קדיש

קדיש: גאולת הלשון

 

"יתגדל ויתקדש שמי רבה": יתגדל ויתקדש שמו הגדול.  תהילת השם. באשר האל קדוש הינו מעצם מהותו, מהו מעשה הקדיש אם לא קידוש שמו, רוצה לומר – קידוש לשון-אדם המייצגת אלוה? "יתברך ויתקדש שמו הגדול". הקדיש – מעשה השבת הלשון למעמדה כלשון בוראת. כי הלשון, מזכירנו הכתוב, בראה את העולם בדיבור: "שמו הגדול בעולם שברא כרצונו". זו הלשון שדולדל כוחה ברמת אנוש ומול פני מוות, אך זו גם הלשון שיש בכוחה העתידי לפעול על עולם, אדם ואלוה, ולו רק תקודש בקדיש. כי בשורשה הנשגב של הלשון, משמע – בשם הקדוש כתמצית לשון-הקודש, תמליך הלשון את מלכות-האל. כן, הלשון תגאל וכוח גאולתה יחול אף על אלוה: קידוש שמו הגדול של האל יצמיח גאולתו ויקרב משיחו. כי האל שרוי בגלות, ושומה על האדם לעשות מעשים בלשונו למען ישוב. מעשה קידוש-השם כמעשה השבת האל. בקרוב, בעזרת-השם. אמן. ה"אמן" מגביה ונועל את חלקה הראשון של פעולת המגיה הלשונית. ה"אמן" – מילת-קודש התומכת בקידוש המילה האחרת – "שמו".

 

הקדיש כגאולת האל? לא, הן הכתוב שב ומתייחס ל"שמו הגדול", לשם האל בלבד. נתקן ונאמר אפוא: כוח הגאולה, כוח המשיחיות – של השפה הם. כוחו של שם אל שרומם ושובח. במלכות הלשון מדובר – מלכות השם. טקס הקדיש הוא טקס הכתרת הלשון והפיכתה מלשון חול ללשון קודש. מטמורפוזה של הלשון בלשון. התוכל לשון לשגב את עצמה ולקדש את עצמה מתוך עצמה?

אך ורק בטקס שלוש הברכות. שלושה חלקים לטקס קידוש-השם: א. ברכה לגאולת שם-האל. ב. ברכה לייפוי ולטרנסצנדנטליות של שם-האל. ג. ברכה לשלום משמים לארץ. עולם-שמים-עולם, אדם-אלוה-אדם. וכל קטע, כל ברכה, סופם באמירת "אמן". רק שם-אל שנגאל יהיה שם-אל יפה ונישא; ורק ביופיו ובנישאותו הלשונית יוכל שם האל להעתיר שלום. כי זוהי תכלית טקס קידוש-השם – מימוש שלום: כיוון שיושג שלום בשמים (על-ידי הלשון שנגאלה, זו הלשון היפה והטרנסצנדנטית), יתאפשר שלום עלי אדמות, משמע על שבט מקדשי השם – "עלינו ועל כל ישראל". ה"שלום" כתכלית מנמק הכפלת החלק השלישי בשתי אמירות, שתי ברכות-שלום חופפות המסתיימות ב"אמן". החזרה המגית על הברכה הנועלת והעליונה תקָבע ותבטיח-לכאורה את מימוש הברכה. בבחינת "אמן ואמן".

 

שלום בשמים ובארץ הוא יעד הצליחות(??) הלשונית. שלום בשמים – ולפיכך שלום בארץ. היעדר השלום בארץ מרמז על היעדר השלום במרומים. ובאשר נקודת-המוצא של האומר קדיש היא היעדרות השלום מחייו, חיים שבסימן אבל, ברי לנו שה"תיקון" שהקדיש אמור לתקן, הוא – בין השאר – הבטחת שלום. באיזה מין שלום מדובר? ב"תהלים" קראנו: "שאלו שלום ירושלם ישליו אֹהביך. יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך. למען אחי ורעי אדברה-נא שלום בך. למען בית-ה' אלהינו אבקשה טוב לך" (קכב, 6-9). אִמרו אפוא: "שלום" פירושו שלווה וטוב. "שלום" הוא גם צדק: "ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה." (תהלים עב, 3) "שלום" הוא גם אמת וגאולה: "…ורפאתים וגליתי להם עתרת שלום ואמת. והשבתי את-שבות יהודה ואת שבות ישראל…" (ירמיהו לג, 6-7). "שלום" מלשון "שלם", מלשון שלמות, זו המטפיזית, המאחדת בחוויית השלווה את הטוב והאמת, הצדק והגאולה, שהם מוצרי הרימום המייפה.

 

כוחה המגי של הלשון נתון בפי המתפלל, יתום מוכה-אסון. כוחה הפרפורמטיבי, הבורא, של הלשון – "ויהי אור!" – שהיה כוחו הבלעדי של האינסוף האלוהי, נחלק עתה בינו ובין מאמיניו, ברגע שיא של תודעת סופיותם. זוהי זכותו הגדולה של המאמין וזו גם חובתו: מעומק חולשתו, לעשות בשפה את מעשה קידוש-השם, קידוש הלשון, לצורך גאולת-השם, הלשון, וכל זאת – לצורך גאולת המאמין. רק כך יידעו השניים – אלוהים ואדם – שלום. כוח הטרנספורמציה הלשונית, הפיכת תבוסתה לניצחון משיחי, מותנה בצליחות(?? לשון הצלחה??) טקס קידוש-השם. זהו טקס המבוצע בידי בן סמוך לקבר-אביו ו בצל זכר-מותו. הרי לנו השלמה מעגלית של ברית-המילה: מה שראשיתו באב המכניס את בנו כניסה טקסית ומקדשת לחוג לשוני סגור (של החתמת החותם הסימני בגופו), אחריתו בבן המשגר את לשונו בידי אביו, שיגור טקסי ומקדש אל עולמות-על. מברית-המילה לקידוש-המילה. שני טקסים לשוניים שקורבן גוף בצדם.

 

משהו על חלל וזמן: טקס הברכה המשולשת ראשיתו בזמן ואחריתו בחלל. בין לבין, מתהפך המושג עולם. "לעולם ולעולמי-עולמים" (נצח) של ראשית ברכה ב, יהפוך ל"…התשבחות והנחמות הנאמרות בעולם" בסיום אותה  ברכה. עולם הוא נצח (מקומו של אלוהים) ועולם הוא חלל (מקומו של אדם). מה ששופך שמץ אור חדש על המשפט הידוע, "הוא [הקדוש ברוך הוא] מקומו של עולם ואין העולם מקומו".[1] מקומו של אלוהים הוא זמן הנצח; ואילו מקומו של אדם הוא חלל, סביבה. הברכה המגית המשולשת של הקדיש עניינה, אם כן, יציקת זמן לחלל, אלכימיה נסית של נסיכת נצח לסופיותו של חלל (והחלל הוא תרתי-משמעי, כי המת, על סופיות-גופו, הוא עילת הטקס).

 

הצלחת הטקס אינה מובטחת, ולבטח אינה מיידית. "במהרה ובזמן קרוב", נאמר. בתנאי שיבוא משיח, משמע יקורב משיח. תכלית הטקס הלשוני היא קירוב המשיח (מבשר השלום), קירוב המשיחיות הלשונית. הקירוב היחסי יגבר מטקס לטקס, מקדיש לקדיש, ככל שתתעצם גאולת שם האל בלשון אדם, ככל שתגבר הטרנסצנדנטליות המייפה של הלשון. עשיית שלום, נעטוף את הבחנתנו הקודמת, היא הפיכת זמן לחלל והשבת החלל כאחר לזמן. דהיינו, הטמעת נצח בסופיותם של מקום וגוף לצורך הטענתם באינסופי.

 

כלום הדגשנו דיינו? טקס הקדיש מתמקד בלשון כאמצעי וכתכלית, הלשון כאמצעי וכמושא. יתגדל וישתבח שמו, יתנשא ויתהדר ויתהלל שמו. שאך ורק אם שוגב שם האל, רק אז ישרור שלום, שם וכאן. מניה וביה, שלום איננו, לא שם ולא כאן, כל עוד מעורטלת הלשון מהקודש, כל עוד מתפקדת הלשון כחולין בלית קידוש-השם. מוות לשוני אומר מוות שם וכאן. גאולת הלשון תישא עימה שלום. בתיווך התפילה. טקס הקדיש מקדש את השפה כך שתוכל לתפקד כשפה פועלת בתפילה. תפילה שאינה מיוסדת על קידוש-השם, על שיגוב שם-אלוה – לא תצלח. ספר הזוהר (בהקדמה, "מאמר ומי אתה בשותפתא") לימד שמילות המאמין עולות במעלות עד כסא-הכבוד. הקדיש מלמד, שעליית הלשון מותנת בהכשרת הלשון, הכשרה טקסית של שם-אלוהים, רימומו ושיגובו מתהומות המתים. רק אז תשוב הלשון האנושית לעוצמתה המשיחית: מרמת התפקוד הסימני היא תעלה לרמת התפקוד הגואל.

 

על היפה: שם אלוהים גואל הוא שם אלוהים יפה. הקדיש הוא מאותם מקרים נדירים ביהדות, שבהם מושם דגש על יופי, וביתר-דיוק, על מעשה הייפוי. אך, מושא-היופי אינו האל ואף לא העולם, כי אם שם האל. "יתפאר ויתהדר", אומר הכתוב. פאר והדר לשוניים, בכוח הלשון בלבד. פאר והדר של הלשון, לא של ה"יש". ברכה ושבח לשוניים ברמת אדם הם התשתית למעשה הייפוי והרימום הלשוניים לרמת אלוה, מעשה הגבהה (רימום, עלייה, התנשאות) של הלשון אל מעל ומעבר לברכה ולשבח. פלא הברכה והשבח שמעבר ומעל לברכה ושבח.

 

ייפוי והגבהה משולבים זה בזה. אמור, לפיכך, לא מעשה ייפוי לפנינו, כי אם מעשה שיגוב. שב"נשגב" עסקינן, בהתייצבות ההכרה נוכח האינסופי, בגובה אינסוף (שאליו רוממנו, העלנו, נשאנו את שם האל). שיגוב שם האל הוא שיגוב השפה. שיגוב השפה – בבחינת הטענתה באינסופי. כוח הלשון האנושית אינו מיידי: הוא שוכן בפוטנציאל שִיגוּבה הטקסי ההדרגתי של השפה, של שם האל, עד שזו תאדיר בדרגות מצטברות את כוחה המשיחי של השפה.

 

אך כיצד נשגב את השם הקדוש בלי דעת השם? שהרי נאמר "יתגדל וישתבח שמו הגדול" בלי נקיבת שמו. שלוש פעמים  נאמר "שמו של הקדוש-ברוך-הוא", אך ללא שמו. שם נטול שם. אקט ייפוי לשוני, שיגוב לשוני אמרנו, ללא מושא-שגב. שֵם, מילה, אמורים לקבל תוקף אינסופי מתוך היעדרותם. ושוב, לא בהיעדרות האל עסקינן, אלא בהיעדרות שמו. ממהותו של המסמן להצפין, להעלים את מסומנו; אך המסמן, שממהותו להתגלות במהלך הצפנת המסומן – מסמן זה הפך עתה לנעדר עצמו. ולא בכל מסמן בעלמא מדובר, לא במסמן סתם, אלא בשמו הפרטי של הקדוש-ברוך-הוא! שֵם גולֵה, לָשון גולָה. טקס הכתרת השם ושיגובו נדרש אפוא למאמץ עליון, החורג מהגבהת הארצי (אף התת-ארצי, מעומק הקבר) לשמימי. כי הטקס אמור לשגב את הבלתי-ידוע, את "שמו הגדול". מי מכיר את "שמו הגדול"? לבטח, בעל-השם, אלוהים. בעזרת השם, יאזין. סחור-סחור מהלֵך טקס ההכתרה של הקדיש, מבקש לברך, מבקש לשבח, מבקש להגדיל, מבקש לייפות, מייחל לטרנספורמציה הנסית של השם, להטענתו בכוח המשיחי – הכוח המביא שלום – וכל זאת מבלי דעת השם… בעל-השם ישמע אולי. בעל-השם יניח-לכאורה שכוונת הקדיש אליו. לכאורה, ידאג בעל-השם הכמוס להכרת שמו; אך לא, לא: מעשה הקדיש אינו שיג ושיח של מאמין ואלוהיו, כי אם של מאמין ולשונו. כפי שאמרנו: טרנספורמציה של הלשון היא תנאי הכרחי לקשר עם האל. אלא, שטרנספורמציה זו נראית ממולכדת, לכודה בפרדוקס של לשון ללא לשון.

 

אלא אם כן, יעשה ה"אָמֵן" את שלא תעשה השפה האחרת. "אמן", עוד "אמן" ועוד פעמיים "אמן"; מילה כנגד שאר המילים, מילת השיגור מרמת הברכה והשבח אל מעל ומעבר לברכה ולשבח; ה"אמן", מילת-הפלא שתחולל אולי את הבלתי-אפשרי: את קידושה של השפה מתוך עצמה. ה"אמן", מילת הפלא שתחלץ אולי את הקדיש ממלכודת קידוש-השם נטול-השם.

 

הקדיש הוא דיבור המופנה בעקיפין אל מאזין – אלוהים. "יתגדל ויתקדש": ייחול אנונימי-לכאורה, בקשה נטולת-מען המניחה קליטת הבקשה במען אלוהי סמוי. הדובר פונה בגוף שלישי: "שמו הגדול". שלא בדרך המקובלת בתפילה היהודית, הנוקטת בלשון "אתה" (כגון, ביום הכיפורים: "מה נאמר לפניך יושב מרום, ומה נספר לפניך שוכן שחקים, הלא כל הנסתרות והנגלות אתה יודע."), הקדיש נוקט בלשון "הוא" המרוחקת והאנונימית. כאילו מצוי הקולט במרחק בלתי-מושג. ואומנם, מהו הקדיש אם לא "דיבור מכין", דיבור-שלפני-דיבור, דיבור המכונן דיבור? כי רק אם יצלח הקדיש ויקודש השם, דהיינו – רק אם תשוגב שפת המאמין ותוטען בכוח משיחי, רק אז תגיע ליעדה, אל אלוהים, ותהא לשפת-מעשה; ורק אז יומר הגוף השלישי בגוף שני. ללמדנו, שדיבור הקדיש הוא דיבור אילם, העורג לאינטימיות נעדרת. במילים אחרות, הגבהת שם-האל "מעל לכל הברכות והשירות, התשבחות והנחמות הנאמרות בעולם" היא הגבהתו מעל לתפילות, בתקווה להיפעלות הברכות והשירות, התשבחות והנחמות הנאמרות בעולם…

 

אמרנו: הקדיש תלוי על אנקול ה"אָמֵן". זהו ה"אָמֵן" של היחיד הקורא לעזרתו את ה"אמן" של הרבים: "ואמרו אמן" ("ברוך הוא", מחרה הקהל ומוסיף לתמוך בקידוש השם). "אומר ה'אמן' חותם חותם, מאשר אישור תחתון (חותם) ועליון (מגביה). אישורו הוא לברכה שמברך אדם את אלוהיו (…). מה עושה ה'אמן' המאשר למבע הברכה? מחתימו בחותם נוסף של אישור. חותם מגי. כמו לא הספיק מבע הברכה (בחינת מבע אמוטיבי המעתיר חיוב) לבדו, וה'אמן' מצורף בבחינת omen שמשמעו: 'לו יהי!' ('אמן כן יהי רצון'), 'הלוואי'. אך, יותר מכל וקודם לכל – הנני, מתחייב אני, מקבל עלי, אנכי נשבע. כל חותָם 'אמן' הוא גם חתימת 'אמן', דהיינו, נוכחות כאן-עכשיו של החותם, התחייבות בנוסח חתימה על חוזה, ה'הנני' שמבטא כל אומר 'אמן' במו אמירתו. ובה בעת ובתוקף ההתחייבות, ה'אמן' כמו מטעין את הברכה בדיעבד במגיה של תקוות-מימוש גבוהה יותר. והמהדרים יאמרו: 'אמן ואמן'. הכפילות הפרדוקסאלית של חותם ה'אמן': מחד גיסא, 'הנני!' – הנכחה עד תום של סך הווייתי כאן ועכשיו; ומאידך גיסא, 'אינני!' – ביטול עצמי עד תום בפני מושא ה'אמן', אלוהים. חתימה על גזר-דין מוות עצמי…"[2]

 

אין הקדיש מיועד ליחיד, הגם שהוא נאמר מפי היחיד. הוא מייחל לשלום על "כל בית ישראל", "עלינו ועל כל ישראל". התגייסות הציבור ארבע פעמים ב"ואמרו אמן", מעצימה את תכליתו הקולקטיבית של הקדיש, אשר אינה ניצבת בסתירה לשבר היחיד ותקוותיו. אך כאן גם תפקודו הקריטי של הקדיש: שהוא מכשיר את שפת התפילה לציבור כולו. מבחינה זו, כל אומר קדיש הוא שליח-ציבור.

 

אך המערך הלשוני ה"חברתי" שביסוד הקדיש, חורג מהדואליות של הדיבור האילם והממולכד בין הדובר ובין אלוה. הקדיש אף חורג מתלותו הבלעדית בקסם ה"אָמֵן" האישי-קולקטיבי. כי נוכח שלישי נוטל חלק בטקס המיסטי המופלא הזה, והוא המת. כי ראשיתו של הקדיש במת המוטל למרגלות היתום, והמשכו – בזיכרון המת.

 

שיגור הלשון כלפי מעלה ושיגובה נעשים במחיצת המת. נוכחותו של הנעדר השלישי תומכת בשיח האילמים של ה"אינני" עם הנעדר האלוהי. בין אין לאין, בין שתיקה לשתיקה. יותר מעדות לאפסותו של האדם בבואו לדבר אל-על אלוהים (המוות כקבלת-דין וכתואנת האישור-מחדש של הסמכות האלוהית: "ברוך דיין אמת"), המת תומך בקדיש בהיותו הוא עצמו זה אשר רק שם נותר ממנו. אך יותר מהדגמת שמיות טהורה, המת משתתף בשיח הקדיש בבחינת שליח. זה שהיה ואיננו, זה שגלה אל מחוזות האחרות האולטימטיבית של "העולם הבא", הוא שיישא את הדואר ליעדו. שמיותו הטהורה תשמש דוורות בעבור הבן המשגר. אב מת נושא "איגרת" אל אב שמימי נעדר. ביום-הזיכרון תשוב נשמתו לשאת איגרת נוספת. כי מבלעדי המתים, לא תקודש שפת הבנים, שפתנו. כי מבלעדי המתים, לא יקודש השם. שפת האדם, הניצבת במלוא דלותה וריקנותה לשפת בור הקבר, שפת-האדם ששותקה, נמחקה, לשון שהוצמתה מול מוות, שפה זו תוכל להינצל-להיגאל אך ורק בקידושה. הקבר המרוקן הוא גם הקבר הממלא את מרחב הסימון הלשוני והוא השער למשיחיותה של הלשון כלשון-קודש.

 

מלשון אל לשון, מטקסט – אל דיבור האמור לחזור כדיבור עליון. גאולה מתוך הקבר: "נשמת המת מאירה מהספרים. אותיות כנרות-נשמה, ספרים כעילוי נשמה (…). אותיות הצדיק מעלות נשמה, באשר הן מאשרות מטאפיזיקה שניסח ספר הזוהר ברעיון בריאת השמים החדשים בזכות מילות החוכמה של הצדיק, שהוא בבחינת שותף לאלוהים בבריאת העולם. האם כאן שורש ציוריו של מרדכי ארדון את השמים כגווילי תורה וכמציבות לנספים (רעיון שנכח גם ב'ווידויים' לאוגוסטינוס הקדוש)."[3]

יתגדל ויתקדש. לשון עתיד המייחלת לציווי, עורגת לכוח הציווי. יתגדל ויתקדש: לא "יגדל ויקודש", אלא נקיטה בבניין-התפעל, שהוא בניין המציין פעולת דבר מתוך עצמו אל עצמו. יתגדל ויתקדש שמו הגדול: יגדל ויקודש השם מתוך עצמו, מתוך שֵמיותו, מתוך סימניותו, ויחזור אל עצמו גדול וקדוש. אמן.

 


[1] מדרש תהילים (מהדורת בובר) צ, י.

[2] . ג' עפרת, "אמן", בתוך שבחי-גלות, "כרטא", ירושלים, 2000, עמ' 189-190.

[3]. ג.עפרת, "לשון, חתונה מוות", שם, עמ' 142.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: