צדק לפניו יהלך

                                                                                                                             לאמא

 

                   לפני מי הצדק מהלך?

 

"צדק לפניו יהלך…", מזמר החזן עם צאת עגלת-המת אל עבר בור-הקבר. שניה קלה בטרם יזכירנו רבי עקביה בן-מהללאל מאין באנו, אנה אנו הולכים ובפני מי עתידים אנו ליתן דין וחשבון – ברי לנו שמסעה האחרון של הגופה עלי ארץ הוא מסע המונחה ומובל על-ידי צדק, הלא הוא הקב"ה. מסעו האחרון של המת, ומאחוריו פמליית מלוויו, מעלה על דעתנו את מסעם של בני-ישראל במדבר עם ארון-יוסף המת, עת עמוד-האש האלוהי מוביל את המחנה בראשו. בהתאם, מסעו האחרון של המת אלי קברו יובן כמסע מעבדות לחירות.

 

האמנם כך? עיון בִּמקור המשפט "צדק לפניו יהלך…" – "תהילים", פ"ה, 14 – עשוי לתמוך ולחזק פרשנות זו. קודמת לַכל ההבנה (שאינה תלויה בקריאת הפרק הנדון), שהביטוי בו עסקינן מתפקד כחציו של משפט סימטרי: "צדק לפניו יהלך וישם לְדרך פעמיו." בדין ההקבלה הסמנטית שבין שני חלקי המשפט, שומה עלינו להסיק, ש"צדק לפניו יהלך" כמוהו כ"וישם לדרך פעמיו". דהיינו, "לפניו" אין פירושו לפני מישהו אחר, כי אם "צדק לפנים יהלך", רוצה לומר, צדק ינוע קדימה, ישם לדרך פעמו, ייצא לדרכו. וכבר בשלב זה, אנו רושמים לעצמנו פרט נוסף: צדק אינו יוצא לָדרך, אלא לְדרך. דרך כלשהי, בלתי נהירה לאדם, אף כי ידועה לָאל. השורות הבאות ילמדונו: הדרך אינה רק אל "מקום עפר ותולעה", כדברי ר' עקביה.

 

לפנינו, אפוא, מעין "תפילת הדרך" בנוסָחַה האחר, הטרמינלי. שאם "תפילת הדרך", תפילתו של החי היוצא לדרכו, מבקשת מהקב"ה – "שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום ותסמכנו לשלום ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום" – כי אז תפילת הדרך האחרונה – "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו" – מכַוונת אף היא למה שייאמר ב"קדיש" (תוך דקות ספורות): "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל." תפילת הדרך האחרונה משוחררת מהבקשה להצלה מכף אוייב, לסטים, חיות רעות ושאר פורענויות (המצוינות ב"תפילת הדרך" של החי), שכן שום פורענות עלי-אדמות אינה מאיימת עוד על המת. ברם, משותף לשתי "תפילות הדרך" הללו מה שנאמר ב"תפילת הדרך" של החי: "ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו." שהחסד התגלגל עתה ל"צדק לפניו יהלך" ואילו הרחמים ממתינים ל"אל מלא רחמים", עם תום הקבורה, תום המסע.

 

צדק יצא לדרך. היכן ולאן? מזמור פ"ה עונה תשובה חד-משמעית על השאלה. שכן, הפרק כולו עניינו אחד ויחיד: שיבת עם ישראל לארצו. ראשית הפרק בפסוק "רציתָ ה' ארצךָ שָבתָ שבוּת יעקב"; המשכו בבקשת מחילה מהקב"ה והתחינה: "שובֵנו אלוהי ישעֵנו…"; ומאוחר יותר: "אך קרוב ליראיו ישעו לשכון כבוד בארצנו"; והשיא: "גם ה' ייתן הטוב וארצנו תיתן יבולה." ורק עתה בא המשפט הנועל: "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו."

 

אם כן, יציאת צדק לדרכו היא יציאתו של אלוהים לדרך גאולת עמו מגלות לישועה, השבתו לארצו והפרחתה. אך, מה עניין הגאולה הלאומית לתנועת הצדק? מזמור "תהילים" פ"ה עונה על השאלה באמצעות ההבחנה הדיאלקטית והלא פשוטה בין אמת לבין צדק. פסוקים 12-11 מבהירים: "חסד ואמת נפגָשו, צדק ושלום נָשָקו. אמת מאֶרץ תצמח וצדק משמים נשקף." אם כן, אמת הופרדה מצדק לצורך האחדתם באקט הגאולה. נבהיר: בעוד האמת צומחת מארץ, דהיינו – מעובדות מטריאליות-אמפיריות לאָשורן, הצדק מקורו שמימי, אלוהי, ומשם הוא אך "נשקף" כאמור. ולכן, במקום אחר: "הִגידו השמים צִדקוֹ…" ("תהילים", צ"ז, 6). מרמת חייו עלֵי אדמות, רמות יציאותיו לדרכי חייו, האדם המהלך בנתיבי האמת יכול אך לקרוא את ה"מסמנים" הנשקפים ממעל, את בבואותיו של הצדק (שהן בבואותיו של "צדק", אלוהים כזכור). אולם, בזכות החסד האלוהי המוחֵל לחטאי עָמו, יתרחש נס האיחוד בין אמת לצדק, ארץ ושמים. כלומר, בשלב הגאולה, הצדק (או "צדק") לא עוד יתגלה כמסמן משני ומרוחק, כי אם כמסומן המקורי בכבודו ובעצמו. רק עתה "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו." בניסוח אחר: יציאת הצדק לדרכו סופה שהצדק מתבטא כחסד (אלוהי) והוא פוגש סוף סוף באמת, שהיא שלום, משמע שלימות. והשלימות, בקשנו לומר, היא אחדות המסמן והמסומן. לאחדות זו ביטוי היסטורי שהוא גם ביטוי סמלי. שהרי, שיבת העם לארצו היא גם שיבת העם לאלוהיו, שיבת הבנים לאביהם, שובו של המשני למקור. בשִיבה זו, בסגירת המעגל הפיזי והמוסרי, בה ורק בה תופרה הארץ: "גם ה' ייתן הטוב וארצנו תיתן יבולה." כי היבול הוא נתינת ארץ ונתינת שמים, טוב עליון ותחתון שאוחדו.

 

הרי לנו, אם כן, תמונת התנועה של הצדק האלוהי: "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו" הוא אלוהים היוצא אל דרך הגאולה של עמו; והדרך היא לארץ ישראל. ככל שהדרך אינה ידועה (שנאמר: "לְדרך" ולא "לָדרך") – ועובדה היא שדרכם של בני-ישראל במדבר סיני הייתה רצופה באובדני דרך, עד כי ארכה ארבעים שנה – היעד ברור: כנען. זהו נתיב הגאולה הלאומית, המונחית על-ידי צדק עליון שפגש אמת ארצית. וזוהי הדרך המשמשת מטאפורה לדרכו האחרונה של המת אל בור-קברו. בור-הקבר הוא ארץ-ישראל, הוא הגאולה לָגוף המוטמן בקרקע, בארץ, קרי – בקונקרטיות שממנה צומחת אמת, האמת. צדק לפניו יהלך: הצדק ינוע קדימה, יממש את עצמו, כשם שגאולת הנשמה תמומש עם הטמנת הגוף באדמה, אדמת ארץ-ישראל. ורק עתה "צדק ושלום נשָקו", משמומש הצדק בשלום לעפרו של המת.

 

לפני מי הצדק מהלך? לפני עצמו. לקראת מימושו. וגם המת "לפניו מהלך", נע קדימה, לפָנים, אל מקומו, קברו, אדמתו, מימושו. כי רק כאן יידע את שמימיותו, שהיא עצמיותו השלימה. כיצד מהלך הצדק? במעגלים: "ינחני במעגלי צדק למען שמו" ("תהילים", כ"ג, 3). מעגלים של שלימות (שלום) ושל השלָמוֹת, מעגלי שיבת האל אל עצמו, עם אל ארצו, אדם אל מקורו, אדמתו, קברו.

 

 

תל-אביב, י"ז חשוון תשס"ד

היום החמישי לפטירת אמא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: