא הקבלה ברורה בין "עם זו גאלת" (שמות טו, 13) לבין "עם זו קנית" (פסוק 16). ושוב, בתפילת "שמונה-עשרה" נקרא: "אל עליון גומל חסדים טובים וקונה הכול וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם." ענייננו, אפוא, בגאולה כתשלום. אך תשלום מורכב ביותר, מלשון – לשלם ממון ו/או להשלים (השלמה, שלמות) ו/או להשכין שלום ו/או… לשלם נקמה, בחינת "יום נקם ושילם".

 

וישועה? כפי שנבקש לטעון, ישועה היא הגלגול המטאפיזי של הגאולה החברתית. יתר-על-כן, בעוד שהמושג גאולה בחלקיו המוקדמים של התנ"ך מושרש ברובו בחוקי הגאולה שבין אדם לחברו, הרי שהמושג גאולה התנ"כי המאוחר ("נביאים" ו"כתובים") ממזג גאולה עם ישועה; כגון בתהילים: "ריבה ריבי וגאלני, לאמרתך חייני. רחוק מרשעים ישועה…" (קיט, 154); ובישעיה: "כי אני ה' מושיעך וגאלך אביר יעקב" (מט, 26).

 

אמרנו: גאולה אלוהית, שעניינה בין אדם למקום (או לשליחו: משיח, מלך, אליהו הנביא וכו'), וחוק גאולה, שעניינו בין אדם לחברו. בהקשר אחרון זה, אנו שבים אל מגילת רות, במטרה לפגוש ביתר שאת את המושג המשפטי-חברתי "גאולה". הנה נעמי, האומרת לרות על אודות בועז: "ברוך הוא לה' (…) קרוב לנו האיש מגֹאלנו הוא" (ב', 20);  והנה הם, נעמי ובועז, באותו לילה נועז בגורן: "ויאמר מי-את ותאמר אנכי רות אמתך ופרשת כנפך על-אמתך כי גֹאל אתה" (ג', 9);  והנה דברי בועז לרות: "ועתה כי אמנם כי אם גֹאל אנכי וגם יש גאל קרוב ממני. ליני הלילה והיה בבקר אם-יגאלך טוב יגאל, ואם-לא יחפֹץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי-ה'…" (ג', 13-12). ותזכורת אחרונה, פרשת הגאולה לפרטיה: "ובעז עלה השער וישב שם והנה הגאל עבר אשר דבר-בעז. (…) ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו-פה וישבו. ויאמר לגאל חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי השבה משדה-מואב. ואני אמרתי אגלה אזנך לאמור קנה נגד הישבים ונגד זקני עמי אם-תגאל  גאל ואם-לא יגאל הגידה לי ואדעָ כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך ויאמר אנכי אגאל. ויאמר בעז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת-המת קנית להקים שם-המת על-נחלתו. ויאמק הגאל לא אוכל לגאל-לי פן-אשחית את-נחלתי גאל לך-אתה את-גאלתי, כי לא אוכל לגאול. (…) ויאמר הגאל לבעז: קנה-לך וישלף נעלו" (ד', 1-9).

 

הנה כי כן, סיפור חוק גאולת האלמנה במגילת רות מקיף חוקי גאולה נוספים. בחינה תנכית תחשוף חמישה חוקי גאולה שונים, המנוסחים כולם בחומש ואשר בכוחם לספק תשתית להבנה מורחבת של המושג גאולה הכלל-תנכי: (1) חוק גאולת היבמה. (2) חוק גאולת האדמה. (3) חוק גאולת הגר. (4) חוק גאולת הקורבן וההקדש. (5) חוק גאולת דם.

 

ימחל לנו הקורא אם נטריחו להלן במקבץ ציטוטים המאזכרים בפרוטרוט את החמישייה הנידונה, המשחזרים בחלקם את תוכן מגילת רות:

(1)      חוק גאולת היבמה (דברים כה, 5-10):"כי-ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין-לו לא-תהיה אשת-המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה. (…) ואם-לא יחפץ האיש לקחת את-יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל-הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. וקראו-לו זקני-עירו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו…"

(2)      חוק גאולת האדמה (ויקרא כה,28-25): "כי-ימוך אחיך ומכר מאחזתו ובא גאלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו. ואיש כי לא-יהיה לו גאל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו. (…) ואם לא-מצאה ידו די השיב לו והיה ממכרו ביד הקנה אתו עד שנת היובל ויצא ביבל ושב לאחזתו."

(3)      חוק גאולת הגר (עבד ושפחה) (ויקרא כה, 47-54): "וכי תשיד יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך (…). אחרי נמכר גאלה תהיה-לו אחד מאחיו יגאלנו. או-דדו או בן-דדו יגאלנו או-משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו או-השיגה ידו ונגאל. (…) ואם-לא יגאל באלה ויצא בשנת היבל…"

(4)      חוק גאולת הקורבן וההקדש (בהמה, בית, שדה) (ויקרא,כז, 9-15): "ואם-בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה', כל אשר יתן ממנו לה' יהיה-ק-דש. (…) ואם-גאל יגאלנה ויסף חמישתו על-ערכך. ואיש כי-יקדיש את-ביתו ק-דש לה' (…) ואם המקדיש יגאל את-ביתו ויסף חמישית כסף-ערכך עליו והיה לו…"

(5)      חוק גאולת הדם (במדבר לה, 19): "גאל הדם הוא ימית את-הרצח בפגעו-בו הוא ימתנו. (…) והצילו העדה את-הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל-עיר מקלטו אשר-נס שמה (…). ואם-יצא יצא הרצח את-גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה. ומצא אתו גאל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו ורצח גאל הדם את-הרצח אין לו דם."

 

 

נציין לעצמנו: חמישה חוקי הגאולה מאשרים כולם את הגאולה כאקט של החזרה, של השבה (בחינת "שובה אלי כי גאלתיך" –ישעיה מד, 22; או, בהמשך: "האמר לירושלם תושב…" – שם, פסוק 26): החזרה של דם, החזרה של אדמה (או שדה, או בית, או קניין), החזרת בעל, החזרת חירות. הגאולה כמו מאשרת מבנה דיאלקטי של תנועה היסטורית-מעגלית, הנעה בין סתירות לקראת מצב של הגבהה:

א.      שלב ראשון: חיים (דם, נפש), בית (אדמה), זרע ומשפחה (בעל). זה הצב המיוצג במגילת רות בדמותו של אלימלך החי, בעלה של נעמי.

ב.      שלב שני: משבר (גלות, מוות, אלמנות), המיוצג במגילת רות בדמותם של מחלון וכליון, בני אלימלך ונעמי, שמתו ואשר שמם מסגיר מחלה וקץ.

ג.        שלב שלישי: גאולה כהשבה (של אדמה, בית, בעל, דם). שלב, אשר בחלקו הגדול ניתן לייחסו ב מגילת רות לדמותו ולפועלו של בועז.

 

המושג גאולה הצץ ומתחוור נגד עינינו מתוך חוקי הגאולה, מזמן – אפוא – הבטחה המזווגת נחלה, חתונה ונקמה, או אדמה-אדם-דם (שאחדותם המצמררת תנכס לעצמה גם את המילה "דמים", שמשמעה – כסף. כי עניין לנו, כזכור, ב"תשלום"). זאת ועוד: בעוד שהמשמעות התנכית המוקדמת, הקדם-משפטית, של המושג גאולה – נדירה ככל שהינה ("נחית בחסדך עם-זו גאלת נהלת בעזך אל-נוה קדשך" – שמות טו, 13) – מובנה גאולה כתנועה חללית-זמנית של הצלה, שחרור, הוצאה מ- (מניכר, מעבדות ומאובדן בנים) לטובת ההחזרה אל- (לארץ-ישראל, לחירות, לפריון שופע), הרי שאל תוך המושג גאולה המאוחר יותר כבר מופנמים תוכניהם של חוקי הגאולה החברתיים. לאמור: המושג גאולה המטאפיזי-משיחי של ספרי "נביאים" ו"כתובים" מוכיח טרנסצנדנציה של חמישה חוקי הגאולה, בצורה ובתוכן.

 

וכך, לא לחינם, יוטען מושג הגאולה של ספרי "נביאים" ראשונים ואחרונים במטאפורות של ציון בדמות אלמנה ואשת-נעורים, הזוכה לגאולתו של אלוהים, כמי ששב אליה פעם נוספת כחתן (מי, אם כן, מת על ציון האלמנה? מן הסתם, בעלה השני, "בעל" תרתי-משמע, שעמו זנתה ציון[1]). ספר ישעיהישעיה, המלא בדימויים אלה (כגון: "…וחרפת אלמנותיך לא תזכרי-עוד. כי בעליך עשיך ה' צבאות שמו וגאלך קדוש ישראל…" – ישעיה נד, 4-5), מספר על ספר הכריתות שנתן אלוהים לציון ועל מכירת בניה לעבדות, אף "כי אני ה' מושיעך וגאלך אביר יעקב" (מט, 26): האביר ישוב וישא לאישה פעם נוספת את רעייתו הבוגדנית. כך גם ביחזקאל טז, ובמקומות נוספים. נוסיף עוד: החתונה הגואלת, גלגול מעשה הייבום, היא חתונת נצח המבטיחה הפריה ברוכה עד קץ כל הדורות: "וארשתיך לי לעולם" וכו' (הושע ב 18-25).

 

מנֵיה ובֵיה, חוק גאולת האלמנה, אשר נמצא חבוי ביסוד מושג הגאולה המשיחי, טומן בחובו את גאולת השפחה (העבד). כי ציון הנגאלת של ישעיה, למשל, היא גם זו ששוחררה מכבלי עבדותה: "עורי עורי לבשי עזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלם עיר הקדש (…). התפתחי מוסרי צוארך שביה בת-ציון. כי-כה אמר ה' חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו" (נב, 1-4).

 

בה-בשעה, זוהי גם הגאולה של חוק פדיון-הנחלה. כי גאולת ציון היא השבתה אל אדמתה, או השבת האדמה לציון. בירמיהו לב (6-44) נמצא את המשל על קניית השדה בענתות ["כי לך משפט הגאלה לקנות (…) ולך הגאלה קנה-לך…"], אשר הנמשל לו הוא: "עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת. (…) הנני מקבצם מכל-הארצות (…) והשבתים אל המקום הזה והשבתים לבטח." והרי לנו שכנות שונית מעניינת בין "לשבת" (להתיישב) ובין "לשוב", בין "להושיב" ובין "להשיב".

 

אך, בין הרבדים המרכיבים את הגאולה המשיחית על בסיס חוקי הגאולה החברתיים, לא ייפקד מקומו של חוק גאולת הדם. בישעיה, לדוגמא, נמצא את הזיווג הבלתי-נמנע של גאולה ודם: "…מדוע אדם ללבושך… וארמסם בחמתי ויז נצחם על-בגדי, וכל-מלבושי אגאלתי. כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה (סג, 2-4). הנה כי כן, הדם, הנקמה, אימננטיים לרעיון הגאולה לא פחות מהחתונה, פדיון העבד והאדמה. הן אמרנו: אדמה-אדם-דם. ושוב ניכרת השכנות הלשונית המעניינת בין גא"ל כישועה לבין גא"ל כהכתמה בדם ("מגואל בדם").

 

השתתת המושג המשיחי גאולה על חוקי הגאולה עשויה לפתור את חידת קריאתה של מגילת רות בחג שבועות. שכן, האידיאה של הגאולה (המיוצגת בסיפור המגילה) היא תכלית התורה (שהוענקה, לפי המסורת, בחג השבועות), בחינת הבטחת "נישואי" אלוהים ועָמו ו/או הזדווגות העם וארצו. נישואי אלוהים ועמו מתגשמים באחדות האלוהות, החוק והאמונה. בהושע קראנו: "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה" (ב, 21-22); לאמור: האירושין הם בסימן החוק המוסרי (התורה) שהוא-הוא תוכן האמונה והוא-הוא המהות האלוהית: "כי-צדק משפטיך ואמונה עניתני. (תהילים קיט, 75), וכן: "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (דברים לב, 4), ו- "יפיח אמונה יגיד צדק" (משלי יב, 17), ואפילו הזיווג החוזר במגילת אסתר בין דת וחוק, דת בבחינת חוק (נוסח: "אחת דתו למות"). בכל הדוגמאות הללו מוכחת הווייתו של אלוהים כהוויה של צדק ומשפט, בעוד שאמונה ודת משמעם קבלה, הפנמה, התאחדות של עם-ישראל עם רעיון זה. כאלה הם האירושין: אירושין עם אלוהים כתורה ותורה כאלוהים. מה שמחריף, כמובן, את הקשר בין גאולה אלוהית לבין חוקים – חוקי הגאולה החברתיים של התורה.

 

האם החוק האלוהי מציית לחוק האנושי? כן ולא: כן, משום שגאולה אלוהית הינה (כך מצאנו) טרנסצנדציה של חוקי גאולה חברתיים. ולא, משום שהחוק החברתי הוא עצמו ציווי אלוהי, תורה שניתנה מטעם אלוהים והיא ביטוי של המהות האלוהית (כי אלוהים הוא-הוא החוק).

 

אנו קרבים ובאים אל לב-ליבה של דילמת הגאולה. לצורך הנהרתה נתעכב להלן על הפסוק הנודע מישעיה: "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב, נאם ה'" (נט, 20). המבנה הכפול של המשפט מציב את "ובא לציון גואל" בהקבלה עם "ולשבי פשע ביעקב". המפרשים פרשו את החצי השני כאומר: מהגאולה ייהנו רק אלה מבני יעקב ששבו מפשעם. אנו נבקש להציע ולהוסיף על זיקת הפושע שנמחל לו את הפושע שמצא מקלט בעיר-המקלט, פָן מהותי של חוק גאולת הדם (החל, כזכור, רק על הפושע שיצא את עיר-המקלט). אך, יותר מזה, ברצוננו להדגיש את ההקבלה המתבקשת בין "ובא" (לציון) ובין "ולשבי" (ביעקב). זאת למען חזק חיזוק נוסף את עיקרון ההשבה, עיקרון החזרה שביסוד חוק הגאולה.[2]

 

אנו אומרים: הגאולה היא אכן שחרור, הצלה, הוצאה מ- (כנרמז בשימושים התנכיים המוקדמים ביותר במילה "גאולה"), אך לא פחות מכן, הגאולה היא הגעתו, בואו של גואל, ומעל לכל – הגאולה אינה שלמה, הגאולה לא השלימה את מעגל-הגאולה, ללא השיבה לנקודת ההתחלה, החזרה או ההחזרה אל-.

 

מעגליות הגאולה: זוהי מעגליות הנגאל (החוזר אל מקומו ואל מצבו המקוריים), השב מהיעדרות אל נוכחות, החוזר ממוות לחיים ("מיד שאול אפדם ממות אגאלם" –הושע יג, 14); וזוהי מעגליות הגואל (אשר אף הוא חוזר כדי להשיב: כי האנלוגיה בין "ובא לציון" ובין "ולשבי פשע" מחילה את השיבה על זה שבא, לא פחות משהחילה את הביאה(יש בעיה בשימוש בשם זה, שמשמעותו בעיקר קיום יחסי מין. אולי אלטרנטיבה?? אין לי פתרון יותר טוב) ואת ההגעה על אלה ששבים), שגם הוא נעדר-חוזר (גלות האל, הסתרת פניו, כבלי משיח האסור במקום וזמן אחרים). ונוסיף עוד: הנגאל נדרש לשוב אל הגואל, כתנאי לשיבתו של הגואל וכתנאי לשובו שלו לביתו ("שובה אלי כי גאלתיך", נאמר בישעיה מד, 22).

 

אלו הם מעגלים של חזרות.[3] הגאולה, אומרת לנו היהדות לאור ברית חוקי הגאולה והגאולה המשיחית, איננה מצב עתידי-אוטופי-אסקטולוגי, בחינת "והיה באחרית הימים", כי אם גאולה שעניינה עתידני-עברני, בבחינת "חדש ימינו כקדם"; קרי – הגאולה כשיבה למצב קודם, כהשבת סדר על כנו, כהחזרת איזון היסטורי וקוסמי. במילים אחרות, המושג גאולה המתחוור בעמודים אלה, יסודו בידוע, בזכור, ולא בבלתי-ידוע ובבלתי-מודע. הגאולה שייכת לתחום החיים (שהרי עניינה הוא להחזיר מצב קודם שהתקיים בחיים) ולא מעבר ומעל לחיים.

 

אך, האומנם? משזיהינו ביסוד הגאולה את עקרון החזרה, הנוּכל לאשר תנועת חזרה אמיתית של הגאולה? האם גואל הדם מחזיר באמת ובתמים את דם הנרצח? האם נישואים לאחי-הבעל משיבים באמת ובתמים את הבעל האהוב שמת? האם שיבה לאדמתך לאחר גלות בכוחה למחוק את אותות הגלות? האם העבד המשוחרר יהיה אי-פעם משוחרר? האומנם ניתן להחזיר? האם הפיצוי שפיצה אלוהים את איוב יפצה אותו על ילדיו המתים ועל טראומות השואה שחווה על נפשו ועל בשרו? התשובה ברורה כמדומה: הגאולה אינה החזרה אמיתית, אלא הצעת תחליף למשהו אמיתי שהיה, שאבד לנצח ושאליו אנו עורגים. תחליף, supplement  בלשון הדֶרידיאנית, תעתיק משני, צל לאמת קורנת שאבדה. הגאולה מבטיחה את החזרה (או ההחזרה), אך בכוחה הדל להציע אך ורק תחליף עלוב. רוצה לומר: המושג גאולה כמושג של חזרה, כולל בתוכו את סוד אי-אפשרותו, שלא לומר את כזבו. וזאת עוד בטרם נדרשנו לזיקה הפרוידיאנית בין חזרה, repetition, ליצר מוות (השוכן ביסוד כל דפוס חוזר, שמקפיא, עוצר, ממית). המוות שוכן בעומק המושג גאולה: החוזרים ממרחבי ההיעדרות – הגואל והנגאל – מבטיחים ומובטחים רק כדי להיוותר עם התחליף… התקווה לשוב מהיעדרות אל נוכחות לא תמומש.

 

חזרה וגאולה, הצמד הזה אינו זר לתולדות הפילוסופיה בת זמננו. לפי ואלטר בנימין ב"על מושג ההיסטוריה" (1940), ההיסטוריון גואל עת הוא בולם את המהלך ההיסטורי ברגע ההווה, לצורך שיבה (חזרה) אל הבנה פרשנית-ביקורתית של העבר, כזו המתפקדת כשער אל גאולה חברתית-אוטופית. רק באקט זה של בלימה ושבר, חזרה ואוטופיזם, יצליח ההיסטוריון להמיר את כזבי "ההיסטוריה של המנצחים" בהיסטוריה האמיתית, זו של המנוצחים, חסרי השם. ה"גאולה" היא בחיבור פרשני של עבר ועתיד מתוך רגע ההווה (המשיח עשוי לבוא בכל רגע ורגע, יתרגם גרשום שלום את תפיסתו ההיסטורית של ו' בנימין.[4]). ומשכתב ג' שלום על מושג הגאולה[5] אף הוא הדגיש את התנועה הכפולה: "הכוחות החדשניים מכוונים עצמם לחידוש ימי האומה כקדם (…). התקווה פונה כאן לאחור, לשיבה למצב הראשית של חיי אבות. אך בנוסף לכך קיימים כוחות הדוחקים קדימה, להתחדשות, והם ניזונים מחזיונות עתיד בעלי הלך רוח אוטופי."[6]

 

החזרה גואלת. היה זה סרן קירקגור, הפילוסוף הדני הנוצרי, שזיהה בתנועת החזרה מהלך שבו האני מכונן את עצמו מחדש כאחדות. דהיינו, כגאולה נפשית, פנימית, רוחנית, סובייקטיבית.[7] זו תנועת ההתגברות על הניכור, חזרתו של אדם אל עצמו כמאוחד עם עצמו. אין זו שיבה אל העבר כפשוטו, כי אם שיבה התחדשותית, שהקיום בה אינו חוזר להיות כשהיה, אלא מוטען במובן חדש. לא תיתכן חזרה קיומית אל העבר, טוען קירקגור, כי אם שיבה התחדשותית.[8]

 

אם כן, באופן כזה או אחר, הגאולה מבקשת חזרה, אך מניחה את אי-אפשרות החזרה. מה הטעם, אפוא, לעסוק במושג גאולה המוליך-שולל, מהרגע שבו התפכחנו ממנו? האינטלקטואל, שהתפכח מהגעגועים אל ה"שָם" וחשף את הבטחת-השווא של ה-revenant, מה לו ולמושג הגאולה? אולי, כטענת דרידה, שוכנת החשיבה בעצם הדו-שיח בינו – המלומד, לבין רוח ההבטחה? בסוף ספרו מ- 1993, "רוחותיו של מרקס", כתב דרידה (בתרגומי):

"כלום יכול אדם לפנות אל רוח (ghost) כדי לחקרה? לפנות למי? אליה? אל ה'זה' (it), כפי שאומר מרצלוס (להורציו, ב"המלט", בנושא רוח-האב/ג.ע): 'דבר אל זה (speak to it) הורציו…', חקור את 'זה'. אפשר שראויה השאלה שתנוסח בדרך שונה: האם יכול אדם לפנות פנייה כללית מבלי שרוח (ghost) כלשהי תחזור קודם לכן? בהנחה שהוא לפחות אוהב צדק, ה'מלומד' (מרצלוס להוראציו: 'thou art a scholar'/ג.ע) של העתיד, ה'אינטלקטואל' של מחר חייב ללמוד מהרוח (ghost). עליו ללמוד לחיות באמצעות למידתו, לא כיצד לנהל שיחה עם רוח (ghost), אלא איך לדבר איתו – או אתה – כיצד לאפשר להם לדבר, או כיצד להחזיר להם את הדיבור, גם אם הדיבור נמצא בו עצמו, באחר, באחר שבעצמו. הם תמיד שם, רוחות הרפאים, גם אם אין הם קיימים, גם אם הם כבר לא עוד בנמצא, גם ם אין הם עדיין בנמצא. הם מאפשרים לנו לחשוב מחדש על ה'שָם' מהרגע שבו פצינו את פינו ואפילו בסימפוזיון…"[9] התרגום צריך שכתוב. נדבר??

 


[1] על מטפוריקה נשית זו של ציון, ראה להלן הפרק "בת-ציון: הערה אדיפלית". 

[2] קריאת הקטע השלם, המכשיר בישעיה את הפסוק "ובא לציון גואל…", תשוב ותוכיח את זיקת הגאולה-ישועה לנקמה ולתשלום. ולא פחות מכן, תוכיח את מעשה הגאולה כהשלמתו של מעגל, הדומה למעגל השקיעה והזריחה של השמש: "וילבש צדקה כשריון וכובע-ישועה בראשו, וילבש בגדי נקם תלבושת, ויעט כמעיל קנאה. כעל גמולות כעל ישלם חימה לצריו, גמול לאויביו. לאיים גמול ישלם. וייראו במערב את שם ה' וממזרח שמש את כבודו (…) ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב, נאום ה'" (נט, 17-20).

[3] מהיכן חוזר הגואל? מהיכן שב זה ששב, ה- revenant, בלשונו של ז'אק דרידה? בהגות הדרידיאנית הוא שב ממוות, מעולם המתים, כדי לקחתנו עמו לשם. הוא לקחתנו מהביתיות הטובה, מה- Heimlich אל הלא-ביתיות, אל ה- Un-heimlich, אל רדת המאוימות. במונחינו שלנו,  ה- revenant בא ממוות במטרה לקחתנו עמו מביתיות לגלות. המושג גאולה הנחשף לתודעתנו בתנ"ך, מבטיח תנועה הפוכה, מגלות לבית. מרחב ה"שָם", שממנו חוזר הגואל, הוא – אכן – מעבר לזמן ולמקום, מעבר לחיים, אך הגואל חוצה את הגבול בין המוות לחיים, ושליחו אף מתארח בבתינו בסדר-פסח. לכאורה, מבטיח המושג היהודי גאולה הבטחה שאינה נכנעת לחשכת המוות שבה הטביע דרידה את הגאולה בחינת "האפשרות של הבלתי-אפשרי" ובחינת האי-אפשרות של פגישת ה- revenant וה- arrivant (הנגאל). אלא, כפי שנבקש לטעון להלן, מושג הגאולה היהודי טומן בחובו את אי-אפשרותו.

[4] ראה: גרשום שלום, "עוד דבר", תל-אביב, 1989, עמ' 447-446.

[5] גרשום שלום, "דברים בגו", תל-אביב, 1976, עמ' 221-153.

[6] שם, עמ' 157.

[7] ג' שלום הבחין בין מושג הגאולה הנוצרי, שהוא רוחני-פנימי והוא של היחיד, לבין מושג הגאולה היהודי, שהוא חיצוני-היסטורי וחברתי. וראה: "דברים בגו", 1976, עמ' 155.

[8] על מושג החזרה הקירקגוריאני, ראה: אברהם שגיא, "קירקגור: דת ואקזיסטנציה", ירושלים, 1991, עמ' 33-31.

 

[9] Jacques Derrida, Spectres of Marx, New-York,London, 1994, pp. 176-175.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: